התפילין כסמל למחויבות - לפרשת בא

באחד המסעות שלנו לפולין הצטרף אלינו "סבא יוסף", או בשמו המלא – יוסף הנזל ז"ל, ניצול שואה ואיש-עדות. יוסף, שערוץ 2 הגדיר אותו בתוכנית תיעודית מיוחדת "האיש מחיספין", זכור לטוב על שלל סיפוריו המרתקים והמרגשים אודות תלאות חייו במחנות הריכוז וההשמדה, סיפורים שסיפר במהלכה של סעודה שלישית כאשר שהינו בשבת בעיר קראקוב בפולין. בדבריו הייתה רוח גדולה ואמונה עצומה בעם-ישראל, בארץ-ישראל ובתורת ישראל ואף לימים התיישב ברמת הגולן כאמירה ציונית ברורה.

אחד הסיפורים שריגשו את המשלחת שלנו, היה בהיותו במחנה גרוס-רוזן, הידוע לשמצה בעבודות הפרך שהיו בו ובעינויים הקשים שעברו בו האסירים. יוסף שיתף אותנו, שבמהלך שהייתו במחנה זה, לא ויתר על הנחת תפילין בסתר, הן במחנה עצמו והן בזמן עבודת הפרך ביער ובסלילת כבישים, תוך סיכון חיים כפשוטו. בתום הסיפור, בחיוכו הכובש, פנה לתלמידים ואמר: "אתם בוודאי חושבים, שהנחתי בהתחלה 'תפילין של יד' ואח"כ 'של ראש'? – מה פתאום! היה קשה להשיג זוג תפילין, פעם השגנו 'של ראש' ופעם 'של יד' וכל אחד זכה להניח בתוך דקות אחד מהתפילין, מה שהיה פנוי באותו רגע!". "תדעו לכם" – המשיך יוסף – "לא היה אכפת לנו אם יתפסו ויהרגו אותנו, אך על מצוות התפילין לא וויתרנו!". ואז פצח יוסף בשיר "הפכת מספדי למחול לי…למען יזמרך כבוד ולא ידום…", שיר שהפך להמנון המסע של הישיבה.

סיפורים מעין אלה שמענו לא מעט מניצולי שואה, ונשאלת השאלה, מה המיוחד במצוות התפילין, שיהודים בכל הדורות היו מוכנים למסור את הנפש בעדה? והרי לא נאמר עליה 'ייהרג ואל יעבור'?!

בפרשתנו, מצוות התפילין מופיעה, כשעם ישראל היה עדיין במצרים וכך כתוב בסופה של הפרשה – "וְהָיָה֩ לְךָ֨ לְא֜וֹת עַל־יָדְךָ֗ וּלְזִכָּרוֹן֙ בֵּ֣ין עֵינֶ֔יךָ לְמַ֗עַן תִּהְיֶ֛ה תּוֹרַ֥ת יְקֹוָ֖ק בְּפִ֑יךָ כִּ֚י בְּיָ֣ד חֲזָקָ֔ה הוֹצִֽאֲךָ֥ יְקֹוָ֖ק מִמִּצְרָֽיִם"[פרק י"ג].

ולכאורה, מה היה כל-כך חשוב להודיע על מצווה חשובה זו בעודם במצרים, שעות לפני השחרור, הרי אנו יודעים שכל חיוב מצוות התפילין לדורות מתחיל רק לאחר שקיבלנו את התורה בהר-סיני, אז מדוע היה חשוב כבר להזכיר מצווה זו לפני כן?

ונוסיף לשאול, הרי מפורסם וידוע, שהמצווה המזוהה ביותר עם כניסת נער יהודי למצוות, זו מצוות תפילין, למרות שהמצווה הראשונה של נער בר-מצווה זו 'קריאת שמע של ערבית' ואעפ"כ מצוות הנחת התפילין היא מופיעה כסמל להיות הילד בר-מצווה. ואם-כן, מה המיוחד במצווה זו מכל תרי"ג המצוות, שנבחרה לסמל את המעבר משנות הילדות לחיוב במצוות? ועוד, הרי למעשה גם ילד לפני גיל מצוות יכול לקיימן, אז מה משתנה עם כניסתו הרשמית בגיל שלוש-עשרה למצוות?

