תפילין וארץ ישראל - לפרשת בא ה'תשפ"ה

הרב משה צבי וקסלר

מאמר זה נכתב לכבוד שבת בר-המצווה של נכדי היקר, ינון-מנחם וקסלר נ"י, בנם של בני יצחק-מרדכי ורעייתו רות-ברכה, שיתקיים אי"ה השבת ברמת הגולן – מזל טוב!

המצווה שמסמלת יותר מכל את היכנסו של נער יהודי כחבר שווה-זכויות ושווה-חובות לכל מצוות התורה ומעתה נקרא 'בר מצווה', זו מצוות התפילין, למרות שהמצווה הראשונה שמקיים מצד הדין זו 'קריאת שמע' הראשונה בליל כניסתו לשנתו הי"ג.

פעמיים בפרשתנו מוזכרת מצוות התפילין. בפעם הראשונה, המצווה מופיעה בתחילת הפרשה (י"ג, ט') –

"וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְקֹוָ֖ק בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרים".

בפעם השנייה, מצווה זו מופיעה כמה פסוקים לאחר מכן (פסוק ט"ז) –

"וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרָֽיִם".

פרק זה, בו נכתבו שני הציוויים על מצוות התפילין, נפתח בהצהרה חגיגית של משה רבנו, שעל עם-ישראל לזכור את היום הזה אשר יצאו ממצרים והיציאה כמובן לא הייתה כטיול שנתי, אלא הקב"ה נאלץ לעשות זאת 'בחוזק יד' - ביטוי שנאמר רבות בספר שמות.

בהצהרה זו של משה סומנה המטרה הסופית, והיא הגעה לארץ ישראל. לכניסה המיידית והראשונית לארץ-ישראל ישנה מטרת-על חשובה הנוספת לעצם ביאת הארץ - והיא קיום ראשוני של שתי מצוות משמעותיות – האיסור והמצווה בנוגע ל'חמץ ומצה' וכן מצוות תפילין. שתי מצוות אלו ניתנו כבר במצרים לביצוע בארץ ישראל בדרך שונה מהקרבת קרבן פסח שעשו במדבר, מה שקרוי 'פסח מצרים' [על כך ניתן לעיין במאמרנו "פסח מצרים בית ספר לערבות הדדית", המופיע גם בספרי 'אעירה שחר' חלק א' עמ' 52].

נראה את הפסוקים בפרשתנו [עם ההשמטות המתבקשות], המחברים בין ההודעה של קיום המצוות של תפילין ופסח וההצהרה שכל זה מתקיים כאשר הקב"ה יביא אותנו אל הארץ –

"וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָעָ֗ם זָכ֞וֹר אֶת־הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֨ר יְצָאתֶ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִ֧יא יְקֹוָ֛ק אֶתְכֶ֖ם מִזֶּ֑ה וְלֹ֥א יֵאָכֵ֖ל חָמֵֽץ: וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְקֹוָ֡ק אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי  אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצֹּ֑ת...וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְקֹוָ֖ק בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרָֽיִם".

והפעם השנייה נאמרה בהמשך לאותו הקשר של ביאת הארץ –

"וְהָיָ֣ה כִֽי־יְבִֽיאֲךָ֣ יְקֹוָ֡ק אֶל־אֶ֣רֶץ הַֽ֠כְּנַעֲנִי וְהַחִתִּ֨י וְהָאֱמֹרִ֜י וְהַחִוִּ֣י וְהַיְבוּסִ֗י אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע לַאֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֣תֶת לָ֔ךְ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ וְעָבַדְתָּ֛ אֶת־ הָעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את בַּחֹ֥דֶשׁ הַזֶּֽה:...וְהָיָ֤ה לְאוֹת֙ עַל־יָ֣דְכָ֔ה וּלְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֣ין עֵינֶ֑יךָ כִּ֚י בְּחֹ֣זֶק יָ֔ד הוֹצִיאָ֥נוּ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרָֽיִם" (שם פרק י"ג, ה', ט"ז).

הגמרא במסכת קידושין (ל"ז:) שאלה, מה הקשר בין מצוות תפילין להגעה לארץ ישראל, והרי מצוות תפילין אינה מצווה התלויה בארץ אלא מצוות הגוף היא. וזה לשון הגמרא –

"ביאה דכתב רחמנא גבי תפילין...?"

והתשובה של הגמרא בשם תנא דבי רבי ישמעאל ממש מפתיעה. הקשר הזה הוא לא מקרי, אלא מלמדנו אמירה משמעותית ביותר –

"עשה מצווה זו שבשבילה תכנס לארץ".

