קריאת שמע - לפרשת עקב ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

בעיצומו של חג "שמחת תורה" ה'תשפ"ד, חג שהפך מיום שמח לעצוב וקשה, הפכה קריאת "שמע-ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" לסמל של אמונה, חיים וגבורה, כאשר חיילים ואזרחים שהיו בתוך ממדי"ם, או במקומות מסתור שונים והסתתרו מפני הרוצחים הערבים וכדי לזהות שמי שעומד בחוץ ומבקש להיכנס איננו אויב, השתמשו בפסוק הכי מפורסם, שבאמצעותו ברגעים הקשים ביותר יכלו לוודא ולזהות שמולם אוהב ולא אויב .

קריאת "שמע ישראל" הפכה לסמל הזיהוי המרכזי של העם היהודי, בשל הצהרת האמונה החד-משמעית באל אחד והיותה מילות הגבורה האחרונות של אדם ברגעיו הקיצוניים. מי שגרם לכך ש"שמע ישראל" הוא המזוהה ביותר עם יהודים היה עם-ישראל בעצמו, במיוחד בשעות הקשות העוברות על האדם רחמנא ליצלן.

מצווה זו כוללת אמירה של שלוש פרשיות מהתורה, שמהוות יחד הצהרת אמונה באלוקים, קבלת עול מלכותו, הכרה באחדותו ובאהבתו לעם-ישראל, זכירת מצוותיו ואמונה בשכר ועונש.

אחד הסיפורים המרגשים בענין זה שמענו בשבוע שעבר מפי מנחם קלמנזון, אחיו של אלחנן קלמנזון הי"ד – שניהם גיבורי ישראל - בערב אזכרה שנערך לזכרו של המחותן היקר שלנו ד"ר יואל ויסברג ז"ל. בשיחה מרתקת סיפר מנחם על 'צוות אלחנן' ועל כך שעזב ב'שמחת תורה' את ביתו בישוב עתניאל ונסע באופן עצמאי לכיוון דרום, כדי לראות כיצד אפשר לעזור לאחיהם בקיבוץ בארי המותקף.

מנחם הי"ו ואלחנן הי"ד יצאו מביתם מתוך רגש אחריות, מבלי שקיבלו צו כלשהוא, אלא מתוך הבנה שמתרחש משהו נורא בדרום. הם צירפו אליהם לצוות אחיין נוסף ויחד יצאו ונסעו בעיצומו של חג "שמחת תורה", בלי שידעו מה המשימה. כשהגיעו לדרום, נגלה לעיניהם חלק מהזוועות והם התמקדו ופעלו בעיקר בקיבוץ בארי ותחת אש חילצו כמאה אנשים מתוך הבתים. במשימה זו לדאבון לב נפל אלחנן, כשהתקרב לאחד הבתים כדי לחלץ משפחה ומחבל ירה לעברו ופגע בו אנושות.

באחד הבתים אליהם הגיעו, יושבי הבית לא האמינו שהמחלצים אכן ישראלים וחששו שאולי הם רוצחי חמאס המתחזים כישראלים ולכן לא הסכימו לפתוח את דלת הממ"ד וביקשו מהם סימני זיהוי כישראלים. רק דיבור בעברית לא שכנע אותם, הואיל וגם המחבלים ידעו עברית ורק כאשר המחלצים אמרו 'שמע ישראל' אז פתחו להם וכך ניצלו.

האירוע הזה של קריאת "שמע ישראל" כזיהוי יהודי התרחש במקומות נוספים במלחמת "חרבות ברזל", אך שנים קודם לכן גדולי ישראל היו מקור השראה לימינו. כוונתי לאחד הסיפורים המפורסמים על הרב יצחק הרצוג זצ"ל, הרב הראשי לישראל וסבו של נשיא המדינה הנוכחי, שהלך בתום מלחמת העולם השניה להוציא ילדים ממנזרים, שם הוחבאו על ידי הוריהם בזמן השואה. ברוב המנזרים הכמרים והנזירות לא שיתפו פעולה, באומרם שאינם יודעים מי יהודי מי לא, אך הרב הרצוג לא ויתר, נכנס פנימה למנזרים והכריז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" וכשראה את הילדים שמכסים את עיניהם או משלימים יחד איתו את הפסוק, ידע לזהות מי אכן ילד יהודי.

