כסף, כסף וכסף – לפרשת פקודי ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

רבי יהודה-מאיר שפירא זצ"ל (ז' באדר תרמ"ז - ז' חשוון תרצ"ד), היה מייסד ויוזם לימוד 'הדף-היומי' וראש ישיבת "חכמי לובלין". ישיבת "חכמי לובלין" היתה למעשה הישיבה הראשונה בעולם שהוקמה עם פנימייה לתלמידים, ורעיון הפנימייה קרם עור וגידים, לאחר שראה שהתלמידים מתבזים בבקשם לינה ומזון אצל 'בעלי-בתים', שמאוד רצו לארח אותם אך רובם היו במצב כלכלי לא מזהיר - בלשון המעטה - וזה כמובן השליך על המזון הדל והתנאים הירודים שחוו תלמידי הישיבה. לצורך כך, רבי מאיר שפירא חייב היה לגייס כספים רבים ובין השאר נסע לארצות-הברית בימים ההם, כאשר תנאי הדרך לא היו כל כך פשוטים.

בתחילת דרכו בארצות הברית עדיין לא היה מוכר כלל לציבור ואז החל לשמש כחזן ולאט לאט הבינו, שיש כאן דמות של תלמיד חכם ואפשרו לו לשאת דרשות. לאחר אחת הדרשות שנשא, שכמובן מטרתה הייתה גיוס כספים לישיבה, פנה לאחד הילדים שישב בקהל ושאל אותו אם הבין את דרשתו. הילד התמים ענה לו, שבאמת לא הבין כל כך את הדרשה העמוקה, אך שמע שהרב מדבר ומזכיר הרבה פעמים את המילה 'כסף'...חייך אליו רבי מאיר שפירא ואמר לו: "אני חושב שאתה דווקא הבנת את הדרשה...לגבי האחרים אינני יודע...".

כידוע, רוב הדרשנים שדורשים בעניינה של פרשת פקודי, הרי הנושא המרכזי שעליו מתייחסים הוא נושא ה'כסף' ומה שסביבו, ויותר מכך - כיצד לנהוג עם כסף...

ומדוע נושא הכסף תופס מקום משמעותי גם בחז"ל וגם בדרשנים בני ימינו, כשעוסקים בפרשת פקודי?

הסיבה היא, משום שיש בפרשתנו התייחסות רבה לנושא הכסף ולנושאים הגשמיים שמרכיבים את כלי המקדש ואת המקדש עצמו.

ברם, מה שמעניין את חז"ל ואת הדרשנים היא העובדה של מתן 'דין-וחשבון' על  השימוש בזהב ובכסף ובמיוחד על ידי מי שנאמר עליו ש'בכל ביתי נאמן הוא' - ובכל זאת משה-רבנו לא 'מתחמק' ומגיש חשבון מדויק על ההתנהלות שנעשתה בכספי הציבור ומשמש דוגמא והשראה להלכות ודרשות רבות המדריכות אותנו כיצד לעשות את מלאכת ה' טהורה ונכונה בענייני כספים, על פי דרכה של  תורה, וזאת על מנת לסלק סכנת שחיתות וכדי למנוע לזות שפתים.

ואכן, המדרש קורא למשה רבנו 'איש נאמן' בזכות מתן 'דין-וחשבון' מפורט על השימוש בכספי התרומות למשכן. 'המדרש הגדול' בפרשתנו מביא את דרשתו של ר' תנחומא על הפסוק במשלי (כ"ח, כ') "איש אמונות רב ברכות" –

"איש אמונות - זה משה, שכתוב בו 'בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר יב, ז)...".

ואת המשך הפסוק במשלי "רב ברכות" דורש רבי תנחומא –

"...שהרבה ברכות נתברכו ישראל על ידו, שכל מי שהוא נאמן מביא הברכות על ידו, שנאמר איש אמונות רב ברכות...".

ומוסיף המדרש, מדוע משה נקרא 'איש אמונות רב ברכות', משום שכל אותם הדברים שנעשה משה גזבר עליהם, נתברכו על ידו, והטעם הוא מכיוון שלא 'נגע' בכלום וכל מה שהיה לו השתמש למשכן - בניגוד לקורח, עליו קורא המדרש את הפסוק –

"ואץ להעשיר לא ינקה (משלי שם), זה קרח, שהיה לוי וביקש עוד הכהונה להתגדל יותר וניטל הכל מידו...".

לקורח היו 'עיניים גדולות' ורצה יותר ממה שהגיע לו ולכן לא קיבל כלום.

אחת ההלכות החשובות שנלמדו מתוך כך שמשה רבנו נתן פירוט מלא על מה שהוציא, למרות שלכאורה משה עשה זאת באופן יחידי בלי שותפים, אומרת המשנה שלכאורה אין זה כך באמת מה שהיה, אלא עשה זאת בנוכחות אחרים,  כדי למנוע רכילות וחשדות מיותרים.

