ונתן לך רחמים ורחמך - לפרשת ראה ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

מסופר שבעיירה רוז'ין אליה הגיע רבי ישראל פרידמן, האדמו"ר מרוז'ין, הידוע בכינויו 'הרוזינר', היה נהוג שהשוחט של העיירה שהיה דמות חשובה בחיים הדתיים בגולה, היה דואג לכל האורחים שבאו להתארח בעיירה. כמו כן, תפקידו של השוחט לדאוג לעניי המקום גם במזון וגם לתנאי חיים טובים יותר וכפי שנהגו ברוז'ין כך נהגו ברוב קהילות ישראל.

אולם, ברוז'ין נפוצו שמועות שהשוחט מתרשל בתפקידו הנוסף ואינו דואג לאורחים והעניים המקומיים. רבי ישראל מרוז'ין שמע את הדברים ולאחר שדרש וחקר היטב התברר לו שנכונה השמועה. מיד קרא רבי ישראל לשוחט ושאלו לפשר העניין. השוחט סירב לקבל את התלונות ואף התלונן מצדו, שבעיירה יש אנשים עשירים שמדרך הטבע יכולים יותר לטפל בכל החלשים שם ועל כן אינו מבין מדוע התפקיד הזה הוטל דווקא עליו.

השיב לו האדמו"ר מרוז'ין את מה שנקרא השבת, על הפשע של אנשי עיר-הנידחת, שם מצאנו שהקב"ה העניש אותם קשות ולמרות כן כותבת התורה –

"וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ".

מדוע? - היות ומי שביצע את העונש היו בני אברהם יצחק ויעקב וחשש הקב"ה שזה ישפיע על נשמתם ולכן הבטיח להם כוחות רחמניים ובזה יכפרו על מעשיהם, שאמנם נעשו בשליחות ה' ואחרי הפעולות נמשכים הלבבות.

וכך 'נגע' הרוז'ינר בנפש השוחט: "הרי אתה עוסק בהרג של בעלי חיים ואפילו מתוך מצווה ולמרות זאת הדבר עלול להשפיע עליך ולכן היה נהוג בכל מקום שהשוחט עושה מעשי חסד כדי לאזן את נפשו וכך גם אתה אמור לעשות!".

אם כן, השבת נקרא אי"ה על אחת המצוות שאינן פשוטות 'לעיכול', מצווה שעם-ישראל נצטווה לקיימה בארץ-ישראל. כוונתי כמובן ל'עיר הנידחת' - עיר שהודחה לעבוד עבודה-זרה ומוטל עליה עונש כבד מאוד, נורא ואיום, כפי שמשתקף לכאורה מן הפסוקים. המצווה נראית במבט ראשון כהוראה אכזרית ביותר, רחמנא ליצלן!

להלן העונש על אנשי עיר-הנידחת:

"הַכֵּ֣ה תַכֶּ֗ה אֶת־יֹֽשְׁבֵ֛י הָעִ֥יר הַהִ֖וא לְפִי־חָ֑רֶב הַחֲרֵ֨ם אֹתָ֧הּ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֛הּ וְאֶת־בְּהֶמְתָּ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב: וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָ֗הּ תִּקְבֹּץ֘ אֶל־תּ֣וֹךְ רְחֹבָהּ֒ וְשָׂרַפְתָּ֨ בָאֵ֜שׁ אֶת־הָעִ֤יר וְאֶת־כָּל־שְׁלָלָהּ֙ כָּלִ֔יל לַיקֹוָ֖ק אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיְתָה֙ תֵּ֣ל עוֹלָ֔ם לֹ֥א תִבָּנֶ֖ה עֽוֹד וְלֹֽא־יִדְבַּ֧ק בְּיָדְךָ֛ מְא֖וּמָה מִן־הַחֵ֑רֶם".

על פניו יש כאן 'הרג המוני' של כל יושבי העיר, גברים ונשים, זקנים וטף. למרות שגודלן של הערים הוא קטן ביותר, אולם מדובר על קבוצת אנשים וכן יש להעניש את כל בעלי החיים השייכים לתושבי העיר ואת הרכוש מרכזים למקום אחד   ושורפים את כולו עד שנהפך לאפר. ולא די בכך, אלא שגם העיר עצמה נשרפת כדי להשאיר את 'העיר הסוררת' הזו לדיראון עולם וכדי שלא יבנו אותה לעולם.

