חשיבות התפילין - לפרשת בא

לפני מספר שנים טסתי עם רעייתי לחופשת-קיץ קצרה בעיר ורונה שבאיטליה, לאחר שנה מאתגרת הן ברמה הציבורית בעבודת הניהול והחינוך, והן ברמה האישית לאחר שמספר חודשים קודם לכן הסתלק אבי מורי זצ"ל לבית עולמו והייתי זקוק למעט מנוחת הנפש והגוף. המראנו מישראל בשעת בוקר מוקדמת, לפני זמן הנחת תפילין, כך שלא הייתה אפשרות להתפלל לפני הטיסה. במהלך הטיסה הבטתי סביבי על הנוסעים ולא ראיתי בתוכם מנין של חובשי כיפות, אלא שבעה אנשים כולל אותי, והדבר הדאיג אותי במיוחד משום היותי בשנת אבל.

במבט נוסף על הנוסעים שסביבי הבחנתי באב ושלושת בניו, שגם אינם חובשי כיפות, ומשום מה החלטתי לגשת אליהם ולבקשם להשלים לנו מנין כאשר ננחת באיטליה, כדי שלפחות אומר קדיש. האב התרגש מפנייתי ופנה לבניו ואמר להם שיכינו את התפילין שבתיקם האישי כדי להצטרף למניין עם נחיתתנו. זכורה לי ההתרגשות למראה האב ובניו, שאינם חובשים כיפה, אך מצוידים בתפילין וכך עמדנו ברחוב מחוץ לאולם הנוסעים בוורונה והתפללנו שחרית במניין. לאחר שהודיתי לאב על כך שבזכותו ובזכות בניו יכולתי להתפלל במנין ולומר קדיש על אבי, שאלתי אותו בכנות ובסקרנות מסוימת, האם תמיד הם מניחים תפילין ולוקחים עמם בתיקם? האב התפלא על שאלתי וענה – "בוודאי!! התפילין הולכות אתנו לכל מקום! הרי אנחנו יהודים!!".

מצוות תפילין זכתה למקום של כבוד בעם ישראל, מעבר למעמדה כמצוות-עשה ככל מצוות-עשה, עד כדי כך שחז"ל הגדירו את מי שלא מניח תפילין כ'פושע ישראל', כינוי לא מכובד בלשון המעטה. וזה לשון הגמרא (ראש השנה י"ז.) –

"פושעי ישראל בגופן מאי ניהו? אמר רב: קרקפתא דלא מנח תפילין".

נשים לב שמאמר זה של רב, כשמופיע במדרש שלהלן, נוספה בו המילה 'מעולם', אולי כדי 'להפחית' את עוצמת החטא כשלצערנו יהיו יהודים רבים שפספסו את המצווה ויקראו ח"ו 'פושעי ישראל', ובזה המדרש טוען שרק אם לא הניחו מעולם – אז נקראים 'פושעי ישראל' רחמנא ליצלן.

וזה לשון ה'ילקוט שמעוני' (זכריה רמז תקפב) –

"אמר רב קרקפתא דלא מנח תפילין מעולם".

כלומר, לא מדובר באדם שלא הניח תפילין באופן חד-פעמי, אלא אם מעולם לא קיים מצווה זו, וזה משנה כאמור את הענין.

יש לציין את דברי הר"ן על הרי"ף (במסכת ראש השנה דף ד'.), שהכוונה היא לאדם שאינו מניח תפילין בגלל שמזלזל במצווה –

"…וכתב ר"ת ז"ל, דדווקא בשנמנע מלהניחם מחמת שהמצוה בזויה בעיניו, אבל אם ירא להניחם מחמת שתפילין צריכין גוף נקי והוא ירא שמא לא יוכל להזהר בהן, אין זה בכלל פושעי ישראל בגופן".

האם אמירה כה חמורה נוגעת רק למצווה החשובה של תפילין? ומה אם אדם אינו מקיים מצוות-עשה אחרות?