נלמד את הקטע מתוך המדרש –

"אין עושים שררה על הציבור בממון בפחות משנים".

ושואל המדרש,  הרי  משה רבינו יחידי היה, אז מדוע צריך שניים? ומתרץ המדרש שתי תשובות:

תשובה ראשונה, שמשה רבנו היה משהו מיוחד וייחודי שנחשב כשבעים ואחד. תשובה שניה, שמשה שיתף אנשים נוספים ולא כפי שחשבנו, שדיווח לבד בלי שמשהו ראה ועבר יחד  אתו  על כל הכספים. נראה את שני התירוצים בלשון המדרש –

"...משה במקום שבעים ואחד הווה. ואי בעית אימא משה לא הווה עביד חושבנא גבי נפשיה אלא היה קורא לאחרים ומחשב על ידן...".

והמדרש הוכיח את התירוץ השני, שלא עשה את החשבון לבד –

"מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה פקודי המשכן משכן העדות..' - מלמד שקרא משה לכל ישראל ואמר להן: בואו ונעשה עמכם חשבון. נקבצו אליו ואמר להן: 'אלה פקודי המשכן'. וכי מה צריך לכך? והלא הקדוש ברוך הוא האמינו, שנאמר 'בכל ביתי נאמן הוא' (במדבר יב, ז), אלא הוא החמיר על עצמו...".

משה רבנו הניח את היסודות ליושר ציבורי, ואף על פי שהיה נאמן אצל הקב"ה,  הוא קיים "והייתם נקיים מה' ומישראל" ולכן צירף אליו את איתמר בן אהרון, כפי שפותחת פרשתנו, וכך נלמד לדורות שדברים רגישים בנושאי כספים עדיף שתהיה נוכחות של שניים, כפי שאומרת המשנה (שקלים ה', ב') –

"אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין ואין עושין שררה על הציבור בממון פחות משניים".

ומנין לנו שצירף את  איתמר? על כך הכתוב אומר מפורש –

"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי משֶׁה עֲבֹדַת הלויים בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן" (שמות ל"ח, כ"א).

וכדברי המדרש הגדול –

"ביד איתמר בן אהרן הכהן, מלמד שמינה אותו משה גזבר על תרומת הלשכה".

שואל המדרש, מדוע מינה את איתמר, והרי שני אחיו נדב ואביהוא היו גדולים ממנו? עונה המדרש, שמשה צפה ברוח הקודש מה שיקרה לנדב ואביהוא והיה בו חשש –

"שמא יאמרו ישראל מעוון תרומת הלשכה מתו, לקיים והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב).

וכך נוהגים עד היום גופים קטנים וגדולים, שיהיו לפחות שני אנשים שהם אחראים על הצד הכספי ולפחות שניים שהם בעלי 'זכות חתימה' על הוצאות הגוף הזה.

ואם זה נראה לכאורה מיותר, ומדוע לחשוד באנשים סתם ובפרט אנשים שידועים כאנשים ישרים? הרי מי שאומר כן יש בו תמימות ולא יודע שישנם לצערנו אנשים חשדניים ומעוררי מדון, המחפשים 'מתחת לשטיח' חסרונות וטעויות.

ואכן, כך היה אצל משה רבנו.

המדרש (ילקוט שמעוני פקודי רמ"ז, תט"ו) מספר, שמשה רבנו עשה את הפירוט יחד עם איתמר, משום שגם על משה איש האלוקים היו אנשים שריננו. כשהתחיל לעשות את החשבון לפני  כולם, קרתה תקלה שגרמה למשה להיכנס ללחץ, הואיל והיה חסר לו סכום של 1775 שקלים שלא ידע לאן הלכו. וזה לשון המדרש –

"אמר להם: בואו ואעשה לפניכם חשבון. נכנסו כל ישראל. עד שהוא יושב ומחשב שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל שעשה ווים לעמודים. התחיל יושב ותמה, אמר: עכשיו ישראל מוצאים ידיהם לומר, נטלו משה. האיר הקדוש ברוך הוא עיניו וראה אותם עשויין ווים לעמודים. אמר להם: ואת האלף ושבע המאות וגו', באותה שעה נתפייסו ישראל על מלאכת המשכן, שנאמר אלה פקודי המשכן...".

ומוסיף המדרש ושואל, מדוע בכלל נצרך משה לעשות לפניהם חשבון, הרי הקב"ה מאמינו כפי שכתבנו לעיל?