התורה מיד מנמקת, כי רק כך הקב"ה ישוב מחרון אפו על החטא הנורא של עבודה זרה קולקטיבית זו שאינה של יחידים. וזה לשון הכתוב –

"לְמַעַן֩ יָשׁ֨וּב יְקֹוָ֜ק מֵחֲר֣וֹן אַפּ֗וֹ וְנָֽתַן־לְךָ֤ רַחֲמִים֙ וְרִֽחַמְךָ֣ וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ: כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹר֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לַעֲשׂוֹת֙ הַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ" (י"ג, י"ח-י"ט).

אכן, עוצמת העונש נשמעת קשה עד מאוד!!

אני מבקש לבחון את הסיפור בצורה יסודית על פי חז"ל. כבר ב'תוספתא' (סנהדרין  פרק י"ד הלכה א') טוענים חז"ל –

"עיר הנידחת לא הייתה ולא עתידה להיות! ולמה נכתבה? - לומר דרוש וקבל שכר".

אין זו הפעם היחידה לפי חז"ל, שהתורה קובעת רף וסטנדרט מהי חומרת עבירה מסוימת לפי העונש החמור שהיה צריך להטיל על מי שעבר עבירה זו, אך בפועל התורה העמידה תנאים לקיום העונש, שאין אפשרות טכנית להעניש.

אז אם כך, מדוע בכלל נכתב העונש? כדי להפיק לקחים מהדין החמור הזה של פגיעה ביסוד היסודות של היהדות.

כולנו מכירים גם את דינו של 'בן סורר ומורה', שחז"ל גם שם אמרו –

"בן סורר ומורה לא היה ולא נברא! ולמה נכתב? - דרוש וקבל שכר".

אנו מכירים זאת אף מעולם-המשפט של ימינו, שיש בספר החוקים גזר דין ועונש  מקסימלי, שבפועל אף אחד לא מגיע לכך, אלא הוא נכתב בספר החוקים, להדגיש את חומרת העבירה. אחד מהם הוא למשל עונש מוות למחבלים. בוודאי מוצדק שלא לתת לחיות-אדם אלה לחיות אחרי מה שעשו, אך אנו יודעים שבתי המשפט בגלל סיבות כאלו ואחרות, כולל בקשות של השב"כ והמוסד - לא מפעילים את העונש המכסימלי הקבוע בחוק וגם עתה לאחר שהכנסת קבעה ודרשה והצביעה על כך שחייבים להפעיל את עונש המוות, רבים מהשופטים והציבור טוענים שחוק זה לא יבוצע.

אם נמשיך להתבונן בפרטי העונש של 'עיר הנידחת', חז"ל למדו שהתורה  מגבילה את ביצוע העונש הקשה הזה, כאשר שלוש ערים חטאו בו-זמנית בחטא  הקשה הזה, לא מבצעים את הרס הערים משום 'ישוב ארץ ישראל'. וזה לשון ה'תוספתא' שם –

"אין עושין שלש עיירות נידחות בארץ ישר' כדי שלא יחריבו את ארץ ישראל".

מה יהיה הדין אם שתי ערים יעבדו עבודה זרה בו-זמנית?

על כך נחלקו הדעות, ברם יש דעה של רבי שמעון, שאפילו שתי ערים שחטאו לא יקבלו את העונש הקשה של הרס הערים הללו מאותה סיבה שאנו לא רוצים להחריב את ארץ ישראל, אלא אם כן אחת באזור יהודה ואחת בגליל.

ב'תוספתא' נכתב יותר מכך, שאפילו עיר אחת שחטאה, אבל היא שוכנת בסמוך לסְפר, הדין יהיה ש –

"...לא יעשו כדי שלא יפרצו גוים ויחריבו את ארץ ישראל".

גם אין עושים את ירושלים 'עיר הנידחת', כפי שכותב הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק ד הלכה ד) –

"אין אחת מערי מקלט נעשית עיר הנדחת, שנאמר 'באחד שעריך', ולא ירושלים נעשית עיר הנדחת, לפי שלא נתחלקה לשבטים...".

אז אחרי שנרגענו מעט, יש להוסיף שאנו יודעים שתורת ישראל היא כולה חסד, למרות שעומדת על עקרונותיה. ידועה אמרתו של רבי שמלאי (סוטה י"ד.) –

"דרש ר' שמלאי: תורה - תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים; תחילתה גמילות חסדים, דכתיב: ויעש ה' א-לקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם; וסופה גמילות חסדים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא...".