בפרשתנו מופיע החלק השני מתוך שלוש, של 'קריאת שמע' – שכולן יחד נקראות פרשת "קריאת שמע". במאמרנו ננסה להעמיק קצת בפרשה השנייה של ק"ש הכתובה בפרשתנו.

נתחיל בשאלה יסודית ראשונה, מדוע הפרשה השנייה אינה מופיעה יחד עם הפרשה הראשונה?

אני שואל זאת רק לגבי הפרשה השנייה, כי הפרשה השלישית של מצוות 'ציצית' היא אכן עומדת בפני עצמה ועוסקת במצוות ציצית, ברם הפרשה השנייה ממש קשורה לראשונה ושתיהן עוסקות בשמירת המצוות –

"וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֹתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְקֹוָ֤ק אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם" (י"א, י"ג–כ"א). 

רש"י על אתר מסביר, שהפרשה הזו נאמרה דווקא כאן, משום שהיא מתייחסת לשני פסוקים לפני כן, שם הכתוב מדבר (י'–י"ב) על ארץ ישראל, שיש עליה  השגחה פרטית מיוחדת ושם המים תלויים בגשמים –

"כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק:  וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם: אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה".

לכן, פרשת 'קריאת שמע' מודיעה מיד כיצד עם-ישראל יזכה לקבל את השפע הזה, רק אם שמוע נשמע אל מצוות ה'.

'המדרש הגדול' טוען, שפרשת 'והיה אם שמוע' נכתבה, משום שהיינו יכולים לטעות בעקבות הכתוב בפרק ה' (פסוק א') ולחשוב שעם-ישראל לא נתחייב  ללמוד עד שלא התחייב לעשות אותם בפועל –

"וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֘ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם".

לכן, באים פסוקי "והיה אם שמוע" ללמדנו, שההתחייבות ללמוד אינה תלויה בהתחייבות לעשות. וזה לשון המדרש –

"והיה אם שמע תשמעו אל מצוותי. למה נאמר? לפי שנאמר 'ולמדתם אתם ושמרתם לעשותם' (לעיל ה, א), שומיע אני שלא נתחייבו בתלמוד עד שנתחייבו במעשה, ת"ל והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, מגיד שמיד נתחייבו בתלמוד...".

המדרש מוסיף, שהאמור הוא בין במצוות שקיימו במדבר ובין מצוות שקשורות  לכניסה לארץ, כגון עומר ומצוות חלה ושתי הלחם וכו', שהיינו חושבים שאין צורך בלימוד אלא העיקר הוא המעשה. לכן נאמר "אם שמוע תשמעו" וכך גם על כל המצוות אחרי כיבוש הארץ.

לכן הפסוק "ושמרתם לעשות" אומר, שהמעשה תלוי בתלמוד ואין התלמוד תלוי  במעשה, אלא חובת הלימוד קיימת כל הזמן. ומוסיף המדרש –

"וכן מצינו שענש על התלמוד יתר מן המעשה שנאמר שמעו דבר ה' בית ישראל כי ריב לה' עם ישבי הארץ".

המדרש מוכיח ממספר פסוקים, שעם-ישראל נענש על שלא למד. 

נצטט רק מקור אחד מספר עמוס (ב', ד') –

"כה אמר ה' על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו - מפני מה - על מאסם את תורת ה' וחוקיו לא שמרו". 

המדרש מביא את המעשה הידוע –

"וכבר היה ר' טרפון ור' עקיבה ור' יוסי הגלילי מסובין בבית עריס בלוד, ונשאלה שאלה זו לפניהן, מי גדול תלמוד או מעשה. אמר ר' טרפון גדול מעשה, ר' עקיבה אומר גדול תלמוד. ענו כולם ואמרו גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

לאחר שביררנו בקצרה על המיקום של הפרשה השנייה של קריאת שמע, ננסה לברר קצת את משמעות המילים.

