מסווה פניו של משה - לפרשת כי תשא ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

'הסתר פנים' הוא מושג ידוע במחשבת היהדות והוא בא לתאר את מצבו של עם-ישראל בשעותיו הקשות. 'הסתר פנים' הוא ביטוי לכך, שהקב"ה מסתיר את פניו מאתנו ומאפשר חלילה לפגוע ולאיים על עם-ישראל. הקב"ה בכבודו ובעצמו מכריז ומודיע לנו, שיהיו זמנים שהוא עלול להסתיר פניו מאתנו, רחמנא ליצלן.

וזה לשון הכתוב בפרשת וילך (ל"א, י"ז–י"ט) –

"וְחָרָ֣ה אַפִּ֣י ב֣וֹ בַיּוֹם־הַ֠הוּא וַעֲזַבְתִּ֞ים וְהִסְתַּרְתִּ֨י פָנַ֤י מֵהֶם֙ וְהָיָ֣ה לֶֽאֱכֹ֔ל וּמְצָאֻ֛הוּ רָע֥וֹת רַבּ֖וֹת וְצָר֑וֹת וְאָמַר֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא הֲלֹ֗א עַ֣ל כִּֽי־אֵ֤ין אֱ-לֹהַי֙ בְּקִרְבִּ֔י מְצָא֖וּנִי הָרָע֥וֹת הָאֵֽלֶּה: וְאָנֹכִ֗י הַסְתֵּ֨ר אַסְתִּ֤יר פָּנַי֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא עַ֥ל כָּל־הָרָעָ֖ה אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑ה כִּ֣י פָנָ֔ה אֶל־אֱלֹהִ֖ים אֲחֵרִֽים".

מאמר זה נכתב בתענית-אסתר, ערב פורים ה'תשפ"ו, ביום השלישי למבצע "שאגת הארי", כאשר מדינת-ישראל יחד עם ארה"ב יצאו למלחמה נגד האיראנים. בשעה ששורות אלו נכתבות, הצורר האיראני חמינאי שר"י חוסל על ידי חיל האוויר הישראלי והוא יפגוש בגיהינום את ידידיו נסראללה, סינוואר ושאר הטרוריסטים, שחוסלו על ידי ישראל בשנתיים האחרונות.

המושג 'הסתר פנים' קשור באופן מיוחד לחג הפורים, כאשר שמה של אסתר נדרש מלשון 'הסתר', כאשר המן הרשע הצליח לאיים ולהפחיד ולנסות להשמיד  את עם-ישראל ועד לרגעי ההצלה הייתה הרגשה של הסתר פנים.

חז"ל שואלים: "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר" (חולין קל"ט:).

ואכן, מגילת אסתר היא מגילה, ששם ה' נסתר בה והכל כאילו מתנהל באופן טבעי. זהו בקיצור סיפור המגילה – הא-ל המסתתר, שלעתים זה מראה על צרה ולפעמים כמו במגילה משדר גאולה, שנעשית תוך כדי הסתתרות.

אבל, אנחנו מאמינים בני מאמינים, ויודעים שגם כאשר הקב"ה מסתתר מאיתנו, הוא תמיד נמצא שם בשבילנו.

מסופר, שכשהיה רבי לוי-יצחק מברדיטשוב ילד קטן, פנה אליו אחד המבוגרים בסביבתו ואמר לו בשעשוע: "אם תגיד לי היכן נמצא הקב"ה אתן לך מטבע זהב". חייך לוי-יצחק הקטן ואמר: "ואני אתן לך שני מטבעות אם תגיד לי היכן הוא לא נמצא…".

בפרשתנו אנו מוצאים 'הסתרת הפנים' עם משמעות אחרת - משה רבנו מסתיר את פניו עם מסווה.

במאמרנו זה ננסה להבין מה זה המסווה הזה, ממה הוא היה עשוי, מתי משה השתמש בו ומדוע משה מסתיר את פניו במסווה?

