פרשת וזאת הברכה ו'שמחת תורה' - מעמד שבט לוי אז והיום

רק פעם אחת בשנה אנו קוראים בתורה פרשה, שאמורה להיקרא בשבת רגילה  כפרשת השבוע ובמקום זאת היא נקראת בבית הכנסת ב'שמחת-תורה' ולא בשבת וזו פרשת "וזאת הברכה". הסיבה היא לכאורה טכנית, משום שזו הפרשה האחרונה של התורה ובשמחת תורה מציינים בארץ ישראל את סיום קריאת התורה במשך השנה. ברם, אנו מאמינים שזה לא במקרה שפרשת "וזאת הברכה" נקראת בשמחת תורה. יש משהו בפרשה, שראוי להיאמר ולהישמע דווקא בשמחת תורה. בעיון קל אנו נחשפים כבר בתחילת הפרשה ומגלים את החיבור שיש ל'שמחת-תורה' עם הפרשה.

אחרי הפתיחה החגיגית שבה נפתחת הפרשה –

"וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ"

עוד לפני שמשה רבנו אומר מהי 'הברכה', הוא פותח בשבחים הקשורים למעמד קבלת התורה בהר סיני וכמובן אין זמן ומקום ראוי יותר לקרוא על המעמד הגדול הזה מאשר בחג שכולו שמחת התורה.

בדברי ברכתו של משה רבנו טרם מותו בפתיחת הפרשה, ישנה התייחסות ראשונית למה שקרה במעמד הר-סיני, כשסירבו אומות העולם לקבל את התורה –

"וַיֹּאמַ֗ר יְקֹוָ֞ק מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹ אשדת אֵ֥שׁ דָּ֖ת לָֽמוֹ".

מסביר רש"י במקום –

"פתח תחלה בשבחו של מקום ואחר כך פתח בצרכיהם של ישראל. ובשבח שפתח בו יש בו הזכרת זכות לישראל וכל זה דרך ריצוי הוא, כלומר כדאי הם אלו שתחול עליהם ברכה".

ומשום כך הקב"ה הראה את חיבתו לעם ישראל ובמעמד הנשגב של התגלות האלוקים וקבלת עשרת הדברות הקב"ה כביכול יצא לקראת ישראל. וכך מפרש רש"י את הפסוק לעיל –

"מסיני בא – יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר כחתן היוצא להקביל פני כלה, שנאמר (שמות יט, יז) לקראת הא-להים, למדנו שיצא כנגדם".

ומדוע הקב"ה נהג כבוד כה גדול בעם ישראל? – משום שהציע את התורה לאומות העולם ולא רצו לקבלו. כך מפרשים חז"ל ורש"י במקום את פסוק הפתיחה של פרשתנו שהובא לעיל –

"וזרח משעיר למו – שפתח לבני עשו שיקבלו את התורה ולא רצו: הופיע – להם: מהר פארן – שהלך שם ופתח לבני ישמעאל שיקבלוה, ולא רצו: ואתה – לישראל מרבבת קדש – ועמו מקצת רבבות מלאכי קדש ולא כולם ולא רובם, ולא כדרך בשר ודם שמראה כל כבוד עשרו ותפארתו ביום חופתו: אש דת – שהייתה כתובה מאז לפניו באש שחורה על גב אש לבנה נתן להם בלוחות כתב יד ימינו".

נוסף על הפתיחה, שמדברת על מעמד הר-סיני, הרי מיד אחרי הפתיחה ישנה הצהרה חד-משמעית על מעמד התורה –

"תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב"

ומסביר רש"י –

"תורה – אשר צווה לנו משה, מורשה היא לקהילת יעקב, אחזנוה ולא נעזבנה". [וראה מאמרינו תורה צווה לנו משה שם דברנו על משמעות 'מורשה' – התורה שייכת לכלל ישראל ולא רק לקבוצה נבחרת].

effe

במאמרנו זה נתייחס לתפקיד שיש לשבט לוי בהעברת התורה מדור לדור על פי הכתוב בפרשתנו. נשים לב, שיעקב אבינו לא בירך את בנו לוי ודבריו האחרונים כלפיו היו למעשה ביקורת על מעשה שכם, אבל משה רבנו אכן בירך את שבט  לוי ואף ייעד להם את הוראת התורה לעם ישראל.

השאלה שתעסיק אותנו היא, מדוע זכה שבט לוי להורות משפט ותורה לישראל? מדוע דווקא הוא ולא שבטי ישראל האחרים? השאלות מתעצמות לאור העבר ה'לא-מחמיא' לכאורה שהיה ללוי עצמו בקנאות נגד שכם יחד עם שמעון ואעפ"כ משה רבנו קובע מיד בהתחלה – "יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ".

אם נראה את שני הפסוקים שקדמו להגדרת התפקיד של שבט לוי, נלמד שהם זכו בזכות ההנהגה המיוחדת שלהם –

"וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה".

