פרשת צו "שבת הגדול" - קרבן תודה

השבוע זיכה אותנו הקב"ה להשתתף בשמחת הנישואין של נכדתנו הבכורה, אחינועם בת בננו הרב דוד ומיכל וקסלר עב"ג נועם סלוצקין. שבח והודיה גדולה לה' יתברך וזכות גדולה לראות בשמחת המשפחות. נתבקשתי השבת לשאת דברים לכבוד 'שבת הגדול' ו'שבע הברכות' ועל כן אציע בפניכם את מה שעל לבי לומר אי"ה.

בפרשתנו מופיעים דיני קרבן תודה –

"וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’: אִם עַל תּוֹדָהיַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן: עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַתשְׁלָמָיו…וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר".

הגמרא (ברכות ו':) מביאה את דעתו של רבי אבהו, בשאלה מה שכרו של מי שמשמח חתן וכלה? –

"רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר [ק֣וֹל שָׂשׂ֞וֹן וְק֣וֹל שִׂמְחָ֗ה ק֣וֹל חָתָן֘ וְק֣וֹל כַּלָּה֒ ק֣וֹל אֹמְרִ֡ים הוֹדוּ֩ אֶת־יְקֹוָ֨ק צְבָא֜וֹת כִּֽי־ט֤וֹב יְקֹוָק֙ כִּֽי־ לְעוֹלָ֣ם חַסְדּ֔וֹ] מְבִאִ֥ים תּוֹדָ֖ה בֵּ֣ית ה' ".

וכבר שאלו רבים וטובים, מה הקשר בין המצווה לשמח חתן וכלה לשכר השווה להקרבת קורבן תודה? מסביר המהרש"א בחידושי אגדות –

"לשמחו בשמחה בדבור של מצוה, להזכיר חסדי המקום בבריאה לקיום עולם והוא שסיים באומרו 'קול אומרים הודו את ה' ', שקולות השמחה יהיו בשבח המקום". כלומר, זה שמשמח את החתן והכלה בעצם משבח את הקב"ה ואת חסדיו, קולות השמחה הינם תודה לקב"ה ועל כן נחשב לו כאילו הקריב קרבן תודה.

רעיון מיוחד מצאנו בספר 'מקור ברוך' לרבי ברוך הגר [תרנ"ה–תשכ"ד], האדמו"ר הראשון והמייסד של חסידות סערט-ויזניץ בחיפה. לפני שנראה את דבריו נספר, שרבי ברוך הקים בשנות השואה את ישיבת 'בית ישראל' על שם אביו רבי ישראל הגר מחבר הספר "אהבת ישראל", בה למדו חמישים תלמידים והמיוחד בישיבה זו, שהיו בה גם קורסים למקצועות שונים לצרכי פרנסה.[לתשומת לב הפלג הירושלמי.. ]

האדמו"ר רבי ברוך ביאר, שכפי שאם רצו להגדיל את העיר ירושלים ואת העזרה, היו בית דין חושבים ומתכננים ששם תגיע העיר ושם תתפשט הקדושה ומחשבתם זו אכן הרחיבה את קדושת העיר והעזרות, והרי בהרחבת העיר וקדושתה הקריבו קרבן תודה שחל על קדושת המחשבה, אותו דבר לגבי איש ואשה. אם זכו שכינה ביניהם – כשמחשבתם טהורה וכל שיח והשיג שלהם היא זכה וטהורה, אז חלה עליהם הקדושה ולכן שמחה זו היא שמחה של קרבן תודה שהמחשבה לבדה יוצרת קדושה.

ידוע מאמרם של שלשה גדולי עולם מתקופת האמוראים –

"ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם…לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם. כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם. הדא הוא דכתיב (ירמיה ל"ג) 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב' – אלו ההודיות, 'מביאים תודה בית ה' ' – זה קרבן תודה.." (ויקרא רבה (וילנא) פרשת אמור ועוד).

אם כן, מהי הסיבה שקרבנות תודה וכן תפילות תודה לא יתבטלו?

באופן פשוט ניתן לומר, משום שגם לעתיד לבוא בני אדם ירצו להודות על כל הטובה ומאידך גיסא לא יצטרכו להביא קרבנות על חטאים, משום שכולם יכירו וידעו כי ה' הוא האלוקים ויצר הרע יתבטל.

הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין [1889-1971] האדמו"ר מאוז'רוב, שהיה חבר מועצת גדולי התורה וחתן פרס ישראל לספרות תורנית בשנת תשכ"ח כתב בספר 'באר משה' על התורה, שלעתיד לבוא מעבר לכל התודות שנרצה להודות, תהיה לנו שאיפה להודות לקב"ה על הזכות שיש לנו בכלל אפשרות להודות לקב"ה, כפי שרש"י מסביר בגמרא (סוטה מ'.) על מה שאנו אומרים בתפילת 'מודים דרבנן' –  "מודים אנחנו לך…על שאנחנו מודים לך" – על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך". וכפי שכתב ופירש הבעל שם טוב את הפסוק (תהלים ע"א, כ"ג) "תרננה שפתי כי אזמרה לך" – שפתי ירננו שיר ושבח לה' יתברך על עצם הדבר "…כי אזמרה לך".

דבר מיוחד מצאנו בפרשתנו לגבי קרבן תודה, שלא מצאנו בקרבנות אחרים והוא שיחד עם הקרבן מביאים גם לחמי חמץ וגם מצות –

"וְהִקְרִ֣יב עַל־זֶ֣בַח הַתּוֹדָ֗ה חַלּ֤וֹת מַצּוֹת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֣ים בַּשָּׁ֑מֶן וְסֹ֣לֶת מֻרְבֶּ֔כֶת חַלֹּ֖ת בְּלוּלֹ֥ת בַּשָּֽׁמֶן:(יג) עַל־חַלֹּת֙ לֶ֣חֶם חָמֵ֔ץ יַקְרִ֖יב קָרְבָּנ֑וֹ עַל־זֶ֖בַח תּוֹדַ֥ת שְׁלָמָֽיו"(ויקרא ז').

כשנכנסים יותר לעובי הקורה, הרי בקרבן תודה מביאים ארבעים לחמים (!!) מארבעה סוגי לחם, עשרה לחמים מכל סוג, המכילים כמות של חמישים ליטר,  שזו כמות עצומה כ-26 ק"ג קמח [לפי חשבון של עשרים עשרון סולת, כאשר 'עשרון, הוא בערך שנים וחצי ליטר] וכמובן שהדבר טעון הסבר.

הנצי"ב מוולוז'ין נותן הסבר משכנע ואקטואלי, המסביר את הצורך בהבאת 'קונדיטוריה' שלמה עם קרבן התודה. הנצי"ב מחבר את הסברו הנפלא גם לעובדה שאת קרבן התודה חייבים לסיים עוד באותו יום ואסור להשאיר למחרת, מה שאין כן בשאר קרבנות שיש יום ולילה ויום. נראה את הסברו מתוך ספרו 'העמק דבר':

"…והעניין, דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו(א), ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהי' מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי' ספור הנס לפני רוב אנשים…וא"כ העיקר אכילה הוא לחם חמץ, אלא משום שעיקר תכלית התודה המה החלות חמץ ומצה שנדרשים לאוכלין הרבה…".

כדי לפרסם את נס ההצלה והסיבה להודיה לקב"ה, יש צורך לפרסם את העניין וכדי לחסל ארבעים ככרות בזמן כה קצר צריך הרבה אוכלים ובכך מתפרס הנס. זו הסיבה שבברכת 'הגומל' שבאה להודות כקרבן תודה צריכים עשרה ומתוכם זקנים תלמידי חכמים שיוכלו לפרסם זאת בפני הצבור.

המיוחדות בקרבן התודה באה לידי ביטוי, כאמור לעיל, בשילוב נדיר של חמץ ומצה ואין כמובן הדבר במקרה, אלא יתכן לומר שהדבר מובן לנו עתה בהתקרב חג הפסח, בו אנו מזכירים את המצה כ'לחם עוני', שאין הוא תופח כחמץ אלא מבטא ענווה ושפלות והתבטלות. וזו ודאי הייתה תחושתו של האדם, לפני שנעשה לו נס ונתרפא או ניצל. אך כיצד יבטא את תחושת השמחה וההרגשה הנפלאה? – לשם כך משולבים גם לחמי חמץ, המבטאים עושר ושמחה ושובע, ממש כהרגשתו של האדם שנעשה לו נס, שאין עשיר יותר ממנו ואין שמח יותר ממנו.

