תמים תהיה עם ה' אלוקיך - לפרשת שופטים ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

כשאומרים על אדם שהוא 'תמים', הדבר נשמע בדרך-כלל כאמירה רחמנית, שאדם זה מנותק מהמציאות ולא מבין את מורכבות החיים, ולעיתים זה ביטוי מזלזל באדם הנחשב כטיפש.

אולם, בתורתנו הקדושה המילה 'תמים' אינה נחשבת כמילת גנאי – ואדרבה, יש  בה אמירה ערכית ביותר על החשיבות והצורך להיות תמים.

ומתי לא נחשב 'תמים' כדבר חיובי? - עיין במאמרי לחג הפסח 'האם לחנך לתמימות', שם הארנו את הנושא מזוויות נוספות].

ואכן, ישנו פסוק אחד בפרשתנו, שמצד אחד קשור לפסוקים שקדמו לו, אך גם עומד בפני עצמו. הפסוק הוא –

"תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְקֹוָ֥ק אֱ-לֹקֽיךָ" (י"ח, י"ג).

פסוק זה נאמר לאחר פסוקי האזהרה שמזהירה אותנו התורה, שכאשר באים  לארץ-ישראל, אין לעשות כתועבות הגויים כניחוש וכישוף ועוד, ולמעשה להתרחק מכל אלו שעוסקים בדרישה למתים וכל מיני מגידי עתידות לסוגיהם השונים.

לדעת הרמב"ן, פסוק זה וכן הפסוק שנאמר לאברהם אבינו - 'והיה  תמים' - הם מצות עשה מהתורה!!

כלומר - על האדם מוטלת החובה 'להיות תמים'.

ונשאל - איך מקיימים את המצווה הזו בפועל?

התשובה הראשונה נמצאת ב'שכל' - כדי להיות 'תמים' על האדם ללמוד תורה ולהחכים בה, כמו הסיפור החסידי על החוזה מלוּבּלין שאמר פעם לרבי נפתלי מרוּפּשיץ, שנחשב חכם גדול, כי בתורה לא כתוב "חכם תהיה עם ה' אלוהיך" אלא "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג), היינו שהחכמה אינה חשובה אלא התמימות וענה לו רבי נפתלי: "כדי להיות תמים עם ה' צריך הרבה חכמה...".

התשובה השניה נמצאת ב'רגש' - האדם יכול לחנך גם את רגשותיו לערכים שמאמין בהם וכאן על האדם היהודי מוטלת החובה להאמין בלי פקפוקים ובלי ספיקות, שהקב"ה הוא היחיד הפועל בעולם והוא היחיד שיודע מה  יקרה בעתיד. החינוך לרגשות על פי התורה מופיע בציוויים רבים של התורה, לדוגמא: הציווי 'לא תחמוד', שהאדם יכול להשתלט על כך, וכן הציווי 'ואהבת לרעך כמוך' ועוד.

וזה לשונו של הרמב"ן בפרשתנו –

"וטעם תמים תהיה עם ה' אלהיך - שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים." ....וזו מצות עשה, וכבר הזכרתי זה [גם] בפסוק 'והיה תמים' (בראשית י"ז, א')".

לדעת הרשב"ם, הקב"ה נתן כוחות טומאה כדי שאנשים יחשבו שיש בהם ממש וכך ה' מעמיד את עם-ישראל בניסיון אמוני, כאדם העומד בניסיון ולא נכשל ומתחזק מזה מאוד. וזה לשון הרשב"ם –

"תמים תהיה  - וממנו תדרוש ולא מן המתים. ולפי כי מנסה הקדוש ברוך הוא בם את ישראל נתן כח ברוח הטומאה...".

רמז נפלא ופירוש מעניין לכך שזו מצווה חשובה ביותר כותב רבי יעקב, בנו של הרא"ש, בספרו על החומש 'בעל הטורים'. הוא מיסב את ליבנו, שהאות הראשונה של 'תמים' היא האות תי"ו והיא אות גדולה, וזה לשונו –

"תמים. תי"ו גדולה, שאם תלך בתמימות כאילו קיימת [=כל התורה] מאל"ף ועד תי"ו".

