מי ראוי לקרב יהודים לתשובה – לשבת תשובה ה'תשפ"ז

הרב משה-צבי וקסלר

בשעה ששורות אלו נכתבות, אנו עומדים המומים ומזועזעים ממה שקרה בוונציה, שם זכו שני במאים ישראלים בפרס על סרט, בו הם מעלילים על חיילי צבא ההגנה לישראל רצח מכוון של אזרחים. השניים הללו צהלו מאושר, כאשר חבר השופטים נהנה לצפות כיצד יהודים מעלילים על אחיהם וכך זה נותן לאנטישמיים היתר גם הם להשמיץ ולהעליל על העם היהודי. את כל זה הם עושים בכוונה כדי להשמיץ ולפגוע במדינת ישראל, כאשר כל העדויות בסרט הן אנונימיות ואין שום אפשרות לבדוק את הטענות.

שני היוצרים הללו ידועים בדעותיהם הקיצוניות, עם שנאה עצומה לכל מה שקשור לצה"ל ולמדינה, והאירוע הזה שמתרחש בדיוק בימים אלה של 'עשרת ימי תשובה', עורר בי הרהורים ומחשבות על ההיתכנות והיכולת של אנשים מעין אלו לחזור גם הם בתשובה.

והשאלה שאני שואל את עצמי היא, האם יש כלל סיכוי שאנשים כאלו ישנו את דעתם ואף יחזרו בתשובה?

במהלך ההיסטוריה היו וישנן תנועות וארגונים רבים בארץ ובעולם, שהיעד שלהם הוא לקרב יהודים לתורה ולמצוות. הבולטות שבתנועות החסידיות הן חב"ד  וברסלב, אך יש ארגונים רבים אחרים וכן ישנם כאלה הפועלים עצמאית בתוך קבוצות קטנות. התנועות הגדולות רכשו מיומנויות כיצד להיענות לפניות של יהודים המבקשים להכיר את היהדות ואף יוזמים פעולות הסברה ואירועים לנוער ולמבוגרים וכו'. אך ברור לכל מי שעוסק בנושא, שאם ה'עגל לא רוצה לינוק', קשה מאוד לשכנע את מי שממש מסרב לשמוע על יהדות ומתנגד לכך בתוקף ולצערנו אף קמו תנועות הפוכות, המעודדות 'חזרה בשאלה' וצועקות בראש חוצות 'הדתה' וכדו'.

במאמר זה, ברצוני להתמקד באדם אחד, שפעל לבדו להחזיר אנשים בתשובה, למרות שהדבר היה קשה לו מאוד עקב התנכלויות רבות שהיו נגדו ואף היו חכמים שהתנגדו לדרך שבה פעל ועל כך נספר מיד.

נוסיף עוד נקודה כהקדמה לנושא, שלעניות דעתי חשוב להדגיש, שלא כל אחד גם אם הוא שומר מצוות ואדם טוב במהותו, יש לו את היכולת לקיים שיח מכבד רציני ואינטלקטואלי עם מי שצריך חיזוק וקירוב ומצאנו במהלך השנים דמויות המחשיבות את עצמן  כ'דוברי' היהדות אך למעשה לא התאימו לענין זה, אם בגלל הרקורד האישי שלהם שלוקה בחסר, או בגלל שאינם מתאימים לשיח מקרב למרות רצונם בכך, ואם משום סגנון חשיבתם ודיבורם שלא מתאימים לא לתקופה ולא לסוג הקהל איתם הם נפגשים ומשוחחים. אני משער, שלכל אחד מאתנו יצא לא פעם לשמוע אנשים עם כוונות טובות שמדברים בציבור או בתקשורת וכביכול מייצגים את תורת-ישראל ואת מסורת-ישראל וגורמים לנו לנוע בכיסאותינו בחוסר נוחות ולהרים גבה על הדברים שהם אומרים ולצערנו במקרים לא מעטים גורמים אפילו לנזק וחילול ה'.

ברם, האדם שעליו אני הולך לכתוב בהרחבה, הוא בשבילי סמל לדוגמא לדמות שאינה מושפעת מ'רעשי רקע' ומיחס פוגעני של הסביבה, אדם שכל כולו יראת שמים טהורה ואמיתית ואהבת-ישראל עצומה. כוונתי לעולה-חדש מבבל ושמו רבי זירא, שחי לפני כ-1700 שנה והיה דור שלישי לאמוראי בבל וארץ-ישראל.

הגמרא (סנהדרין כ"ה:) מספרת על אביו של רבי זירא, שהיה גובה מיסים במשך 13 שנים. מצד אחד היה צריך לבצע את מה שהטילו עליו השלטונות, אחרת דתו למות – ומאידך הרגיש חובה לדאוג לעמו שלא יכרעו תחת הנטל הקשה ולמד מאביו מה לעשות במצבים מורכבים. כאשר הגיע לעיר הממונה מטעם השלטונות לגבות את כספי המדינה, נערך לכך אביו של רבי זירא ולכן פעל בצורה כזו, שכאשר ראה בן-תורה ותלמיד-חכם וידע וסמך עליו שלא יסגיר אותו  לגויים, אמר לאותם רבנן תלמידי חכמים "לך עמי בוא בחדריך" ובמילים אחרות רמז להם שיסתתרו וכאשר פגש סתם יהודים אמר להם: תדעו שמגיע 'ראש הנהר' [=הגובה הגוי הממונה] ואמר להם ברמז, שהוא 'ישחוט האב על הבנים והבנים על האב'. במילים אחרות, השר הגוי לא יחוס על אף אחד וירוקן את כולם מכספם וכך גם פשוטי העם הבינו ודאגו להסתתר מפני הנוגש. בנו, רבי זירא, ראה אצל אביו מה זו מסירות נפש לכלל ישראל, בשילוב של הפעלת השכל בצורה מתוחכמת. שיטות אלו נדרשו לר' זירא בפעולתו למען פעולות הקירוב שהפעיל כפי שנראה בהמשך.