נקרא את הפסוקים בפרשתנו, המתארים את האירוע (ל"ד, ל'-ל"ה) –

"וַיַ֨רְא אַהֲרֹ֜ן וְכָל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה וְהִנֵּ֥ה קָרַ֖ן ע֣וֹר פָּנָ֑יו וַיִּֽירְא֖וּ מִגֶּ֥שֶׁת אֵלָֽיו: וַיִּקְרָ֤א אֲלֵהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה וַיָּשֻׁ֧בוּ אֵלָ֛יו אַהֲרֹ֥ן וְכָל־הַנְּשִׂאִ֖ים בָּעֵדָ֑ה וַיְדַבֵּ֥ר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶֽם: וְאַחֲרֵי־כֵ֥ן נִגְּשׁ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיְצַוֵּ֕ם אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְקֹוָ֛ק אִתּ֖וֹ בְּהַ֥ר סִינָֽי: וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֔ה מִדַּבֵּ֖ר אִתָּ֑ם וַיִּתֵּ֥ן עַל־פָּנָ֖יו מַסְוֶֽה: וּבְבֹ֨א מֹשֶׁ֜ה לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ לְדַבֵּ֣ר אִתּ֔וֹ יָסִ֥יר אֶת־הַמַּסְוֶ֖ה עַד־צֵאת֑וֹ וְיָצָ֗א וְדִבֶּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֖ת אֲשֶׁ֥ר יְצֻוֶּֽה: וְרָא֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה כִּ֣י קָרַ֔ן ע֖וֹר פְּנֵ֣י מֹשֶׁ֑ה וְהֵשִׁ֨יב מֹשֶׁ֤ה אֶת־הַמַּסְוֶה֙ עַל־פָּנָ֔יו עַד־בֹּא֖וֹ לְדַבֵּ֥ר אִתּֽוֹ".

ראשית, עלינו להתייחס לשאלה ממה היה עשוי המסווה הזה?

לפי תרגום ה'ירושלמי' ו'תרגום יונתן', המסווה היה עשוי מסודר. וכן רש"י על אתר כותב –

"מסווה בגד הניתן כנגד הפרצוף ובית העיניים".

לדעת הרשב"ם, השם של הבגד הזה נקרא 'מסווה' וזה לשונו –

"מסוה - בגד הקרוי כן".

ולשאלה המרכזית - לשם מה עטה משה את המסווה על פניו?

ה'אבן עזרא' בשם 'דעת רבים' אומר, שמשה עשה זאת כדי שמי שבא לדין לפניו לא יירתע מלטעון את טענותיו מפחד הזוהר שיצא ממשה. וזה לשונו –

"...שם המסווה בעבור שהוא שופט ישראל, ומרוב הפחד מזוהר פניו, שמא ישכח אדם טענתו. ובבואו אל קדש הקדשים יסיר אותו, כי אין צורך למסווה, ויצא ופניו מגולות עד שישלים דבור השם וכל אשר ציוהו לאמור לישראל...".

רבה של ירושלים, רבי שמואל סלנט זצ"ל, הנהיג את הקהילה האשכנזית במשך למעלה מארבעים שנה (תקע"ו–תרס"ט) והיה גם דיין בבית הדין הרבני בירושלים. מסופר, שבאחד המקרים שבאו לפניו לדין, כיסה את פניו מיד בתחילת הדיון.

בדין-תורה זה, אחד מהם היה אדם עשיר וידוע בירושלים, שתמך רבות בעניי העיר וגם בבית הדין עצמו והשני היה אדם פשוט ועני. כאשר התחיל הדיון, שמו לב הנוכחים שהרב סלנט משך מעט את הטלית על פניו, כך שפניו היו מוסתרות חלקית והוא כמעט לא הביט בבעלי הדין. לאחר שיצאו בעלי הדין ושמעו את פסק הדין, שאל אחד מתלמידיו את הרב - מדוע הסתיר את פניו בזמן הדיון? ענה הרב סלנט: "העשיר היושב כאן הוא אדם שאני מכיר היטב. הוא עשה רבות למען ירושלים, וכאשר אני רואה את פניו מתעוררת בלבי באופן טבעי תחושת הכרת הטוב כלפיו. חששתי שמא אפילו רגש קטן כזה ישפיע על שיקול הדעת שלי, לכן העדפתי שלא להביט בפניו כלל, כדי שאוכל לשפוט רק לפי הדין והאמת".