על כך מצאנו בספר 'איילת השחר' של הרב אהרון-לייב שטינמן זצ"ל (על פרשת בראשית פרק א' פסוקים כ"ח-כ"ט), ששואל על פי הגמרא (ברכות דף י'.) איך ישעיהו הנביא אמר לחזקיה שימות משום שלא עסק במצוות 'פריה ורביה', ומוסיף שם הרב שטיינמן לשאול, מדוע נענש חזקיה בעונש כה חמור, הרי ביטל מצוות-עשה? ועל כך עונה הרב שטיינמן על פי הר"ן שהבאנו לעיל, שמי לא הניח תפילין מעולם נקרא פושע ישראל וזה לאו-דווקא בתפילין, אלא בכל מצוות-עשה שלא קיים מעולם.

במצוות התפילין ישנה הלכה שקיימת רק בעוד שתי מצוות וזה הצורך לכוון בשעת קיום המצווה במשמעות וטעם המצווה. הערה חשובה זו כותב רבי יואל סירקיס בפירושו על הטור בית חדש (ב"ח הלכות ציצית סימן ח'). שתי המצוות הנוספות הן ציצית וסוכה. בפרשת ציצית נאמר "למען תזכרו ועשיתם" – יש לזכור מה הסיבה לקיום המצווה, וכן בתפילין נאמר "והיה לך לאות…למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ובסוכה נאמר "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי…". וזה לשונו שם –

"יורה כי עיקר המצווה וקיומה תלויה בכוונתה שיכווין בשעת קיום המצווה מה שאין כן שאר מצוות, דיוצא ידי חובתם אף על פי שלא יכווין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שציווה אותו לעשותם".

בהקשר לכך מסופר על 'בעל התניא', רבי שניאור זלמן מלאדי (1745-1812) מייסד חסידות חב"ד. כידוע הוא נלקח למאסר עקב הלשנה ועלילה שהעלילו עליו מתנגדי החסידות והוא הואשם באשמה חמורה בעוון בגידה. האירוע קרה בליל אסרו-חג של שמחת תורה והוא למעשה היה נתון בסכנת חיים. לאחר חמשים ושלשה ימים שוחרר מהכלא בי"ט כסלו כמניין נ"ג הפרקים שבספר התניא. שלטונות הכלא הבינו מיד, שהאסיר שלהם הוא דמות מיוחדת במינה וצדיק גדול ואפשרו לחסיד אחד לשרת את רבם בכלא. בבוקר הרבי ביקש מהחסיד שיביא לו את התפילין שלו, ולמרות החשש הכבד שאולי הסוהר הממונה עליו עלול להתנכל לו ולפגוע בו משום שזה חורג מנוהלי הכלא, התעטף הרבי בטליתו והניח את התפילין ואכן נשמעו צעדי שומר בית הסוהר לכיוון הרבי ושמשו והיה נראה שהנה הגרוע מכל יתרחש, ולמרבה הפלא הסוהר הסתכל והתמלא כעס אך עזב את המקום ללא אומר ודברים. החסיד שהיה צמוד לרב ראה שלכאורה אפשר שגם הוא יניח תפילין, אך למרבה הצער כשהגיע הסוהר וראה אותו עטור בתפילין צעק עליו שיסיר מיד את 'חפץ הדת' הזה ואם לא – אחת דינו…כמובן שהחסיד ביצע את הוראתו של הסוהר והסיר מיד את התפילין אך התפלא מדוע לרבי לא אמר מילה ואילו עליו כעס מאוד. 'בעל התניא' ראה את צערו של החסיד ואמר לו: "אינני יודע מדוע ויתר לי, אולי שבשעה שראיתיו נזכרתי בדברי חז"ל על הפסוק 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' וכיוונתי מאוד במחשבתי ובראשי על מה שאמרו, שהכוונה לתפילין שבראש, וייחדתי ייחודים לתפילין שבראשי". והוסיף ואמר 'בעל התניא', שחז"ל מדגישים – "אלו תפילין שבראש" – ולא 'תפילין שעל הראש', שקדושת התפילין צריכה להיות 'בתוך הראש' של היהודי ולזה כיוון במיוחד".