ובאמת, מה הייתה ההנהגה המיוחדת שלהם אשר לכך התכוון הכתוב?

עונה על כך רבי אברהם אבן-עזרא:

"…'לאיש חסידך' – לאיש שהוא חסידך. והטעם: שהיה חסיד, ולא נמצא בו דופי וכידוע לא השתתף בחטא העגל".

ומהי כוונת הכתוב 'אשר נסיתו במסה' ולאיזה ניסיון הכתוב מדבר?

מסביר רש"י, שלא הצטרפו לעדת המתלוננים. מרחיב את ההסבר ה'ספורנו':

"בכל מסה שניסו ישראל את האל יתברך כאומרו 'וינסו אותי זה עשר פעמים' לא נסוהו שבט לוי ולכן לא נגזרה עליהם גזירת מרגלים".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' על פרשתנו מגדיר לנו מה נדרש מאיש לוי כדי להיקרא 'איש חסידך'. נלמד זאת מתוך לשונו:

"ואמר 'תומיך ואוריך לאיש חסידך'….יבואר בסמוך שיש שני אופני חסידות, אחד נדרש לתמימות יתירה, ואחד נדרש להיזהר הרבה שיכוון לאמת ודרך הטוב והישר בעיני ה'…וביאר שני אופני החסידות, כי דרך החסידות וגדרה…הוא להתהלך עם קונו למעלה מטבע אנושי, וכמו מה שנקרא בין אדם לחברו איש חסדו, שמשמעו שעושה עמו טובה מופלגת ממנהג אנשים, כך משמעות חסיד בין אדם לשמים הוא בהפלגה על טבע האנושי…הרי דחסד וחסיד הכל אחד, אלא איש חסד הוא בין אדם לחבירו ואיש חסיד הוא בין אדם לשמים...ומפרש כאן דשניהם היה בשבט לוי…".

למדנו מדבריו, שכדי להיות שליח ה' ללמד תורה את עם ישראל, צריך להיות גם איש חסד שזה 'בין אדם לחברו' וגם איש חסיד שזה 'בין אדם למקום', כפי שנהג אהרון בשני אירועים גדולים שפקדו אותו – האחד מות נדב ואביהוא שקיבל עליו את הדין ; והשני, מיתתו לפני הכניסה לארץ על מי המריבה שקיבל עליו את הדין.

ניסח זאת כדרכו בקודש הרש"ר הירש בצורה ברורה ובהירה, על המוסריות שהיא לפני כל תפקיד רוחני כלשהוא –

"…לא סגולות רוחניות, אלא תכונות מוסריות נדרשות מן השבט הזה בראש ובראשונה, ואל תהיה סתירה בין חייו של השבט הזה לבין הדרישות המוסריות המופנות אליו; אכן דווקא האופי המוסרי הוא המכשיר אותו להיות נושא האורים והתומים. וכך אנחנו מוצאים כאן מיד: הכתוב מתאר את השבט לא על פי כישוריו הרוחניים אלא על פי אופיו המוסרי…תומיך ואוריך לאיש חסידך. הואיל והוא "איש חסידך", נתת לו את "תמיך ואוריך". והן זה הוא ייחודה של היהדות: בחוג ישראל סגולות רוחניות אינן פוטרות מהדרישות המוסריות והמעלה העליונה של כשרון רוחני ותפקיד רוחני איננה נותנת כתב שחרור מן החובות המוסריות; אלא התנאי לכל מעלה רוחנית הוא שמירה קפדנית על חוקי המוסר. וכבר היו לנו הזדמנויות רבות להעיר על כך.

"חסידך": מי שהוכיח את עצמו כחסידך. חסידות היא הדרגה העליונה של חוסר אנוכיות בחיי המעשה, …החסידות היא תכונה החייבת להוכיח את עצמה בעיקר בחיים הפעילים לטובת הכלל…ראשי השבט מופקדים על האורים והתומים המבטאים במאמרי ה' את הבינה העליונה ואת המוסריות העליונה; משום כך דרישות מוסריות חמורות נדרשות מן השבט הזה, ודבר זה התגלה לדורות עולם במעשיהם של ראשוני השבט הזה".

יוצא מדברינו, שהתנאים להיות מעביר התורה מדורו של משה לכלל ישראל איננו תלוי רק בחכמה ובידע, אלא בראש ובראשונה במידות ובהנהגה הראויה כדברי הנביא מלאכי  פרק ב פסוק ז "כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙ יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ יְקֹוָֽק־צְבָא֖וֹת הֽוּא: " וכדרשת רבי יוחנן בגמרא  חגיגה דף טו עמוד ב "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו – אל יבקשו תורה מפיהו!" עד כדי כך, צריך שהרב יהיה דומה למלאך !!! ואם נחשוב שזה רק דרשה יפה ולא יותר הרי הרמב"ם מביא זאת להלכה בהלכות תלמוד תורה "..הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו, אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב, שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו" [פרק ד הלכה א]

ונשאלת השאלה, האם לשבט לוי יש בלעדיות בזכות הזו ללמד תורה לעם ישראל?

