תלמיד שלא רואה ברכה בלימודו – לפרשת בהעלותך ה'תשפ"ו

הרב משה צבי וקסלר

אחת השאלות והדילמות החינוכיות העומדות תדיר בפני המחנכים היא, עד כמה להשקיע בתלמיד שלא מצליח כל כך בלימודיו? האם יש רגע שנאמר לו - כדאי שתפסיק להתאמץ בלימודך ותעשה משהו אחר, או שאין גבול להשקעה והמחנכים וההורים צריכים להמשיך בכל הכוח ואף להוציא ממון ככל שיכולים, בלי קשר לתוצאות ההשקעה?

כמי שזכה לעסוק שנים רבות בחינוך, ראינו הורים רבים שלקחו לילדם שיעורים פרטיים בהוצאה עצומה, כדי לחזק את בנם במקצועות המתמטיקה והפיזיקה בעיקר וכן בלימודי אנגלית, על אף שהבן מתקשה בהם מאוד ולפעמים גם סובל מלימוד זה שנעשה על-כורחו.

כשאנו מתבוננים בפרשתנו ומסתכלים מהעיניים של חז"ל, אנו למדים שכן נקבעו גבולות להשקעה החינוכית, כאשר ה'חניך' (במקרה שלנו מדובר בלוי) לא ראה ברכה בלימודו. מה שהביא אותם לכך זו סתירה בין שני פסוקים בספר במדבר - האחד בפרשתנו (פרק ח'), שם נאמר –

"זֹ֖את אֲשֶׁ֣ר לַלְוִיִּ֑ם מִבֶּן֩ חָמֵ֨שׁ וְעֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה יָבוֹא֙ לִצְבֹ֣א צָבָ֔א בַּעֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד".

ואילו בפרק ד' (פסוק ג') נאמר –

"מִבֶּ֨ן שְׁלֹשִׁ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה וְעַ֖ד בֶּן־חֲמִשִּׁ֣ים שָׁנָ֑ה כָּל־בָּא֙ לַצָּבָ֔א לַעֲשׂ֥וֹת מְלָאכָ֖ה בְּאֹ֥הֶל מוֹעֵֽד".

רש"י בפרשתנו שואל ע"פ הגמרא (חולין כ"ד.), שפעם אחת כתוב 'עשרים וחמש' ופעם אחרת 'שלושים'. למען הגילוי הנאות, התעוררתי לנושא מתוך לימוד 'הדף היומי' ומיד ישבתי לכתוב....

וזה לשונו של רש"י –

"מבן חמש ועשרים - ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד? מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה".

אם כן אנו מבינים, שאחרי חמש שנים אם לא הצליח בלימודיו, שוב אין לו סיכוי להצליח יותר בלימודו. והדברים כמובן קשים לאוזן של ימינו...אבל אני מבטיח שעד סוף מאמרנו זה הדברים יתבהרו ויתיישבו על דעת הקורא.

נראה לכאורה לתרץ את הסתירה בין הפסוקים מתוך עיון בהמשך דבריו של רש"י שמביא את דעתו של רבי יוסי, שטוען שדי בשלוש שנים, שנאמר בספר דניאל (פרק א') "ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים..." - מדובר על המלך, שביקש ללמד נערים יהודיים את תרבות ושפת המקום כדי שישרתו בארמונו. 

ועל כך שואלת הגמרא, מדוע נאמר שצריך חמש שנים כדי לדעת אם מצליח בלימודו, שהרי מספר דניאל רואים שמספיק שלש שנים?

על כך הגמרא מתרצת, שללמוד את שפת כשדים זה הרבה יותר קל ולא מצריך כל כך הרבה זמן, אך ללמד את אופן העבודה של הלוויים הרבה יותר קשה ומורכב, כפי שמסביר רש"י –

"להוריד את המשכן לפרקו...להעמיד קרסיו וקרשיו והשיר לקרבן בפה ובכלי...".