ועל זה הדרך אפשר עוד לומר, שהמצה מבטאת את תחושת הבדידות, שהרי אין מוסיפים לקמח ולמים כלום, זו תחושת האדם החולה או הנמצא בסכנה, שהוא בעצם בודד בבעייתו, מה שאין כן לחם חמץ, שנוספים לו מרכיבים נוספים והקמח והמים לא לבד. כך גם מרגיש האדם שניצל, יש לו חברים ונוספים לו טעמים נוספים של החיים.

אמנם, כתבנו שהדבר המיוחד בקרבן תודה היא אכילתו עד הבוקר ואסור להותיר ממנו למחרת. יש קרבן נוסף שזה זמן אכילתו – קרבן פסח – וגם שם מותר לאכלו כל הלילה עד הבוקר ויש מחמירים עד חצות.

מה הדמיון של קרבן פסח לקרבן תודה?

פשוט לומר, כי גם בקרבן פסח אנו מודים כעם לקב"ה על כך שהוציאנו ממצרים וגאל אותנו מעבודתם ונתן לנו את תורתנו, כלומר: אין לך קרבן תודה גדול מזה!

ברם, השוני הוא, שבקרבן פסח אין מביאים חמץ, אלא רק מצה, והחמץ נמצא באיסור גמור, משום שבקרבן תודה הוא מביא על הנס שקרה לו עכשיו ולא על מה שקרה בעבר, אבל בקרבן פסח שהוא תודה על כך שהקב"ה פסח על בתי ישראל והזיכרון כאן הוא נצחי וארוך טווח.

בשיחות עם תלמידים אני שומע לעתים קרובות את עוצמת הרגישות של דורנו לבעלי חיים ואני נשאל מדוע אנו מצפים כל כך לבניית בית המקדש, שם ישחטו בעלי חיים? אני בדרך כלל משיב להם על פי דברי הרב קוק במאמרו 'אפיקים בנגב' (מובא באוצרות הראיה חלק ב' עמ' 103,105), שבית המקדש ישמש כבית תפילה – "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" – ומה שיקריבו שם יהיו רק קרבנות מנחה מן הצומח ולא מן החי, כנאמר במלאכי (ג', ד') "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים", אבל זה לעתיד לבוא, שכל הבריות יזדככו ויגיעו לתחושה החזקה של 'צער בעלי חיים' ויימנעו מאכילת בשר, אולם כל זמן שזו דרגת האנושות אז כמובן שקרבנות הם הכלי להפנות את היחס לבעלי חיים לקדושה בבית המקדש. יתרה מזו, כותב הרב קוק שהדבר לטובת בעלי החיים וכך כותב הרב קוק (עולת ראי"ה) על התפילה –

"בעלי החיים הקרבים למזבח חל בהם עצמם התיקון על ידי התעלותם להיות זבח לה'. מכיוון שאין בהם דעת אינם מגיעים להתעלות זו, כי אם במעשה הנעשה בהם בהעלות לה' דמם וחלבם שהם עיקר מכון הנפש, מה שאין כן האדם אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן יקרב אל ה' בדעת. אבל לעתיד לבוא, שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה'". וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לה' כימי עולם וכשנים קדמוניות" (חלק א' עמ' רצ"ב, בקטע המתחיל 'וערבה מנחת יהודה').

בימינו שאין קרבן תודה, הרי ברכת 'הגומל' מבטאת את התודה לקב"ה וגם ברכה זו נעשית בציבור ורצוי עם שני תלמידי חכמים שידעו איך לפרסם את הדבר. בברכה זו הצבור נוהג לומר 'אמן' על ברכתו של המברך ומוסיפים 'מי שגמלך כל  טוב הוא יגמלך כל טוב סלה'. תוספת זו לברכה מאוד מסקרנת, שהרי לא מצינו בשום ברכה תוספת מעין זו. אלא, כותב בהקדמה לספר 'שלמי נדרים' רבי אלכסנדר סנדר בר זרח הכהן קפלן, שלמעשה האדם מבקש מהקב"ה שלא ייגרע מזכויותיו בגלל שהקב"ה עשה לו נס. וזה מה שהצבור  מברך אותו, שמי שגמלך כל טוב, ימשיך לגמול אותך בכל טוב ולא יגרע מזכויותיך.

שבת שלום לכל בית הישיבה!