לאור התובנה שמצוות תפילין מחייבת הבנת משמעות המצווה וטעמה, עד כדי כך שתהיה בתוך גופו של האדם ולא רק על גופו, ראוי ללמוד גם את דבריו של ה'אור החיים' הקדוש  (פרק י"ג פסוק ט"ז) על סיבת הנחת התפילין ביד הכהה (החלשה) ולא ביד החזקה. לאחר שמביא את דרשת חז"ל הידועה במסכת מנחות, מזה שהכתוב כותב "ידכה" במקום "ידך", דורשים מכך שמדובר על היד הכהה. מוסיף רבי חיים בן עטר טעם נוסף, שמעצים לנו את הכוונה במצווה על ידי הנחת התפילין ביד הכהה, וזה לשונו –

"…נראה לי לתת טוב טעם, כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב כי בחוזק יד, כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא יש במידותיו ב' בחינות, הא' תקרא יד הגדולה, והא' תקרא יד החזקה, היד הגדולה היא צד החסד והטוב, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רעה כרעתו, והנה בהוצאת ישראל ממצרים נטה ה' יד החזקה והכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו שהיא דוגמת יד החזקה המוציאה אותנו ממצרים, וזה שאמר הכתוב כאן כי בחוזק יד ונכון..".

ומעניין לעניין באותו עניין…מלמד אותנו הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' על פרשתנו, שבהנחת התפילין על היד 'החלשה' אומר הכתוב (פסוק ט"ז) "והיה לאות על ידכה…כי בחוזק יד…" – שהמילים 'בחוזק יד' לא מתארות רק את החוזק בשיעבוד הלב והמוח למלכות שמים, אלא אף את החוזק להגן מתוך כך על עם-ישראל, ואלו דבריו הנפלאים –

"עתה ביאר הכלי זיין של ישראל שהוא חוזק יד שיש לכל אחד מישראל, ואמר שהתפילין כמו שיש בהם כח התורה לשעבד הלב והמוח למלכות שמים, ככה יש בהם מעין כח התורה שהוא חרבם של ישראל להגן מכל צרה, כאשר כבר ידעו מזה ע"פ שאמר משה בביאור אלהי אברהם וכמש"כ כבר לעיל ג' ו' ט"ו, אבל זה אינו אלא ביחידים הראויים לעמל תורה, ועתה כשבא לקיום כלל האומה נתן מצות תפלין שהוא מעין זכות עמל תורה. ובאו שתי מצות תפלין של יד ושל ראש, כמו תורה שבכתב ובע"פ, תורה שבכתב כולה שמותיו של הקדוש ב"ה, והזוכה לעמוד עליהם מתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, כך הנושא תפלין של ראש נאמר בו וראו כל עמי הארץ " (עיין שם בהמשך דבריו הנפלאים וגם בהערותיו ב'הרחב דבר').

כולנו התרגשנו השבוע לחזות באחת הדמויות המדוברות ביותר בשבועות האחרונים בציבוריות הישראלית וגם שנויה במחלוקת, הלוא הוא נשיא בית המשפט העליון בדימוס והשופט אהרון ברק, שעל אף כל המחלוקות וחילוקי הדעות העמוקים, נענה לבקשת עיתונאי חרדי ותועד כשהוא מניח תפילין, והמסר לענ"ד הוא שהתפילין אף מאחדות ומחברות בין כל חלקי העם, כשם שקושרות ומאחדות יחדיו את היד, הלב, הראש וכן את האצבעות השונות.

שנזכה לקיים את מצוות התפילין בקדושה ובטהרה ובהרגשת הלב!

שבת שלום לכל בית הישיבה!

(להרחבות נוספות בנושא ראה מאמרי "התפילין כסמל למחויבות" וכן בספרי 'אעירה שחר' חלק שני פרשת בא עמוד 130)