אמנם, מדובר היה על מקרה ספציפי, אך נוהג זה היה קיים אצל דיינים רבים מסיבות שונות, חלקם בגלל החשש של משה רבנו וחלקם בגלל סיבות אחרות כפי שנראה להלן.

אם כך, מה הסיבה אצל משה רבנו?

ה'אבן-עזרא' לא מקבל את 'דעת הרבים' שהבאנו לעיל, שזו הסיבה לכיסוי פניו של משה, וכה כותב –

"...ולפי דעתי שאין הדבר כן, רק דיבר השם עמו וקרן עור פניו בדברו אתו. ואם בתחילה פחדו רואיו, הנה, כאשר קראם נגשו אליו כל ישראל וסר הפחד...".

לדעת ה'אבן-עזרא', משה שם את המסווה רק אחרי שסר ממנו האור האלוקי, אחרי שדיבר עם הקב"ה והיה חשש בליבו של משה, שהחיסרון הזה ישפיע לרעה על בני-ישראל, וזה לשונו –

"...וקרינת עור הפנים היה מתחדש בפני משה בכל עת, שהיה בא אל אהל מועד וידבר עם השם. והיה יוצא, והאור עומד כל זמן, שהיה מדבר אל בני ישראל דברי השם, ובכלותו ישים המסווה, שידע שיסור האור וישובו פניו כאשר היו. וזה יהיה גרעון למשה, אם יראו ישראל פניו בלי אור, על כן היה משים המסווה. ובבואו לדבר אל השם ישים המסוה לקבל האור...".

מנגד, מביא ה'אבן-עזרא' את דברי רבי סעדיה גאון –

"...כי האור לא סר מפניו עד יום מותו, על כן לא כהתה עינו. וזהו הנכון".

ומביא עוד טעם נוסף בשם הגאון מדוע שם משה מסווה על פניו ומביא בשמו טעם שלא זכיתי להבין - וזה כאמצעי הגנה לעם-ישראל, אם וכאשר יריבו ביניהם –

"בעבור שלא יפחדו ישראל בריבם זה עם זה".

ואחרי ששלל את ההסברים דלעיל, כותב ה'אבן-עזרא' את הסיבה ללבישת  המסווה, שלעניות-דעתי דבריו הם פשט המקרא –

"...ולפי דעתי, כי שם המסווה בעבור כבוד האור, שחידש השם בפניו, שלא יראוהו ישראל בכל רגע, רק כאשר ידבר אליהם דברי השם, ויסיר את המסווה בבואו אל אהל מועד, שידבר עם השם פנים בפנים, וזה טעם ובבא משה...".

בעלי התוס' בספרם 'מושב זקנים' מבארים, שקירון עור פניו של משה סימן לבני ישראל, שיש למשה לומר להם מסר אלוקי והם באו לשמוע, וכשסיים את דבריו נתן את המסווה על פניו, לסמן להם שסיים להעביר את דבר ה'. התהליך היה כך, שכשראו שיש על משה מסווה, סימן שיש קירון על פניו ויש לו מה לומר ולאחר שסיים לשעה קטנה שם את המסווה לומר להם שסיים, אבל אח"כ הסיר אותו. ועדיין מתלבטים בעלי התוס', שמשמע מהכתובים לכאורה שהיה כל הזמן עם המסווה.

מי שעושה לנו סדר בנושא הוא רבנו בחיי וכה דבריו בהסבר הפסוקים –

"ויכל משה מדבר אתם ויתן על פניו מסווה - למדך הכתוב, שכשהיה משה מדבר עם ישראל פירוש המצוות, היה מדבר עמהם בלא מסווה ובלא מחיצה כלל, וכן כשהיה מדבר עם הקדוש ברוך הוא. ומה שאמר: (במדבר ז, פט) 'ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו', הוא סיפור ענין שהיה נוהג בו תמיד אחר מתן תורה, ויודיענו הכתוב כי מאותו יום ואילך כן נהג עם ישראל כל ימיו: בבא משה אל אהל מועד יסיר המסווה, ובצאתו משם גם כן יצא בלא מסווה ודיבר עם בני ישראל את אשר יצווה, אך כשהיה משלים דיבורו עם ישראל, ישיב את המסווה על פניו, כדי שלא יזונו עיניהם מן האור שבפניו שלא בשעת דיבורו עמהם. והנה מעלת האור המורגש הזה בקרון עור פניו, מיום שקנה אותה בהר סיני לא זזה ממנו, אבל היתה עמו כל ימי חייו, ואפי' ביום מותו העיד עליו הכתוב: (דברים לז) 'לא כהתה עינו ולא נס לחה'...".