תחילה נשאל מדוע הכפילות של 'והיה אם שמוע תשמעו'?

ועל כך רש"י מביא את דברי המדרש –

"אם שמוע בישן תשמעו בחדש".

כוונת רש"י, שאם אדם חוזר ולומד את מה שלמד שנחשב כבר ישן אצלו, לא יחשוב שזה מיותר אלא מתוך כך יגלה דברים חדשים, בגלל שבזמן החזרה הוא  מבין יותר לעומק את מה שלמד רק פעם אחת. רש"י מביא דרשה אחרת כדוגמא  מהפסוק בתחילת פרשתנו וזה לשונו –

"...וכן (דברים ח, יט) והיה אם שכוח תשכח, אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה, שכן כתיב במגילה אם תעזבני יום יומיים אעזבך...".

רש"י רוצה להוכיח, שיש מקומות שדורשים את הכפילות באותו אופן, שישנו תהליך לאירוע אם זה במקרה שלנו שמיעה ואם בדוגמא שמביא זה שכחה.

כדי שנברר את פירוש שאר המילים החשובות בעלות המסר, נשאל תחילה את השאלה המרכזית שהשארנו כחלק מבירור המילים - מה ההבדל בין שתי הפרשיות, שהרי לכאורה שתיהן מצוות על כתיבתן במזוזות ובתפילין?

ההבדל הראשוני והבולט הוא, שפרשה ראשונה נאמרה בלשון יחיד  - "שמע ישראל...ואהבת...בכל לבבך..." - ואילו הפרשה השניה נאמרה בלשון רבים – "אם שמוע תשמעון...ונתתי מטר ארצכם...".

ההבדל השני הוא, שהפרשה הראשונה עוסקת בקבלת עול מלכות שמים – "ואהבת את ה'..." ולכן נאמרה בלשון יחיד, כי זו מצווה אישית שכל אחד יכול וצריך להתחבר אליה. ואילו הפרשה השניה עוסקת בקבלת עול מצוות וכתוצאה מכך יש לכך השלכות של שכר ועונש. המצוות הן מחויבות של כל אחד מעם-ישראל, אך הן קשורות לציבור ואופן עשייתן שונה כשזה בציבור.

חשובים מאוד דברי הרמב"ן (י"א, י"ג), מדוע התורה חזרה על הציווי "בכל לבבך", שנאמר בפרשה הראשונה בלשון יחיד וחזרה על כך בלשון רבים בפרשה השנייה "בכל לבבכם", כי הבטחת ה' לתת לנו את כל הטוב והשפע היא כאשר רוב העם מקיים את דבר ה', וזה לשונו –

"...כי השם לא יעשה הנסים תמיד, לתת מטר הארץ בכל עת יורה ומלקוש ולהוסיף בדגן ובתירוש וביצהר ולהרבות גם העשב בשדה לבהמה או שיעצור השמים וייבשו, רק על מעשה רוב העם, אבל היחיד הוא בזכותו יחיה והוא בעוונו ימות. והנה אמר כי בעשותם כל המצות מאהבה שלימה יעשה עמהם את כל הנסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה..".

ועוד הגדרה חשובה מוסיף לנו הרמב"ן, שהיחס בין המעשים הטובים ומה שה' נותן לנו וחלילה להיפך מתייחס רק לצדיקים גמורים מצד אחד ולרשעים גמורים מצד שני, אך לא לאלה שאינם משתייכים לקבוצות הקצה האלה, וזה לשונו –

"ודע, כי הנסים לא יעשו לטובה או לרעה רק לצדיקים גמורים או לרשעים גמורים, אבל הבינונים כדרך מנהגו של עולם יעשה בהם טובה או רעה כדרכם וכעלילותם...". [יש עוד מספר הבדלים אולם הם לא מרכזיים ולכן לא נעלה אותם כאן].