חשוב לומר, שלמרות שבכתוב 'והיה כי יביאך' יש עוד מצוות כמו 'פטר חמור' וכן מצוות 'אכילת מצה', לפי התנא הקדוש רבי ישמעאל, התורה לא סתם חיברה בין ההגעה לארץ ישראל ומצוות תפילין, שבזכות מצוות תפילין דווקא באים לארץ.

וכך כותב רבי יוסף אבן עזרא, שחי לפני כחמש-מאות שנה ושימש כרבה של סופיה בבולגריה, בספרו 'עצמות יוסף' על מסכת קידושין וזה לשונו –

"ונראה דעיקר הביאה על תפילין הוא דכתיב והיה כי יביאך וכו', והוא עיקר פרשת תפילין...". [אגב, נדיר ביותר לקרוא לספר על עצמות מת...ואפילו שזה נאמר על יוסף הצדיק, ואולי על ידי כך מזכיר את שמו של המחבר. אך המחבר בהקדמה לספרו מציין שזה לקוח מהפסוק "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת", שהרי ספרו עוסק בחיבור בין איש ואשה על ידי קידושין ולכן קרא כך לספר].

עלינו לנסות להבין, מה הקשר בין מצוות תפילין שניתנה כבר במצרים לבין מצוות ישוב ארץ ישראל. אנו מבינים, ששאר המצוות המוזכרות שם וניתנו במצרים, כגון הקרבת קרבן פסח ופטר חמור, מובן שניתנו במצרים, משום שהם קשורים לנס היציאה. ברם, מה הייתה הבהילות לצוות על מצוות תפילין עם היציאה ממצרים ולהדגיש על קיומה בארץ, ובמיוחד שהיא מהווה את הזכות לרשת את הארץ?

יסוד פשוט וידוע הוא, שתורת ישראל יסודה הוא ב'קידוש החומר' וכל התורה כולה מבוססת על חיבור למרקם החיים הטבעיים של האדם ושל האומה. השילוב הזה בא לידי ביטוי במיוחד בארץ ישראל והקשר של האומה לאדמה הקדושה, שאף בא לידי ביטוי במצוות התלויות בארץ, מושג שקיים רק ביהדות וקושר את מצוות הדת לאדמת הארץ. וזו הסיבה לדעת חז"ל, שמשה רבנו רצה כל כך להיכנס לארץ ישראל, כפי שאומרת הגמרא סוטה י"ד.) –

"דרש רבי שמלאי: מפני מה נתאווה משה רבינו ליכנס לא"י? וכי לאכול מפריה הוא צריך? או לשבוע מטובה הוא צריך? אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי".

בהקשר לזה כותב ה'טור' (הלכות ברכת הפירות סימן ר"ח) –

"וכתב עוד [בספר המצוות] ויש אומרים 'ונאכל מפריה ונשבע מטובה' [בברכה מעין שלש] ואין לאומרו!! שאין לחמוד הארץ בשביל פריה וטובה, אלא לקיים מצות התלויות בה ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא היה אומרו...".

ידועה שאלתו של הב"ח, רבי יואל סירקיס בספרו 'בית חדש' על הטור ומתוך שאלתו אנו מבינים, שהקשר בין הארץ ופירותיה אינו קשר רגיל, אלא קשר של קדושה היורדת לפירות הארץ. וזה לשונו –

"תימה הלא קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ...על כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה".

הקשה רבי אברהם בורשטיין [מייסד חסידות סוכטשוב ומחבר הספרים 'אגלי טל' על ל"ט מלאכות שבת ושו"ת 'אבני נזר' ונחשב לאחד מגדולי הפוסקים לפני כמאה וחמישים שנה], מדוע לא ביקש משה רבנו  להיכנס לארץ בכדי לקיים מצות ישיבת ארץ ישראל, שזו מצוה בפני עצמה כדעת הרמב"ן ועוד ראשונים. ותירץ, מכיוון שהקב"ה אסר עליו את הכניסה לארץ ולכן זה נכנס להגדרה כמי שרצה לקיים מצווה ונאנס ולא יכול לקיימה כאילו קיימה (ברכות ו'.), אבל במצוות התלויות בארץ אינו שייך אונס, כי בחוץ לארץ אינו בר חיוב.

ויש המתרצים, שהרי לפי לדעת הרמב"ן מצוות ישוב ארץ ישראל היא אחת מתרי"ג מצוות והסיבה שמשה לא ביקש לקיים מצווה זו אלא רק את המצוות התלויות בארץ, משום שרק מי שיש לו חלק ונחלה בארץ מקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל, ומי שאין לו חלק ונחלה בארץ ישראל לא מקיים את מצוות ישוב הארץ, משום שהמצווה היא "והתנחלתם".