רש"י בפרשתנו מפרש את הציווי 'תמים' –

"התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".

קרוב לדברי רש"י, מנסח את התמימות האמיתית גם הריב"ש בספרו 'בכור שור' –

"תמים תהיה: כאיש תם שאינו מדקדק ומערים עם בוראו, אלא מה שהקב"ה מביא לידו לוקח, ואינו מצפה כי אם לרצונו הן טוב הן חילוף, ויאמר: "ה' הוא הטוב בעיניו יעשה".

כמוזכר לעיל, הראשון בעולם שנצטווה להיות 'תמים' היה אברהם אבינו –

"וַיֵּרָ֨א יְקֹוָ֜ק אֶל־אַבְרָ֗ם וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֲנִי־אֵ֣ל שַׁדַּ֔י הִתְהַלֵּ֥ךְ לְפָנַ֖י וֶהְיֵ֥ה תָמִֽים".

וכך פירש הרמב"ן שם, שגם אצל אברהם וגם אצלנו זה אותו ציווי –

"והעניין בשניהם, שיאמין בליבו כי הקדוש ברוך הוא לבדו הוא בעל היכולת בתחילה ובסוף, הוא היכול לעשות ולבטל, ולא ישמעו אל מעוננים ואל קוסמים או למנחש ומכשף, ולא יאמין שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל יגזור בלבו שהכול ביד עליון העליונים...".

הרמב"ן מביא שם בהמשך את פירוש רש"י ו'אבן-עזרא', אך נשאר בדעתו שפירושו הוא הנכון –

"ורש"י פירש והיה תמים, היה שלם בכל הניסיונות. ורבי אברהם אמר שלא ישאל על [ברית] המילה למה. והוא כטעם 'יהי לבי תמים בחוקיך למען לא אבוש' (תהלים קיט פ). והנכון מה שפרשתי".

אמנם, אברהם היה הראשון שנצטווה להיות תמים, ברם התואר 'תמים' ניתן בפעם הראשונה בתורה לנח בתחילת פרשת נח –

"אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ" (בראשית ו', ט').

משמעות התמימות אצל נח מבלי ציווי מסביר הרמב"ן לשיטתו –

"יזכיר הכתוב שהיה זכאי ושלם בצדקו, להודיע שראוי להינצל מן המבול שאין לו עונש כלל, כי הוא תמים בצדק, כי הצדיק הוא הזכאי בדין, הפך הרשע, כמו שאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע (דברים כה א), וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו כי אמת עשית (נחמיה ט לג), וכן בצדק תשפוט עמיתך (ויקרא יט טו)".

ברם, את אברהם הכתוב לא מכנה 'צדיק תמים', משום שאברהם גם פעל בהיותו צדיק בחברה בה פעל, כדברי הרמב"ן שם בהמשך –

"...אבל באברהם שאמר (להלן יח יט) לעשות צדקה ומשפט, שבח אותו בצדק שהוא המשפט, וברחמים שהיא הצדקה...".

לדעת ה'אבן עזרא' הביטוי 'צדיק תמים' מבטא צד מעשי וצד פנימי. נח היה תמים  בלבו וצדיק במעשיו.

יש להעיר על התופעה של אנשים, ההולכים למגידי עתידות גם בימינו, אחרים ה'נעזרים' בהורוסקופ ומתייחסים לנכתב בה כ'תורה מסיני' וגם לאלה הסוגדים לכל מיני 'בבות' שצופים להם את עתידם – ותורתנו הקדושה כמובן שוללת זאת  ורואה בזה כמין עבודה זרה. שומר נפשו ירחק גם מאלה המציעים לנו לסמוך על הנס כדוגמת אלו הטוענים שבמקום מסוים לא יפלו טילים כי שם יש 'הגנה מיוחדת'. אלו דברים לא אחראיים של אנשים, יהיו גדולים ככל שיהיו, שהרי לצערנו אין לנו נביאים היום וכל דיבור והבטחה של צדיק ככל שיהיה היא אינה הנחייה לסמוך על הנס בלבד, אלא עלינו תמיד להכין עצמנו לכל מצב – להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצוות – אך במקביל להילחם עם הכלים הכי חדישים ורק בשילוב של תפילה ומלחמה נוכל בע"ה לצמצם ולמנוע פגיעה בנו.

