היום שאחרי - לפרשת נח ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

במהלך כל מלחמת 'חרבות ברזל' – או כפי שהוחלט לאחרונה לקרוא למלחמה זו 'מלחמת התקומה' - שמענו את השאלה מגורמים שונים: מה עם 'היום שאחרי'?

כוונת השואלים הייתה, שיש להתכונן ל'יום שאחרי', בעיקר בנוגע לתוכנית המדינית והביטחונית שתהיה ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. חלק מהשואלים הללו כוונתם היתה טהורה ועניינית, אך כידוע לחלק אחר של הדוברים בנושא היה ענין גם בהתנצחות והתנגחות עם הממשלה והעומד בראשה.

אין אנו נכנסים למהות הוויכוח בנושא זה ומי צדק, והאם היה צריך להודיע לפני תום הקרבות או במהלך המלחמה עצמה מה התכנית ל'יום שאחרי', או שיש להמתין לסיום המלחמה. חלק טוענים שהיה חשוב להודיע מוקדם ככל שאפשר על התוכנית, אך חלק טענו שיש להמתין ולראות כיצד תגמר המלחמה ואז מדינת ישראל תוכל לכלכל את צעדיה. כאמור, אני רוצה ונוטה להאמין, שביסוד הוויכוח של שני הצדדים הייתה כוונה טובה שכולה למען מדינת ישראל.

לצערנו, ארגון הטרור החמאסי קרא לתכנית הטבח והרצח שלו בערבית عملية طوفان الأقصى - "מבצע מבול אל־אקצא" ובתעתיק מדויק: עמליַת טופאן אל-אקצא. באתר המזוהה עם חמאס נכתב מספר חודשים לפני הטבח, כי "כשם שהמבול בימי נח נועד לטהר את פני האדמה מהעריצים, כך גדודי עז אל־דין אל־קסאם באים כמו המבול, אשר ישטוף את פני האדמה ויטהר אותה מטומאת הציונים"... [מתוך ויקיפדיה].

רק שבאופן אירוני, בתורתנו הקדושה מסופר שהמבול התרחש דווקא כדי לשטוף את הארץ מהחמס ומהשחיתות – והציל את נוח...

לבורא-העולם היה ברור שהוא מביא את המבול על הארץ "כי מלאה הארץ חמס" ויש צורך לסלק מן העולם את המציאות הרעה הזו.

ברם, הכתוב מגלה לנו שהקב"ה תכנן ודרש מנוח להכין כל מה שנדרש ל'יום שאחרי' המבול, כלומר: להכניס נציגות של בעלי-חיים כשרים, שבעה שבעה, לתוך התיבה, כדי שמהם יהיה המשך לעולם, וכן דאג הקב"ה להכניס זוגות של בעלי-חיים הנחשבים טריפה, שיש בהם תועלת לאנושות בעורם ובבשרם. בנוסף, הקב"ה הנחה את נוח לדאוג למזון בסיסי שיספיק לכל האוכלוסייה של האדם ובעלי החיים בתיבה ולאחריה.

כמו כן, לקח מאה ועשרים שנה להזהיר את האנשים מפני הקטסטרופה ולהכין את אמצעי ההגנה החשוב מפני המבול - וזו כמובן התיבה, אך האנשים לא קלטו את המסר מלבד נח.

אז מה באמת קרה ב'יום שאחרי' המבול כאשר התיבה נחה בהרי אררט?

מעניין, שהתורה מספרת על היציאה הפיזית מהתיבה של נח ומשפחתו וכל בעלי החיים שהיו אתו, אך אין שום אמירה של הכתוב מעבר לכך. נחשוב על כך, שכל היוצאים לא יכלו לדעת לאיזו מציאות בדיוק הם נחשפים ומה מצפה להם מחוץ לתיבה, אך מכיוון שקיבלו הוראה אלוקית לצאת מהתיבה, רק אז יצאו בלי שניתן להם זמן לברר. וכפי שנכנסו לתיבה בהוראה אלוקית שהגיעה ממש ברגע האחרון כשהמים התחילו כבר לרדת בעוצמה, כך כשיצאו חיכו עד שתינתן ההוראה שזה הזמן המתאים לצאת, למרות שלכאורה נח ידע על ידי היונה שהמים יבשו - אבל לא יותר מכך.