היות ומשה רבנו היה משבט לוי, שאין להם חלק ונחלה בארץ, לא היה יכול לקיים את מצות ישוב הארץ. לכן חז"ל הדגישו, שהרצון העז שלו להיכנס לארץ היה כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ.

אפשר אולי ללמוד מכאן, שיש חובה עלינו לקנות נחלה, דירה או בית בארץ ישראל ולא להסתפק בשכירות ולעשות הכל לממש זאת, עד כדי כך שיש אפילו לקחת עלינו התחייבות של משכנתאות וכו'.

יסוד גדול למדנו, שתורת ישראל מתממשת בשיתוף ובחיבור לחומר מעבר למצווה עצמה של התיישבות פיזית בארץ ישראל, שהרי ברור שמצוות ישוב ארץ ישראל היא לא תאורטית אלא מעשית - בבניית בתי מדרש, תעשיה וחקלאות, צבא ומשטרה ובתי חולים, וכל מה שבני אדם צריכים, כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת.

את העיקרון הזה מבטאת מצוות התפילין בתפילין של יד, המבטאת את העשייה, והתפילין של ראש מבטאת את מחשבת התורה והקדושה.

ידועים וחשובים דברי החת"ם סופר בחידושיו על מסכת סוכה (ל"ו.), שבו משווה את הנחת התפילין לעבודת הקרקע בארץ ישראל, וזה לשונו שם –

"נראה לעניו דעתי [ש]רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויים [חיים בארץ] שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב א"י ולהוציא פירותי' הקדושים ...ועל זה ציותה התורה ואספת דגנך משום מצוה וכאלו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם ישוב העולם הכל בכלל מצוה ."

נרחיב את דבריו ונאמר, ששאר האומנויות, כולל הקמת בתי חולים, משטרה וצבא, חקלאות ותעשיה וכו' הינו חלק מישוב הארץ ומצווים בהם כולם. נקרא את המשך דבריו שם –

"אבל כשאנו מפוזרים...בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן [אם משקיע את כוחו בפיתוח מדינות הגויים הרי בהכרח עבודת ה' שלו תפגע, מה שאין כן בארץ ישראל זה גופא עבודת ה']...ועל זה אנו סומכים על ר' נהוראי במתניתין [במשנה] סוף קידושין מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה היינו בחו"ל [תשובה מוחצת לאלו שמביאים את רבי נהוראי, שחוץ מתורה אין ללמוד ולעשות כלום ולא מבינים שזה בגלות ולא בארץ ישראל!!].

דבר נפלא כתב לנו רבי אלעזר במסכת פסחים (ס"ח:) –

"אמר רבי אלעזר: הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא".

לדעת רש"י, הסיבה שדווקא בחג השבועות אנו מחויבים בסעודה ומחלקים את הזמן ללימוד ולעשיה גשמית, כגון אכילה ומנוחה, משום שיש חשיבות לכך –

"שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל שנתנה תורה בו".

והגמרא שם מספרת על רב יוסף, שאמר לאנשי ביתו להכין לו סעודה מפוארת עם מיטב הבשר, משום שבזכות התורה הגיע למה שהגיע, ואמר שאם לא כן הרי יש 'הרבה יוסף בשוק'. לכאורה היינו צריכים בחג שבועות לעסוק כל היום בלימוד תורה ובמינימום של אכילה ושתיה, אבל זו תורה מנותקת ויש לשים לב שחג מתן תורה הוא למעשה חג הביכורים, השילוב בין חקלאות וארץ ישראל לבין תורה.

רבי נחמן מספר, שסיפרו לו חסידים שהיו בארץ ישראל, שלא הבינו את משמעות המקום הקדוש הזה וחשבו שארץ ישראל אינה משהו ממשי, אלא משהו רוחני לגמרי והיו מאוכזבים. וזה לשונו –