בוודאי שלא!!

כבר חז"ל טענו, שאם מצאת תלמיד חכם שמורה הוראה לישראל כנראה הוא בא או משבט לוי או משבט יששכר –

"אמר רבא: לא משכחת צורבא מרבנן דמורי, אלא דאתי משבט לוי או משבט יששכר, לוי – דכתיב 'יורו משפטיך ליעקב', יששכר דכתיב 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת'…" (יומא כ"ו.).

בכל אופן במה היו שונים שבט לוי מיששכר ומדוע הם מודגשים כלומדי התורה?

יתכן לומר, כפי שכתב הרב יעקב קמינצקי זצ"ל (מגדולי התורה בארה"ב 1891-1986 בספרו 'אמת ליעקב') בו הוא מסביר את הכפילות בפסוק בפרשתנו על שבט לוי – "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" – הרב טוען, שלמעשה היו שני תפקידים לשבט לוי בארץ ישראל. נראה הדברים בלשונו הבהירה:

"נראה לבאר כפל הלשון של "משפטיך" ושל "תורתך", דהנה באמת היו ללוים שני תפקידים בארץ ישראל: א' עליהם היה מוטל ללמד בני ישראל תורה ולהורות להם הדרך בעבודת ה', ובשביל זה היו עוסקים בכל שעות היום בלימוד התורה, דבכדי שיהיו הם הראויים להיות המורים בתורה היו צריכים מקודם לעמול עצמם בתורה. ולכן היתה פרנסת הלוי נתונה על ישראל והיו הם מפוזרים בארבעים ושמנה ערים וקבלו פרנסתם מאת תושבי העיר ההיא".

התפקיד הזה היה זהה באמת לשבט יששכר כמו לשבט לוי, אבל היה להם תפקיד נוסף, שלא ידוע לנו ששבט יששכר התעסק בו – וזה במקרה שמישהו הרג את השני בשוגג, היה הלוי מנסה להרגיעו כדי שלא יהיו לנו בסופו של דבר שני הרוגים –

"…והיו הלויים צריכים להסביר לגואל הדם, דבשוגג בא לו ולהשפיע עליו שיתנהג על פי השכל ולא יתן לרגשותיו להשליט על עצמו, ולזה צריך חכמה וענוה והנהגה, ולכן מגלה לנו הפסוק כי מלבד ההוראה היה מעמדם בכלל ישראל גם ההנהגה, כי באמת תיבת "משפט" פירושו "הנהגה", וכמו שמצינו [שמות כ"א פ"ט]: כמשפט הבנות יעשה לה, היינו המנהג הנהוג בין הבנות, וכן בספר שופטים [י"ג פי"ב]: מה יהיה משפט הנער ומעשהו, וזהו מה שאמר משה שהלויים צריכים להיות בין המנהיגים בעם ובין המורים".

באופן מעשי, לכאורה לא מדובר רק בשני שבטים אלו, אלא מי שיקבל על עצמו את מה ששבט לוי ייצג, הרי הוא יכול להיחשב כשבט לוי, כפי שכותב הרמב"ם הידוע (סוף הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג הלכה י"ב-י"ג):

"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? – מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם שנאמר ברך ה' חילו, והוא ברוך הוא זוכה להם שנאמר אני חלקך ונחלתך. ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלוקים ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים, הרי דוד עליו השלום אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי".

אמנם, סוגיא זו איננה כה פשוטה עם חזרתנו לארץ, כאשר עלינו לנהל מדינה עם צבא ותעשיה, חקלאות ורפואה ומשטרה. האם כל מי שלומד תורה כיום נחשב כשבט לוי? האם אפשר להסיר ממנו את האחריות למה שקורה בארצנו? ומי מוגדר ש"פרק מעל צווארו עול חשבונות הרבים"?

אנו רואים ששבט לוי איננו רק אדם שלומד תורה, אלא אף אדם היכול ליטול תפקיד, שיש בו מידות טובות, איש ישר-דרך אשר לא מתעסק כלל בענייני העולם ומסוגל לקחת תפקיד הנהגתי בעם.

נסיים בסיפור על המגיד מקוז'ניץ, שפעם ראוהו אוכל מקערה קטנה ומפוארת שהונחה לפניו. הוא ראה שהאנשים שהיו אתו הרימו גבה והבין שהם מסתכלים על כך שלכאורה הוא זוכה להטבות מיוחדות  על כך שהוא רב ומנהיג. הוא אמר להם בחיוך רחב : "אתם בוודאי חושבים כמה טוב להיות רב, אבל דעו לכם כי מי שהוא רב סובל סבל רב, כי הוא שותף לצערו של כל עם ישראל." אחר כך הוא גם איחל לכל הרשעים שיהיו אדמו"רים….

חג שמח לכל בית הישיבה ולכל בית ישראל!