הרמב"ן דוחה את דברי רש"י וטוען, שאם כל חז"ל היו מפרשים כך את הסתירה בין שני הפסוקים, דהיינו בין שלושים שנה לעשרים וחמש שנה - היה מקבל זאת, אך היות ומצא במדרש שזה דעת יחיד של רבי נתן, לכן מפרש אחרת את הסתירה. לדעתו, כשמשה ואהרון מינו את הלוויים, הם קבעו את גיל שלושים כבשלים וראויים לעבודה ואילו בפרשתנו התורה מאפשרת לכל מי שחושב שהוא יכול לעבוד את עבודת הלוויים לעשות זאת ולסייע בעבודה, אך לא יכול לקבוע את סוג עבודתו כבר מגיל עשרים וחמש. וזה לשונו של הרמב"ן –

"...ועל דרך הפשט, הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה, והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו, אבל בכאן ציווה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה, אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה".

והרמב"ן מנמק מדוע משה ואהרון בחרו רק מגיל שלושים, משום שאז כבר כולם ידעו מה כל אחד מסוגל לעשות, אבל לפני גיל שלושים הצעיר עובר עדיין שינויים בדרך הטבע ולא כולם מכירים ביכולות שלו. וזה לשונו –

"...והטעם בזה, כי כל אדם נותן לבו בעשירותיו, כי ישתנו בהן הטבעיים וידע בהגיעו לעשרים או לשלושים, כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו, אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך, ולכן לא ציווה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן. וכן אמר דוד (דה"י א כג ג), ויספרו הלויים מבן שלשים שנה ומעלה...".

הרשב"ם מפרש את הסתירה בזה, שיש סוגי עבודות שעושים בגיל עשרים וחמש ויש רק בגיל שלושים. בגיל הצעיר יותר, כאשר אותו לוי עדיין חלש יותר, התפקיד הוא שמירה על המשכן וכליו ואילו בגיל שלושים התפקיד הוא לשאת את המשכן שזו עבודה קשה יותר וכן בגיל חמישים אלו שנשאו את המשכן פורשים ועוברים לשמירה. וזה לשונו –

"...ועתה [בפרשתנו] בא לפרש מצוות עבודת משמרת משכן, אשר חמש שנים לפני השלושים שנה שאינו ראוי למשא יהי ראוי ומצווה לשמירת משכן וכליו. ומבן חמשים ומעלה שאינו ראוי לעבודת משא יהא מצווה לעבודת שמירה...".

וכן גם ה'אבן עזרא' ועוד ראשונים מפרשים כך את פער הגילים בכתוב [ועיין ברמב"ן שדוחה את פירושו של ה'אבן עזרא'].

יש מהפרשנים וביניהם ה'חזקוני', הטוענים בעקבות חז"ל במסכת חולין, שכל ההבדל בין גיל שלושים לעשרים וחמש היה מדובר באוהל מועד במדבר, שלא  היו מיושבים והעבודה הייתה בכתף –

"לפיכך לא היו נושאים את הארון אלא בני כח אבל בשילה ובית עולמים [בית  המקדש] שהיו מיושבין וקבועים...".

שואלים ה'ראשונים', שמהמשנה במסכת ערכין (י"ג:) רואים, שלוויים נכנסו לעבוד במשכן לפני גיל שלושים, משום שהמשנה כותבת –

"אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלויים אומרים בשיר, ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה".

ומסביר רש"י את דברי המשנה, שאין לוי קטן נכנס לעזרה –

"...עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות, אלא בשעה שהלויים עומדים על הדוכן בשיר, אז נכנסים לוויים קטנים לשורר עמהן".

ומפרט הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ג הלכה ז') –

"ואינו נכנס [הלוי] לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר "איש איש על עבודתו".

משמע מדברי הרמב"ם, שאינו נכנס עד שיגדיל ויעשה איש כשר לעבודה, אך זה סותר מה שלמדנו עד עתה, שלא נכנס לעבודה לפני גיל שלושים בהתאם למסקנת  הגמרא בחולין (כ"ד.).

שאלה זו תירץ רבי יוסף קארו בספרו 'כסף משנה' על הרמב"ם והסביר, שמה שהתורה אמרה שלא נכנס לעבודה לפני גיל שלושים, מדובר על שירת הלוויים - "שהיא חכמה גדולה וצריכה לימוד המוסיקה", ומה שהרמב"ם כתב שאינו נכנס לעבודה עד שיגדיל, הכוונה - "בשאר העבודות שאינם צריכים לימוד, כגון הגפת הדלתות וכיוצא בהן".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' על התורה טוען, שלמשא היו צריכים כוח ולכן רק מגיל שלושים, אבל עבודות של תיקונים בעבודת אהל מועד זה עשו פחות מגיל שלושים.