ְ"סִפְּרוּ לוֹ, שֶׁקּדֶם שֶׁהָיוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לא הָיוּ יְכוֹלִים לְצַיֵּר לְעַצְמָן שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא עוֹמֶדֶת בְּזֶה הָעוֹלָם וְהָיוּ סוֹבְרִים שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי לְפִי גּדֶל קְדֻשַּׁת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַל כֵּן לא הָיוּ יְכוֹלִין לְצַיֵּר לְעַצְמָן בְּעֵינֵיהֶם שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה בְּזֶה הָעוֹלָם עַד אֲשֶׁר בָּאוּ לְשָׁם וְרָאוּ, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא בְּזֶה הָעוֹלָם מַמָּשׁ כִּי בֶּאֱמֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא כְּמוֹ מְדִינוֹת אֵלּוּ מַמָּשׁ וַעֲפַר אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הוּא בְּמַרְאֶה וּדְמוּת כְּמוֹ עֲפַר מְדִינוֹת אֵלּוּ מַמָּשׁ ... וְאַף עַל פִּי כֵן הִיא קְדוֹשָׁה מְאֹד מְאֹד בְּתַכְלִית הַקְּדֻשָּׁה עֲצוּמָה וְנוֹרָאָה מְאֹד אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לַהֲלך שָׁם אפילוּ אַרְבַּע אַמּוֹת ....אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בֶּאֱמֶת הִיא מֻבְדֶּלֶת וּמֻפְרֶשֶׁת לְגַמְרֵי מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת בְּכָל ענייניהָ וּבְחִינוֹתֶיהָ וְאָמַר רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהּ רָקִיעַ אַחֵר מִשְּׁאָר אֲרָצוֹת ...אַך אַף עַל פִּי כֵן בְּגַשְׁמִיּוּת לְפִי מַרְאֵה עֵינֵי הָאָדָם אֵין רוֹאִים שׁוּם שִׁנּוּי בֵּין אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִשְׁאָר אֲרָצוֹת כִּי אִם מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהַאֲמִין בִּקְדֻשָּׁתָהּ, יָכוֹל לְהַבְחִין קְצָת" (ליקוטי מהור”ן תניינא תורה קט”ז נכתב על ידי תלמידו רבי נתן מברסלב ).

נסיים בדברים שכתב הרב אברהם-יצחק הכהן קוק ב'אורות התחיה' (עמ' ע"ז-ע"ח) על מהות הקדושה שבארץ ישראל, שהיא מחוברת לטבע, לחיים הטבעיים של עם במולדתו, מול הקדושה שבגלות שהיא בניגוד לטבע. וזה לשונו –

"הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל והשכינה שירדה בגלות עם ישראל הוא הכישרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע  אינה קדושה שלמה צריכה היא להיות בלועה בתמציתה העליונה בקדושה העליונה שהיא הקדושה שבטבע עצמה שהוא יסוד תיקון העולם כולו וביסומו הגמור והקודש שבגולה יחובר אל קודש הארץ 'ועתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל'...".

מצוות התפילין היא האמצעי שציוונו בה הבורא שנחבר בין קדושה עליונה שבתפילין של ראש לבין קדושת המעשה וטבע החיים שבו האדם נמצא בתפילין של יד. נשים לב, שבתי התפילין עצמם עשויים מעור של בהמה והפרשיות שמכניסים לתוכם גם הם עשויות מעור של בהמה - ללמדנו שגם מצוות התפילין, כמו מצוות ישוב ארץ ישראל, הן שילוב של החומר עם הקדושה. וכפי שקדושת ארץ ישראל היא לא באוויר אלא בשטחה ובאדמתה ובכל מה שיש בה - כך כל התורה כולה היא מצוות של חיבור בין הקדושה לבין הטבע. ולכן גדולי ישראל בקשו להיטמן ברגבי אדמתה של ארץ ישראל ולהבדיל בין החיים והמתים כל מי שזכה להגיע ארצה נישק את אדמתה הקדושה .

מובן אם כן, מדוע הקב"ה ציווה על כך לפני הכניסה לארץ ישראל, כי מהות היהדות היא השילוב בין החומר והרוח בין הקדושה של מעלה לבין חיים טבעיים ועם הצידה הזו עם-ישראל הגיע לארץ ישראל. ולכן אומרת הגמרא בקידושין שבה פתחנו "עשה מצווה זו שבשבילה תכנס לארץ", שבזכותה אנו זוכים לא רק להיכנס לארץ אלא לישיבה של קבע בארץ ישראל.

בתפילה ובאמונה, שבזכות השילוב של תורה וקדושה עם אהבת הארץ כפשוטה נזכה לראות בבניינה השלם ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן!

שבת שלום וחודש טוב לכל עם ישראל!

[הקורא מוזמן לעיין בשני מאמרים נוספים שכתבנו בנושא התפילין ובר המצווה: א. "התפילין כסמל למחויבות" (מופיע גם בספרי "אעירה שחר" חלק ב', עמוד 130). ב. המאמר "חשיבות התפילין"].