ואכן, אין תיאור דרמטי בתורה על עצם היציאה ומה היה בתוכה במשך הימים הרבים שבהם שטה התיבה. אם זה היה קורה בימינו, הרי בפתח התיבה היו עומדים עיתונאים וכל אמצעי התקשורת – בדיוק כפי שהתרחש בימינו בעת שחרור החטופים - ואז ודאי היינו נחשפים לתיאורים המרגשים שבהם משפחת נח היו נאלצים ונדרשים לספר מה עבר עליהם וכיצד הצליחו לשרוד ולקיים חיי שגרה אם בכלל [אמנם, המדרשים משלימים לנו את התמונה, על סבבי האכלת בעלי החיים בשעות השונות ועוד...].

התורה מספרת בצורה 'יבשה' על היציאה מהתיבה –

"וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן: שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ" (ט', י"ח-י"ט).

מה הייתה תחושתם לאחר היציאה? אילו רגשות וחששות היו להם ב'יום שאחרי'? האם פחדו? האם שמחו ביום שיצאו מהחושך ושמחו לחזור לאור היום לשמש למרות שהיה להם 'צוהר' בתיבה [=אבן מאירה או חלון]?

מי שעוזר לנו להתחבר רגשית ושכלית ליציאה מהתיבה ולתאר מה עבר על היוצאים, הוא הפרשן דון יצחק אברבנאל בפרשתנו, כאשר הוא מונה ארבעה דברים שמהם חששו משפחתו של נח כשיצאו מהתיבה. וזה לשונו –

"אין ספק שנח ובניו בצאתם מן התיבה היו משתוממים ומתאבלים על העבר יראים ופוחדים מהעתיד. הא' שהיו מתאבלים על מיתת קרוביהם ואוהביהם כל אנשי סודם שספו תמו מן בלהות המבול והיו נח ובניו יחידים ושוממים בקרב הארץ. והב' שהיו יראים ופוחדים מן החיות הטורפות [מה שלא חששו כשהיו מוקפים אנשים והתגוננו ביחד] והג' שיהיו מתבהלים [=מבוהלים] באמרם מה נאכל כי אין לנו פרי עץ שנתן למאכל לאדם הראשון וגם לא פרי האדמה לאכול ממנו ואם נקוה עד שניטע בארץ מיני צמחים ואילנות לאכול מפריים הלא ירבו הימים והחודשים ואולי שנה קודם שיעשו פרי ובין כך ובין כך מה נאכל הלא נמות ברעב והד' שהיו יראים פן תיפול קטטה ומדנים בין אחים ויהרגו זה את זה כמו שעשה קין להבל ויאבדו מעל פני האדמה ודמם אין מבקש כי אין איש בארץ זולתם ולית דין ולית דיין" .

עד כאן מתאר אברבנאל את הפחדים והחששות שהיו מנת חלקם, אך מה היה מצבם הנפשי וכיצד עברו מחיים בתוך תיבה שהיא למעשה קופסא סגורה למציאות אחרת בלתי נודעת שממנה חששו?

גם על כך מתייחס האברבנאל וטוען, שהניצולים מהמבול היו במצב נפשי קשה מאוד. וזה לשונו –

"ומפני ארבע מחשבות [חששות] אלו, היו קצים בחייהם ובלתי חפצים להזדווג לנשותיהם כדי שלא יולידו לבהלה".

המקור לדבריו הם דברי חז"ל, שהקב"ה אמר לו לצאת ונח לא הסכים ואמר: מדוע שאוליד ילדים לתוך מציאות של חורבן. ולכן מספר לנו הכתוב, שהקב"ה בירך אותם והתייחס לחששות שלהם שהובאו בדברי אברבנאל לעיל.

בקשר לחששם מהעדר הקרובים והאוהבים שמתו להם במבול, בירך אותם  הקב"ה "פרו ורבו ומלאו את הארץ", כלומר: אתם תעשו קרובים ואוהבים מהיוצאים מחלציכם שהם יהיו יותר נאמנים באהבה מהאנשים הזרים.