לקראת סיום מאמרנו, אבקש לחזור ולהתייחס למה שטעון הסבר ובירור מעמיק יותר על קביעת הגמרא במסכת  חולין אותה ציטטנו, שמי שלא רואה סימן ברכה  במשנתו אחרי חמש שנים, לא יראה יותר ברכה בעמלו ולכאורה מאמציו בלימוד  מיותרים.

קביעה זו בעיתית מאוד, כפי שמנסח אותה הרב שטיינמן בספרו 'איילת השחר'  בפרשתנו –

"וצריך ברור מהיכן הוכיחו מזה לתלמיד שאינו רואה סימן יפה במשנתו, הרי לימוד תורה יותר קשה מלימוד העבודות ומנא לן שאם ימשיך ללמוד לא יצליח?".

הרב שטיינמן, ששימש בעברו ראש ישיבה ועסק הרבה בחינוך הדור טוען, שגם מי שאינו בעל כישרונות רבים מטבעו אך שוקד על לימודו, רואה ברכה בעמלו! ואף אני יכול להעיד מנסיוני האישי, שרבים התלמידים שהם בעלי כישרונות נמוכים ועל אף זאת עשו חיל והצליחו רבות כתוצאה מהשקעה רבה בלימוד ושינון - לעומת בעלי כישרונות מצוינים שלא ראו ברכה בלימודם, משום שלא ניצלו את הזמן ולא השקיעו ולא התמידו בלימוד.

[עיין בספרו של הרב שטיינמן, שמתרץ שמדובר לגבי חובת האב, שלאחר חמש שנים זכאי להשקיע בו עצמו, או בבנו האחר, וזה בהתאם לסוגיא בקדושין בדף כ"ט עיי"ש. וכן אחרי חמש שנים ימליץ להיות בבחינת 'זבולון' שתומך בלימוד תורה של אחרים].

ומהי ההגדרה "שלא רואה סימן יפה בלימודו"?

אומר רש"י בחולין (כ"ד א') –

"היינו שלומד ושוכח".

ומחדד זאת הרב שטיינמן –

"...שחוזר על תלמודו ואעפ"כ הוא שוכח, דאם לא כן פשוט שלא יזכור את תלמודו...".

לסיום, ברצוני להדגיש ולהסביר, שאין כוונת חז"ל לומר לנו, שאם אינו רואה סימן בתחום אחד, ממילא לא יראה ברכה בתחומים אחרים. יסוד החינוך היום וגם  בעבר מבוסס על הפסוק המפורסם בספר משלי (כ"ב, ו') –

"חֲנֹ֣ךְ לַ֭נַּעַר עַל־פִּ֣י דַרְכּ֑וֹ גַּ֥ם כִּֽי־יַ֝זְקִ֗ין לֹֽא־יָס֥וּר מִמֶּֽנָּה".

ומבאר המלבי"ם בפירושו השני לפסוק זה, שלכל נער - ובעצם לכל אדם - יש את התכונות והכישרונות שלו וכו' וצריך להתאים את המסגרת ואת חומר ושיטת הלימוד בהתאם לנער העומד בפנינו ולפי תגובתו למה שלומד, כי אם מגלה משיכה ותשוקה ללימוד מסוים, בזה יש להמשיך ולטפח. וזה לשונו –

"מצוה שיהיה החינוך על פי דרכו כי כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר, בין בדעות יש שמוחם חד. ויש ששכלם ישר בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי ההכנה שנמצא בו, ובין במעשים, יש שמוכן לאומנות מיוחד, ולמדה מיוחדת, ויקבל אותה בקל, וזה יוכר בהנער לפי התשוקה, ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד, צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה, שאז לא יסור ממנה גם כי יזקין, לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו".

כמובן, שהגישה הנכונה כיום היא לנסות ולהבין מה מתאים לילד ומה לא, וייתכן שבתחום אחד הוא לא יצליח, אך בתחום אחר ייתכן ויצליח מאוד ויתאים לו יותר ועל כן אין טעם לדחוק בו במקום שהוא מתקשה ביותר - תובנה זו לכאורה פשוטה וברורה בימינו.