מפרשים לא מעטים טוענים, שהסיבה למסווה על פניו הוא משום שזו היתה דרך הענווה של משה רבנו, שלא יהיה נראה הזיו על פניו.

וכך כותב ה'כלי יקר' –

"לפי שהיו הכל מסתכלין בו ומשה היה עניו גדול וביישן, והיה מתבייש על שמסתכלין בקירון עור פניו, כי כך היא המידה בכל מי שהוא ביישן. על כן נתן על פניו מסווה לכסות עיניים. אבל בבואו לפני ה' ללמוד תורה מפיו אז הוצרך להסיר מסווה הבושה מעל פניו, כי לא הביישן למד (אבות ב ו), לכך נאמר ובבא משה לפני ה' לדבר אתו יסיר המסווה עד צאתו".

מאידך-גיסא, מפרשים אחרים כגון ה'ספורנו' מסבירים לנו, שהייתה חשיבות כשמשה מדבר עם בני-ישראל, שיהיה בלא מסווה, כפי שאומר ישעיהו הנביא  "והיו עינך רואות את מוריך" (ישעיה ל', כ'), או כפי שמביאה הגמרא (עירובין י"ג:) את דברי רבי, שלומד מהפסוק הזה, שאם היה רואה את רבו מלפניו ולא מאחוריו היה מחודד הרבה יותר –

"אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי. דכתיב והיו עיניך ראות את מוריך".

ה'אלשיך' הקדוש טוען –

"...שמה שלא יכלו לשאת את האור בפניו של משה, זה היה בפעם ההיא שירד מן השמים עם הלוחות, אך מאז והלאה ייחלש כח אור פניו בהמשך הימים עד שיוכלו להביט בו אפילו אחר בואו מלדבר עם ה', כי אינו דומה הקירון שהיה לו ברדתו מההר אשר עמד שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה ויקח הלוחות מידו יתברך, עם מה שיהיה לו אחרי כן גם כי במראה אליו יתוודע...".

וחזר בו מדבריו וטען, שעם-ישראל לא יכול היה לשאת את האור כשדיברו איתו ולא אחר כך –

"...שגם אחרי כן שהיה יוצא לדבר אל בני ישראל את אשר יצווה דווקא עודנו מדבר הציווי הוא ש'וראו בני ישראל כי קרן וכו', אך אחר דברו את אשר יצווה מיד 'והשיב משה את המסוה עד בואו לדבר אתו', כי לא יכלו לסבול רק בדברו הציווי...".

ולשאלה לשם מה בכלל הקב"ה עשה את הענין של קירון פני משה, דוחה ה'אלשיך' ואומר שאין זו בכלל שאלה –

"...כי רצה הקדוש ברוך הוא להורות גדולת תורתו שמקנה קדושה לדבקים בה, ולהגיד גדולת משה שזכה לכך, ולמען תת חשק בלב אישי ישראל לידבק בתורה..." (עי"ש בדבריו הארוכים והיפים).

לסיכום, אנו לומדים שסיפור המסווה ששם משה איננו ברור ומוסכם על כל המפרשים, ברם כולם מסכימים שזה היה אמצעי למשה להסתיר את האור האלוקי שזכה בו כשהיה על ההר והמחלוקת בין הפרשנים היא מתי הוא הסיר את המסווה ומתי החזיר.

פתחנו בכך, שאם הקב"ה מסתיר פניו מאתנו הדבר לא כל כך משמח אותנו, משום שלהסתר פנים של הקב"ה יש השלכות קשות על עם-ישראל. נתפלל בימים אלו לגילוי שכינה וסייעתא דשמיא במלחמה נגד ציר הרשע ויתקיימו בנו הנסים כמו בימים ההם בע"ה בזמן הזה.

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!