וכנגד פחדם מהחיות הטורפות אמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ".

וכנגד החשש השלישי מהעדר המזונות אמר "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", כאומר: אם אין לכם פרי לאכול, קחו מבעלי החיים למזונותיכם 'כירק עשב נתתי לכם את כל'. וכאן הותר להם לראשונה לאכול בשר.

וכנגד החשש שעלולים להתקוטט האחד עם השני ועלולים להרוג איש את רעהו, הודיע הקב"ה על העונש החמור והקשה למי שיעשה זאת – "שופך דם האדם דמו ישפך" - וזאת כדי להרתיע מלנהוג כך.

עלינו לשים לב, שתיאור היציאה של התורה מתייחס להרכב היוצאים –

"וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת וְחָ֕ם ה֖וּא אֲבִ֥י כְנָֽעַן: שְׁלֹשָׁ֥ה אֵ֖לֶּה בְּנֵי־נֹ֑חַ וּמֵאֵ֖לֶּה נָֽפְצָ֥ה כָל־הָאָֽרֶץ".

ועל כך שואל ה'אלשיך' הקדוש שש שאלות –

"הלא יקשה כי מי לא ידע כי אלה היו היוצאים מן התיבה? וגם אומרו וחם הוא אבי כנען למה נאמר?. ועוד כי גם אבי כוש ומצרים ופוט היה.? וגם שם ויפת אחיו אבות לבנים היו, ולא הוזכרו כי אם כל אחד בסדר ייחוסו. ?! ועוד אומרו שלשה אלה בני נח ומאלה נפצה כל הארץ, גם זה ידוע  והיה ראוי ליכתוב בהזכיר תולדותם.!? ועוד אומרו ויחל נח כו', כי אומרו ויחל ואומרו איש האדמה הוא משולל טעם וענין!?".

בהמשך לדברינו לעיל, כשמדברים על 'היום שאחרי' צריכים להבין ש'היום שאחרי' הוא לא רק מה שקורה במיידי, אלא מה הן ההשפעות לטווח רחוק ומה קורה לא רק ב'יום שאחרי' אלא ב'שנים שאחרי'.

והנה, מחדש ה'אלשיך' הקדוש, שבזמן היציאה בני נח היו באמת ראויים וטובים ולכן הוזכרו בשווה ביציאתם –

"וַיִּֽהְי֣וּ בְנֵי־נֹ֗חַ הַיֹּֽצְאִים֙ מִן־הַתֵּבָ֔ה שֵׁ֖ם וְחָ֣ם וָיָ֑פֶת".

אך מיד אח"כ רומז הכתוב על הידרדרות ומציין שחם הוא אבי כנען, לומר לנו  שעזב את דרכי אביו ויותר דמה למעשים של בנו כנען, שהיו נגועים בזימה ובעריות וממנו כנראה הושפע והתנהג. ולכן קילל את כנען שהוא גרם לכל הקלקול. לאחר מכן אומר הכתוב, ששלושת הבנים כל אחד הלך בדרכו ומשם הייתה השפעה על כל העולם החדש לפי אישיותו ודרכו של כל אחד.

נמצאנו למדים, ש'היום שאחרי' הוא לא רק אותו יום שהגיע אחרי המבול, אלא כל 'החיים שאחרי' לטווח הקצר ולטווח הארוך.

וכך גם כותב רש"ר הירש, שהשוני בין הילדים של נח היה גם לפני כן, לפני המבול, וביום שאחרי כל אחד בנה את עולמו לפי אישיותו ומידותיו הקודמות, וזה לשונו –

"...חשוב לדעת, שהם נבדלו זה מזה כבר לפני המבול, והם זכו להינצל עם נח - למרות ההבדלים שביניהם. נמצינו למדים גם היום: הבדלי האופי שבין האומות, המגיעים עד לגבול ההשחתה, אינם מעכבים על האדם מלמלא את ייעוד "האדם". כולם היו "יוצאי התיבה"; כולם נבראו בצלם אלהים; ואין איש יכול לומר לחברו: ערכך כ"אדם" פחות מערכי...".