וכבר ביטא זאת הרמב"ם בצורה יוצאת מן הכלל, באיגרת שכתב אל חכמי מונטפשליר לפני כ-800 שנה, שם הזהיר מהניסיון המר של עמנו לברוח מהאחריות לדאוג לביטחוננו בעצמנו. וכך כתב באיגרת –

"וזוהי שאבדה מלכותינו והחריבה היכלינו, לפי שמצאו ספרים רבים של  החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עיקר עבודה זרה ודימו שהם חכמות מפוארות ושיש בהם תועלת גדולה ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות, אלא דימו שאותם דברים יועילו להם...".

אמנם, הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' קובע אבחנה, מתי כן מותר לחקור על העתיד ומתי לא ולדעתו כשהתורה אסרה להתעניין אצל כל בעלי הכשפים והקוסמים, היא אסרה זאת על האדם הפרטי שחייב להיות תמים ולקבל מה שיקרה איתו, מה שאין כן כשמדובר על ציבור ולא על האדם הפרטי ובמיוחד כשמדובר על מלחמה, אזי בהחלט מותר לחקור את העתידות.

ולפני שנביא את לשונו, נקדים ונאמר שכל זה אמור כשלעם-ישראל לא היה כוח מגן משלו ולא מדינה וצבא הגנה לישראל ואז לדעת הנצי"ב התורה התירה בסכנת נפשות מתוך פיקוח-נפש בשימוש בחוזי עתידות. וזה לשונו בפרקנו (פס' י"ד) –

"יש לדעת דאע"ג דבהליכות האדם בעולמו של עצמו יש להיות תמים עם ה', ולא לחקור עתידות, וכמאמר בלעם כי לא נחש ביעקב וגו', מ"מ בזמן מלחמה ואין עצה ברורה והרי הוא סכנת נפשות, יש לחקור ולדעת, וזהו טעמו של שאול המלך הצדיק ששאל באוב, שהרי בפירוש דיברה תורה כי אתה לא כן וגו' נביא מקרבך וגו', מבואר שבזמן שאין נביא ואין אפוד ההכרח לשאול גם באוב".

ואע"פ ששאול נענש על כך, כפי שכתוב בספר דברי הימים (א', י'), ואם זה מותר אז מדוע הוא נענש?

עונה הנצי"ב, ששאול בדרגתו היה צריך לשוב ולבקש מה' שיענהו ולא ימהר להשתמש באוב, אבל בעצם הענין כשיש פיקוח-נפש לכלל ישראל, היה מותר  לפנות גם למגידי העתידות.

מדוע התורה רואה צורך לצוות על כך כמצוות-עשה?

משום החשש שמעלה ה'מדרש תנאים', שאנשים יאמרו שזה היה שייך לתקופת האבות ואין הדברים קשורים אלינו, לכן התורה כותבת זאת אחרי האיסור ללכת באמונות הגויים –

"כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם:(י) לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף:(יא) וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים:(יב) כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְקֹוָ֖ק כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ:(יג) תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ".

נשים לב, שהמצווה בפרשתנו נאמרה לאחר האיסורים, כי בכל דור ודור יש את האמונות שאנשים נגררים אליהם.