למרות הנאמר לעיל, עדיין קשה לנו להבין ענישת ילדים קטנים ולכאורה כפי שנראה מפשוטו של מקרא, עיר הנידחת צפויה ועומדת לעונש המקסימלי - עונש מוות - והאם גם ילדים בתוך עונש זה?

על כך עונה ומסביר ה'תוספתא' (סנהדרין פרק י"ד הלכה ג') –

"קטני בני אנשי עיר הנידחת שהודחו עמה אין נהרגין".

דעה זו לא מקובלת על כל התנאים, משום שלכאורה מהפסוק אין יוצאים מן הכלל וזו דעתו של ר' אליעזר, האומר שלמרות שהם קטנים, הם כן נמצאים בקטגוריה  שכן נהרגין עם כולם, אך יש לציין שלמרות שר' אליעזר מחמיר על הקטנים, הרי הוא טוען שאפילו את הגדולים אי אפשר להרוג, משום שצריך עדים והתראה.

רבי עקיבא אומר לעומתו, שכוונת הכתוב האומר 'ונתן לך רחמים ורחמך' עולה על הקטנים שיש לרחם עליהם.

ואמנם, הפסוק הזה נכתב לאחר הודעת העונש הקשה ורבי עקיבא צמצם את העונש למבוגרים בעקבות פסוק זה. ברם, רבי חיים בן עטר בספרו 'אור-החיים' מחדש הסבר נפלא, שהוא בעיקרו הסבר פסיכולוגי בנפש האדם וכוונתו, שאם אדם הורג אנשים, למרות שעושה כאן מצווה ומה שה' ציווה, ברם פעולה זו משפיעה השפעה שלילית בנפש וגורמת לאדם לאבד את רגש הרחמנות, לכן  התורה מבטיחה שהקב"ה ישפיע על מקיימי המצווה שפע של רחמים כדי לאזן את החוויה הקשה שעברו. וזה לשונו –

"...'ונתן לך רחמים ורחמך.' כוונת מאמר זה כאן לפי שצווה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שספרו לנו הישמעאלים  [על]כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנדחת לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' רחמים הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות מקור הרחמים ישפיע בהם כח הרחמים מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה. ואומרו ורחמך העיר בזה שכל זמן שהאדם הוא בגדר טבע אכזרי כמו כן יתנהג ה' עמו שאין ה' מרחם אלא לרחמן".

חשיפה נוספת בפשט הכתובים מגלה לנו ה'אור החיים' הקדוש על חלקו השני של הפסוק – "...וְהִרְבֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ" - וכוונת הכתוב בארבעת המילים בחלק השני של הפסוק לנחם ולהרגיע את עם-ישראל מהחשש שביצוע גזר הדין של עיר הנידחת יגרום לחסרון גדול בעוצמה של עם-ישראל, לכן הכתוב מבטיח 'והרבך' ומסביר ה'אור החיים' הקדוש וזה לשונו –

"...ואמרו והרבך נתכוון לנחם העם בראותם כי נפרצו פרץ באובדן אנשי עיר אחת יחד, לזה היבטיחם כי לא ירע לבבם כי הוא ירבה וימלא החיסרון בתוספת מרובה...".

מדוע הקב"ה מבטיח את ההבטחות האלו, הרי סוף-סוף האנשים חטאו חטא קשה מאוד של איבוד הזהות היהודית וטריקת דלת לעצם היותם העם היהודי?

אלא, הסיבה היא משום שהם ביצעו את מצוות המלך ולא חלילה מתאוות נקם או רציחה, וזה לשונו שם בהמשך –

"...ואומרו כי תשמע "נתן טעם להבטחתו כי בשלמא אם היתה הרציחה של אנשי עיר הנידחת לנקמה אנושית יש מקום להנמשך מהדבר מה שאין כן עתה שאין המעשה אלא מטעם קבלת מצות המלך, והוא אומרו כי תשמע בקול ה' לשמור את כל מצותיו כי כשעושים משפט בעיר הנידחת כאלו קיימו כל מצות ה' ".

שנזכה לרחמים גדולים לפני בעל הרחמים ולגאולה שלמה!

שבת שלום לכל עם-ישראל!