את ההבדלים העקרוניים ביניהם, שהם שורש האנושות אחר כך, סידר ב'תבניות' המלבי"ם ונצטט את דבריו במלואם ואינם צריכים ביאור. וזה לשונו –

"כי כתות האנשים שעמדו בעולם מבני נח יתחלקו לשלשה, יש אנשים שיבחרו בחיים השכליים להתהלך לפני ה' ולעסוק בעיון ובמושכלות ובחכמה ואמונה והוא הטוב, וזה היה מידתו של שם".

בעם-ישראל בוודאי אנו מכירים כאלה, אך גם באומות-העולם ישנם אנשים שכל עניינם הוא ברוחניות. ואמנם, דרכם אינו דרכינו והבנתם הרוחנית שונה לחלוטין מדרכינו, אך הם עסוקים בדברים שהם מושכלות ודברים שברוח.

את הסוג השני מגדיר המלבי"ם 'אנשים מדיניים', וכוונתו לאנשים שעוסקים בענייני העולם והם מועילים מאוד לעולם, וזה לשונו –

"ויש אנשים מדיניים שיבחרו לחיות חיים המדיניים תחת נימוסים ישרים שהוא המועיל, וזה היה מידתו של יפת".

את הסוג השלישי באנושות מגדיר המלבי"ם 'בהמיים', שכל חייהם הוא בחומר וזה לשונו –

"ויש אנשים בהמיים שיחיו חיי התאוות והתשוקות הרעות כבהמות וזה הערב [=טעים ומהנה], וזה היה מדתו של חם".

הנצ"יב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' מתייחס גם הוא לחלוקה שיצרו שם חם ויפת באנושות, אך שואל מדוע הכתוב מכנה את הפיזור שלהם "ומאלה נפצה הארץ" ולא "מלאה הארץ"?

ועונה הנצי"ב, שלא היה אזור מסוג אחד, אלא הקב"ה רצה שיהיו מפוזרים בכל מקום וזה לשונו –

"בא ללמדנו...אף על גב שבזה המקום עיקר הישוב מבני שם, ובזה המקום מבני יפת, ובזה המקום מבני חם, מ"מ רצון הקדוש ברוך הוא היה שהעולם יתנהג ע"פ שלשה אופני בני אדם, היינו אנשים פשוטים עובדי אדמה ואין להם הרגשה דקה, ואנשים אפרתים מרגישים בשכל אנושי הרבה, ואנשים אלקיים דבקים בה' והמה מרכבה לשכינה לפי ערך האדם והמקום, על כן מכל שלשה אלו נתחלקה כל הארץ, שהיה מבני שם ויפת מובלעים בקרב בני חם, והיו בהם אנשים אפרתים ואנשים אלקיים, וכן להיפך".

לסיכום דברינו, למדנו שהתורה רצתה שנראה את התוצאה של ההסתגרות בתיבה והיציאה ממנה לא כאירוע מקומי ולא רק 'עכשיו', כסיסמאות שמופרחות כבר שנים רבות גם בתקופתנו, מבלי לחשוב מה יהיה אפילו בעתיד הקרוב, אלא 'היום שאחרי' קובע את הטווח הקרוב וגם הרחוק ואת היסודות לאנושות החדשה.

נתפלל לכך, שמנהיגנו ישכילו ויבינו את ההשלכות של 'היום שאחרי' לאחר המלחמה הקשה והטבח הנורא שעשו בנו אויבנו, ויתאימו את 'אסטרטגיית היציאה' לתרבות הרצח והדם של העמים שנמצאים סביבינו – ולא יסתפקו בפתרונות של 'כאן ועכשיו', כמו למשל שחרור המחבלים הסיטונאי בעסקת שליט, שהספיק רק אחד מהמשוחררים – סינוואר שר"י - לגרום לנו לאחר שנים מעטות לאלפי נרצחים ופצועים בטבח שמחת תורה תשפ"ד.

בזמן כתיבת שורות אלו שמחנו כולם בהשבת החטופים החיים כולם לחיק משפחתם ותפילתנו שגם החללים כולם יזכו למנוחה אחרונה ברגבי אדמתנו הקדושה.

שבת שלום, חודש טוב ובשורות טובות לעם ישראל!