ועונה המדרש דברים מפתיעים, שהיו שתי קבוצות בעם ישראל, אחת שהעריכה מאוד את משה וכל פעולה שעשה ראתה בזה משהו חיובי ונאצל, אך מאידך היו כאלה שהטילו חשדות באיש הקדוש הזה. וזה לשון ה'ילקוט שמעוני' (שם) –

"...אלא ששמע משה ישראל מדברים אחריו, שנאמר 'והיה כבא משה האהלה'. ומה היו אומרים? רבי יצחק אומר: לשבח היו אומרים 'אשרי יולדתו' של זה, כל ימיו הקדוש ברוך הוא מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם להקדוש ברוך הוא. 'והביטו אחרי משה' - רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים, ראה צווארו!! ראה שוקיו!! ראה כרעיו!! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה! אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר?. כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון, שנאמר אלה פקודי המשכן...".

כמה נורא לחשוב, שיש בעמנו אנשים המוכנים להטיל דופי בכל אדם, למרות  הכלל שלכל אדם עומדת חזקת חפות עד שהוכח אחרת. ברם, יש כאלו שמטעמים של קנאה ותסכולים אישיים, או אנשים שמרגישים עצמם ומחשיבים עצמם כרודפי יושר, אע"פ שאף אחד לא מינה אותם ובדרך כלל אלו אנשים מרים ומרירים ומעוררי מחלוקות, המסוגלים להרע ולחשוד ומתוך כך להשמיץ גם אם מדובר באדם ישר וצדיק. אל לנו להתפלא אם במשה רבנו חשדו - מה יאמר אדם מן השורה.

ומה יעשה אדם כזה שחושדים בו לחינם? שמא הוא יכול להתנחם במה שאמר רבי יוסי בגמרא (שבת קי"ח:), כאשר בין שאר אמירותיו הפותחות ב'יהא חלקי' בנושאים שונים, אומר רבי יוסי –

"יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו".

ומסביר המהר"ל (חידושי אגדות), שמי שיש בידו באמת עבירה, אזי הבושה  מכפרת, אך מה קורה אם סתם חושדים בו ולא עשה את הדבר שחושדים בו –

"מי שמביישים אותו ויש בו הוא כפרה על חטאו כאשר יקבל בזיון, ואיך יהיה שכרו מי שחושדים אותו ואין בו, וראיה לזה הסוטה שאמרה תורה (במדבר ה') ואם לא שטית וגו' וניקתה ונזרעה זרע וגו' וכל זה מפני הביזיון שקבלה שלא כדין, וכך מי שנחשד שלא כדין וקבל בזיון השם יתברך  נותן לו כבוד בעולם הבא. כי כן מדת השם יתברך להגביה שפלים וזה שהושפל שלא כדין השם יתברך נותן לו כבוד תחת הביזיון".

באותו ענין זכורני, שכאשר נכנסתי לתפקידי כראש-ישיבה בישיבת 'קריית הרצוג' בני-ברק לפני כשלושים וחמש שנים, נתבקשתי להצטרף לזכות החתימה במוסד ועל כל המחאה שיצאה מהמינהלה, היו שלשה בעלי זכות חתימה - יו"ר העמותה, המנהלת האדמיניסטרטיבית ואנכי כנציג הישיבה. אמנם, הצטרפתי 'בעל כורחי', משום שלא רציתי להיות קשור בענייני כספים בישיבה, אלא רק בצד הלימודי והחינוכי, ברם זו כנראה הייתה תמימות מצדי, כי 'בלי קמח אין תורה' ובנוסף, חתימה של שלשה אנשים על כל המחאה אמנם מכביד על יעילות המשרד, אך מונע לשון הרע ורכילות.

לסיום, אני נזכר, שכאשר הייתי תלמיד ב'ישיבת תל אביב' בכיתה ה', מחנך הכיתה היה הרב פיגלסון זצ"ל, תלמיד-חכם מופלג שהלך לעולמו בדמי ימיו וכבר בגיל כה צעיר לימד אותנו ברמה גבוהה מאוד עם ראשונים ואחרונים, אך לצד זה לא ויתר על חינוך ערכי ובעיקר העביר לנו דברי מוסר מדי פעם ואלה זכורים לי עד עצם היום הזה. אחת האמירות שחזר עליה פעמים רבות היתה - "תלמידים יקרים, דעו לכם!! יש הרבה אנשים שרוצים שיהיה להם הרבה כסף, אז תדעו שכסף זה כמו בוץ וכל מי שנוגע בו מתלכלך!".

כדאי, שבתפילת מוסף של שבת נכוון באמת ש"כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם", משום שמ'הציבור' בדרך כלל לא זוכים לפרגון ולפעמים 'זוכים' רק לביקורת ולפעמים אף להאשמות שווא.

נתפלל, שתתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליז'ענסק, שהשבוע (כ"א אדר) מלאו 309 שנים לפטירתו - "שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונם".

שבת שלום ובשורות טובות!

ניצחון גדול בע"ה לעם-ישראל על אויבינו מקרוב ומרחוק!