יש להוסיף במיוחד בימינו, שמצד אחד אנו שמחים בכל יהודי שמקיים חלק מהמצוות ואפילו חלק קטן, ברם עלינו לדעת שזה לא האידאל השלם וגם זה מונח  בכוונת המצווה להיות 'תמים' עם ה', כלומר באופן של שלמות, לא עם אמונות אחרות ולא עם הנהגות אחרות, כגון למשל תופעה שקיימת אצל יהודים בחו"ל, שחוגגים גם את חג חנוכה ובמקביל גם את ה'סילבסטר' שהוא חג נוצרי לחלוטין! ועל כך כתב ה'חזקוני' בפרשתנו –

"תמים תהיה עם ה' אלקיך - לשון שלמות. אל תאמר אהיה ירא יראה אחרת עמו, כמו שמצינו בגרי אריות שכתוב עליהם 'את ה' היו יראים ואת א-להיהם היו עובדים' ונמצאת עמו חסר ביראה, אלא תהיה ככלי מלא תם ושלם מענין אחד כלומר שלם תהיה עמו בכל מעשיך ובכל מחשבותיך ועל זה אמר שלמה בחכמתו 'בכל דרכיך דעהו' וגו'...".

אין כמו דבריו של רבי יעקב בן הרא"ש, אשר מתכתבים עם בני דורנו. וכך כותב בסוף צוואתו, כפי שמצוטט על פי הרב שטיינמן בספרו 'אילת השחר' –

"והזהר שתהיה עם ה' יתברך תמים ולא תבטח בדברי חלומות ולא בשום נחוש ולא תשאל לחוזים ולא תשליך גורלות ולא בנקודות ולא בשום דבר כי הכל הבל ומחסרון הביטחון בלתי אל ה' לבדו תבטח והוא יעזרך...".

הרב שטיינמן עונה על שאלה מתבקשת, שמצאנו על רבים מגדולי ישראל, שהלכו לפותר חלומות, כפי שהגמרא מספרת למשל על אביי ורבא (ברכות נ"ו. - עי"ש בגמרא  על כל האירוע הארוך ומספר החלומות שכל אחד הביא בפני פותר החלומות).

והתשובה היא פשוטה: כל האיסור הוא על האדם היהודי לכלכל את חייו וצעדיו והחלטותיו על פי חלומות, ניחושים, חוזי-כוכבים וכדו', אולם להתעניין מה פשר החלום שאדם חולם אין זה איסור מפורש, אלא אם כן האדם מאמין לעניין ומכוון  את חייו רק על פי זה.

מסופר על רבי שמחה בונים מפשיסחא, שבחצרו היה חסיד אחד שחשב עצמו לנביא. אדם זה רימה את עצמו עד כדי כך שחשב שזכה לראות מראות שרק נביאים יכולים לראות.

באותם הימים היה רבי חנוך מאלכסנדר – מי שהיה לימים רבי נודע – נער שהצטרף אל עדת חסידי פשיסחא. כשראה ר' חנוך אדם זה, החליט ללמדו לקח.

מה עשה? לקח פתק וכתב עליו – "פִּתקָא מן שמַיָא", כלומר: פתק מן השמים. אחר כך כתב בפתק מנהגים של פרישות יתרה ועוד כיוצא באלה, מנהגים שצריך "הנביא" לקיימם. לבסוף הוסיף הנער חתימה על הפתק – "המלאך פיל"ד" – ודאג לכך, שהאיש המתנבא ימצא את הפתק.

כשמצא האיש את הפתק, סבור היה כי אמנם מן השמים הוא, וסיפר על כך לרבו, ר' שמחה בונים.

מיד הבין הרבי, כי מעשה ידי ר' חנוך הוא. קרא הרבי לנער ושאל לְמָה התכוון כשחתם בשמו של המלאך "פיל"ד".

– "הרי זה ראשי תיבות של 'פתי יאמין לכל דבר,"' ענה הנער...

לסיכום, התורה דורשת מהאדם – "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" - אל תפעל על פי כל מיני נביאי שקר וחוזים למיניהם. גם אם האדם הפרטי נמצא במצוקה ומחפש הדרכה, אפשר ורצוי כמובן להתייעץ עם גדולי תורה ולקבל את ברכתם וכמובן להיוועץ גם באנשי מקצוע, אך לא להפוך את העיקר לטפל ואת הטפל לעיקר – תמים תהיה עם ה' אלוקיך!

שבת שלום וחודש טוב לכל עם-ישראל!