על שאלות אלו נשיב, שאין כמצוות תפילין לסמל את המחויבות של יהודי לקיום המצוות. קשירת התפילין על היד והנחתם על הראש מסמלים בפועל את המחויבות הזו, או השעבוד, כלשון חז"ל, לחיות את החיים על פי הוראת התורה. קשירת התפילין ביד הכהה והחלשה מול הלב באה לבטא, שהעשייה הגשמית של האדם והצלחתו אינה בגלל "כוחי ועצם ידי", אלא בידי שמים, והבעת מחויבותנו הרגשית למה שהתורה מצווה אותנו בדברים השייכים ללב, כגון מצוות "ואהבת" מול האיסור "לא תחמוד" וכן כיו"ב. התעטרותנו בתפילין שבראש כנגד המוח, השכל והנשמה מסמלת את מחויבותנו לנתב את השכל והנשמה לדברים שבקדושה ולמצוות ולמעשים שהתורה דורשת מהאדם לעשות.

על זאת הדרך, כאשר הילד נעשה בר-מצווה הוא מקבל על עצמו מחויבות. ואכן, עד גיל שלש-עשרה, ברצונו מקיים מצוות וברצונו אינו מקיימן, אך מרגע שנהיה בן שלוש עשרה שנים הוא מחויב כל כולו, גם במחשבה וגם במעשה, לקיום תורה ומצוות.

לכן כותב ה"שולחן-ערוך" בתחילת הלכות תפילין [סימן כ"ה, ה'] על המחויבות והשעבוד שיש בהנחת התפילין, וז"ל:  "יכוין בהנחתם, שצוונו הקדוש ברוך הוא  להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהם יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח, כדי שנזכור נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו. וישתעבד להקב"ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות, ובזה יזכור הבורא וימעיט הנאותיו". (יש הנוהגים לומר זאת לפני הנחת תפילין ונוסח זה נמצא בכל הסדורים).

ובזה גם נשיב לשאלתנו, מדוע היה חשוב כבר בהיותם במצרים להודיע על מצוות תפילין? – עם-ישראל, שחווה שעבוד ועבדות במשך שנים רבות וחיי העבדות עברו "בירושה" מאב לבן, דור אחר דור, ישנה סכנה שברגע השחרור העבדים המשועבדים לא ידעו מה לעשות עם החופש ש'נפל' עליהם. הדבר דומה, להבדיל, לאותו סוס שהיה נעול באורווה ובבת אחת פתחו בפניו את השער, הרי הסוס ירוץ לכל עבר בלי לעצור – גם כאן רצה הקב"ה סמוך לשחרור להעביר מסר מאוד ברור לעם ישראל, שבמקום להיות מחויבים ומשועבדים לבני אדם, אשר רדו בהם בפרך, הקב"ה מעתה יהיה הכתובת שלהם ויהיו משועבדים אליו ופטורים מלהישמע לבשר ודם – והביטוי הסמלי לכך היא מצוות התפילין.