ברם, אחרי שהבנו שהפרשה השנייה הכתובה בפרשתנו עוסקת בקבלת עול מצוות, קשה מדוע התורה כותבת "מצווה אתכם היום" - והרי לא מדובר בקיום מצוות רק 'עכשיו' או רק 'היום'?

לכן רש"י מפרש על פי חז"ל –

"שיהיו עליכם חדשים, כאלו שמעתם בו ביום".

יש הבדל בין 'שמיעה' ל'עשייה'. לשמוע אפשר כמה פעמים אותו דבר ויש אפילו חלקים שמתחברים יותר כששומעים כמה פעמים ולא רק לגבי שירה, אבל בעשיית המצוות וכדי להרגיש רעננות והתחדשות זו משימה יותר מורכבת ועל כך התורה מצווה 'שיהיו בעיניך כחדשים' - וזה לא קל זה ומחייב חיבור עמוק למצוות ויש צורך לקיימן כמה שיותר בחדווה ובשמחה ולא לשום מטרה אחרת. גם הלימוד וגם העשייה של המצוות לא נועדו למטרה שאדם יהיה עשיר או כדי   שאנשים יכבדו אותו יותר ויקראו לו 'רב', כפי שרש"י מפרש –

"לאהבה את ה' - שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר. אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא".

ה'אלשיך הקדוש' מסב את תשומת לבנו ומבקש מאתנו שנשים לב לכך, שהקב"ה אמר שמטר השמים בארץ-ישראל וכן כל פריה וטובה אינם שייכים לעולם הטבע הרגיל, אלא תלויים במעשי עם-ישראל וכמובן יש לכך השלכות.

וזה לשונו –

"...אמנם, אחרי אומרו כי מטר ארץ ישראל פריה וטובה לא בטבע המה, רק בהשגחה לפי מעשיהם שהוא תלוי בשמירת כל המצות, כאומרו ושמרתם את כל המצוה וכו', כי הארץ אשר אתה בא וכו', לא כארץ מצרים וכו' שהיו ענייניה קרובים אל הטבע, אך ארץ ישראל היא בהשגחה על ידי שמירת כל המצוות...".

ההשלכה החשובה היא, שכאשר הולכים אחרי הרבים בארץ ישראל, היחיד נידון כמו הרבים, שאם הרוב לא יקיימו מצוה - היחיד נידון אחר הרוב, ואף על גב שהוא לא עשה כמו השאר  - נדון אחר הרוב.

מסופר על רבי סעדיה גאון, שתלמידיו ראו אותו שהוא מסתגף בסיגופים לא קלים. לשאלתם מדוע עושה כך, ענה להם שבכך הוא עושה תשובה. כששאלו אותו תלמידיו מהו החטא שבעטיו עושה תשובה, השיב להם שפעם היה באכסניה ובעה"ב לא ידע שהוא הרס"ג ולכן קיבלו ככל אדם, ואח"כ נודע לו שזה היה הרס"ג ובא והתחנן לפניו שימחול לו, ואמר לו הרס"ג "על מה אני צריך למחול לך?" וענה לו בעה"ב: "אם הייתי יודע שאתה הוא הרס"ג, הייתי מכבדך באופן יותר נעלה וכשלא ידעתי קיבלתי אותך כאדם רגיל".

הרס"ג למד מזה כלפי יחסו לקב"ה, שהרי בכל יום הוא מכיר יותר את גדלות  הבורא וממילא חטא ביחס אליו מהיום הקודם ועל כך עושה תשובה, שלא הרגיש שהיו בעיניו כחדשים ולא הודה לקב"ה באותה התלהבות כמו בעשיית המצווה פעם ראשונה.

שנזכה אי"ה להתחדש גם בהבנת עומק לימוד התורה ובקיום המצוות, ללמוד וללמד ולשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך – באהבה!!!

שבת שלום ובשורות טובות!