ידוע לנו, שיש תלמידים ה'מבשילים' בהבנתם כאשר מתבגרים יותר ולכן רבים מגדולי ישראל ממליצים להמתין ולראות כיצד יתפתח הנער.

כמובן שלמחנך יש תפקיד משמעותי בתיווך הלימוד ובבניה נכונה של המתווה הלימודי והחינוכי האינדיבידואלי לכל תלמיד ולכן אסור, למשל, שהלימוד יהיה בנוי מקרעים-קרעים בלי תכנון ובלי בניית לוח זמנים מסודר שבו מפורט בבהירות מה רוצים להשיג בכל יחידת זמן.

ה"חזון איש" היה ממשיל לכך משל, מי שרוצה לחמם מים ע"י קומקום חשמלי. אם ידליק את הקומקום למשך 5 דקות ויכבה, ושוב ידליק למשך 5 דקות ויכבה, אפילו יעשה זאת כל היום, המים עדיין לא ירתחו, אבל מי שמדליק את הקומקום למשך הזמן עד שהמים יגיעו לרתיחה. השיג את מבוקשו. כך גם מי שלומד אבל כל הזמן מפסיק והולך לא יבין כלום, ורק מי שלומד בהתמדה יזכה לראות ברכה והצלחה בלימודו.

מסופר על ראש ישיבה באנגליה, שהיה לו תלמיד אחד חלש וקשה קליטה. ה'מזל' של אותו תלמיד היה, שאביו היה מחשובי תומכי הקהילה ולכן השאירו אותו בישיבה. למרות זאת, ראש הישיבה חייב היה להיות שלם עם עצמו ולכן קרא לאב והראהו את דברי הגמרא, שתלמיד שאינו רואה ברכה בלימודו חמש שנים, שוב אינו רואה – והבן שלו דוגמא לכך – ולכן על האב להחליט מה עושים עם הבן. אמר האב: "אינני איש חינוך. תחליטו אתם". ענה ראש הישיבה: "אתה יודע מה? אני מוכן לטוס עם הבן שלך לארץ ישראל, ולשאול עצה מה'סטייפלר', רבי יעקב ישראל קנייבסקי בעל ה'קהילות יעקב'!".

האב הסכים ואף מימן לראש הישיבה ולבנו את כרטיסי הטיסה ואכן לאחר נחיתתם בארץ נסעו לבני ברק והגיעו אל ה'סטייפלר'. לפני כניסתם לרב, כתב ראש הישיבה על דף את עיקרי הדברים, שמאז החל הבחור ללמוד גמרא עברו יותר מחמש שנים ואינו רואה סימן ברכה בלימודו, אינו משתתף בשיעורים ואינו לומד עם חבריו ואולי ראוי שייצא לשוק החיים. קרא ה'סטייפלר' את המכתב פעם ופעמיים, והשניים עוקבים אחריו בלב הולם.

הניח את הדף והאיר פניו לבחור:

"אתה לומד בישיבה?" - "כן".

"ומה אתה לומד? גמרא?" - "לא. אינני מבין גמרא".

"משנה?" - "לא, גם משנה אינני מבין".

וה'סטייפלר' לא פוסק מלחייך בנועם:

"אז מה אתה לומד?" - "הלכה, קיצור שלחן ערוך, חיי אדם".

"ואת זה אתה מבין?" - "כן, לא הכל, ולכן אני שואל וחוזר הרבה, כדי לזכור".

חיוכו של ה'סטייפלר' התרחב, והוא פנה אל הרב:

"אתה ראש הישיבה?" נענה בחיוב.

"נו, שתצליח, כי אם אני הייתי ראש הישיבה, ואתה ה'מגיד שיעור', הייתי מפטר אותך! – אין מתייאשים מתלמיד שמתעלה בהתמדה מיום ליום ובכל יום לומד הלכה חדשה, ממש: 'כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו'! האם זה נקרא שאינו רואה סימן ברכה בלימודו?!"…

ויש מה להאריך בנושא ועוד חזון למועד, אך מפאת קוצר היריעה נסיים כאן, בבחינת 'חנוך לקורא על פי דרכו' - ואידך זיל גמור...

שבת שלום ובשורות טובות!