מובא בשם "שפת אמת" רמז יפה, שלמעשה התפילין הם שטר השחרור של עם ישראל מעבדות מצרים. הגמרא במסכת יבמות [דף מ"ו.] מביאה את מאמרו של רבא, הטוען שאם אדם הקדיש חפץ מסוים לבית המקדש, גם אם החפץ הזה היה משועבד לאדם אחר עקב חוב מסוים, הרי 'הקדש' מפקיע את השעבוד והחפץ עובר ל'הקדש' ואינו משועבד. כך למעשה עם ישראל היה משועבד למצרים ועם החלת קדושת התפילין על עם-ישראל, אזי פקעה הסמכות השיעבודית על עם ישראל ולמעשה קדושת התפילין והמחויבות לקב"ה מפקיעה את הסמכות הזמנית שקבלו המצרים לשעבד את עם ישראל ומעתה עם ישראל משועבד ומחויב למה שהקב"ה דורש ממנו. ולכן, יהודי שהיה לו עבד נוכרי והניח לו תפילין הרי יצא לחירות, כי קדושת התפילין והמחויבות שהיא יוצרת כלפי הקב"ה מבטלת את כל השעבודים האחרים. [ע"פ גיטין ס. ועי"ש בתוס' טעם אחר]

۩۩۩۩

במדרש על הפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" מביא המדרש את דברי רבי אליעזר – "אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע! רצוננו להיות יגעים בתורה יום ולילה, אבל אין לנו פנאי, א"ל הקדוש ברוך הוא: קיימו מצות תפלין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים בתורה יומם ולילה" [ילקוט שמעוני תהלים, רמז תרי"ד]. מדוע לדעת רבי אליעזר מצוות תפילין היא תחליף ללימוד התורה? (ואין לומר שפרשיות התפילין נחשבות כאילו למד תורה) – אלא, התפילין הם הסמל החשוב ביותר למחויבות לקב"ה והנחת התפילין עצמה היא-היא המחויבות ללימוד התורה ולהגעה לתובנה שחיי היהודי מנוהלים על פי התורה.

על פי יסוד זה, ברור לנו מדוע יהודים מסרו את נפשם על קיום מצוות תפילין – משום שהיא יסוד היסודות של קבלת המחויבות להיות יהודי המחובר ומשועבד לקב"ה ומכאן חשיבותה הגדולה של המצווה.

את תשובת הקב"ה לישראל במדרש, ניתן להבין גם על פי מה שענה רבי ישראל מסלנט ליהודי אחד, שתהה אם אין לו פנאי ביום, אלא שעה אחת בלבד, מה יעשה באותה שעה והאם ישקיע את לימודו בגמרא, משנה, הלכה או מוסר? – ענה לו רבי ישראל, שילמד מוסר ואז יראה שיש לו הרבה זמן פנוי במשך היום…גם בטענת ישראל, שאין להם פנאי, אומר להם הקב"ה: תניחו תפילין ואז תבינו את המחויבות שלכם בעולם וממילא תראו שיש לכם הרבה פנאי, משום שסדרי העדיפויות שלכם ישתנו ויימצא זמן למה שבאמת חשוב.

۩۩۩۩

המהרי"ל דיסקין, הלא הוא הגאון והצדיק הירושלמי רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, הידוע בכינויו 'הרב מבריסק' (חי לפני כמאה עשרים שנה ובצדקותו אף הקים את בית היתומים 'דיסקין' יחד עם רעייתו השנייה), נשאל שאלה מעניינת ביותר. מתי וכיצד הכינו אבותינו במצרים את התפילין עליה נצטוו בטרם צאתם ממצרים? – וענה, שכאשר משה ציווה עליהם את קרבן פסח, הכינו בני ישראל מעורות הפסחים את התפילין ומהגידים השתמשו לתפור את התפילין ורמז לכך אנו מוצאים בפיוט להושענא רבה, שנאמר על ידי מנהג האשכנזים "כהושעת טבועים בצל גזרים יקרך עמם מעבירים" – 'יקר' אלו תפילין וכפי שהגמרא דורשת במסכת מגילה – "…'ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר'… 'ויקר' אלו תפילין. ולכן הפיוט מתאר, שהקב"ה הושיע את אלו שהיו טבועים בתוך גזרי ים סוף, תוך כדי כך שהם שומרים ומעבירים את 'יקרך', התפילין.

שנזכה על ידי מצוות התפילין למחויבות המלאה לתורה ולמצוות ויתקיים בנו "וראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו  ממך".

שבת שלום