רבי זירא עלה ארצה בניגוד לדעת רבו רב יהודה, אך עשה זאת בהיחבא כדי לא לפגוע ברבו. רב יהודה התנגד לעליה לארץ משום הפסוק בירמיהו "בבלה יובאו ושמה יהיו". אך רבי  זירא היה להוט לעלות ארצה תוך כדי סיכון אישי. מסופר בגמרא (כתובות קי"ב.), שכאשר הגיע לנהר הירדן לא הייתה מעבורת שתוכל להעביר אותו את הנהר והגמרא מספרת  שנתלה על חבל, או איזה מוט, וכך עבר את הנהר. צדוקי אחד שהיה שם הקניט אותו ואמר לו: אתה שייך ל'עם הפזיז' שהקדמתם את פיכם לאוזנכם, וכוונתו כידוע הייתה שעם-ישראל אמר במעמד הר סיני 'נעשה' ורק אח"כ 'נשמע'. רבי זירא לא נשאר חייב וענה לו: נכון, אני לא לוקח סיכון להמתין, כי אני לא יודע מה יקרה אם  אתעכב, ואפילו משה ואהרון לא זכו להיכנס לארץ אז מי מבטיח לי שאני אכנס? ולכן לא מוכן לדחות את כניסתי לארץ-ישראל, אפילו שזה מחייב אותי לעבור את הנהר באופן לא בטוח.

למדנו להכיר טוב יותר את דמותו של רבי זירא גם מתוך תשובות שנתן לשאלת תלמידיו - מדוע זכה באריכות ימים? - ועל כך מנה שש סיבות המופיעות בגמרא (מגילה כ"ח.), שהמכנה המשותף שלהן הוא אישיות בעלת מזג נוח, מפרגן ומכבד אחרים. ר' זירא מעולם לא הקפיד על בני ביתו, היתה בו ענווה אמיתית, הוא לא צעד לפני מי שגדול ממנו, היה כולו שקוע בתורה וזה בא לידי ביטוי שלא הלך ארבע אמות בלי תורה ובלי תפילין. כמו"כ, רבי זירא הקפיד מאוד שלא לקבל מתנות משום הפסוק 'שונא מתנות יחיה', ואפילו כששלחו לו מהנשיא מתנות, לא הסכים לקבל ורק נענה להזמנה לבוא לשם כשהוזמן, משום שחשב שבעצם הגעתו הוא מכבד את בית הנשיא בנוכחותו.

כפי שהזכרנו לעיל, רבי זירא סבל רבות כאשר עלה לארץ מבבל, גם ביחס של אנשים אליו בגלל מראהו החיצוני וגם בגלל שהיה מדבר בניב כבד של בבל וכל זה לא מנע ממנו את אהבתו הגדולה לארץ-ישראל וליושביה, שהרי כשעלה לארץ מספרת הגמרא שצם מאה (!) תעניות לשכוח את תורת בבל, כדי שיוכל להתחבר לתורת ארץ-ישראל, מה שנקרא  'התלמוד הירושלמי', שהוא שונה מדרך התלמוד  הבבלי. הסבל שהוא עבר היה גם פיזי, אך נדגיש שוב, שכל זה לא מנע ממנו להתחבר לאנשים וגם לנסות לקרב אותם לתורה. 

אז אחרי שהכרנו והקפנו את דמותו של רבי זירא, נגיע לנושא מאמרנו.

ישנה עדות בגמרא, המעידה כאלף עדים כיצד גרם רבי זירא לאנשים להתחרט על מה שעשו וקיבלו על עצמם לעשות תשובה ואת זאת עשה בדרך מתוחכמת, כפי שמספרת הגמרא (יומא פ"ז.), באירוע שבו אדם פגע ברבי זירא ולכן רבי זירא דאג להמציא את עצמו ליד אותו אדם ושם למד לידו, עד שאותו אדם התעורר להבין שצריך  לבקש מחילה.

ברם, אירוע נוסף ודרמטי קרה לרבי זירא, שהיה פגיעה פיזית ממש, מופיע בירושלמי (ברכות פרק ב', הלכה ח). ואביא בפניכם את הסיפור מתורגם מארמית ומבואר בלשוננו.

לאחר עלייתו ארצה, מחמת טלטולי הדרך ביקש רבי  זירא להתחזק פיזית אחרי  הצומות והדרך הארוכה וכמנהג הימים ההם הלך לרופא שהיה מקיז דם ובפעולה זו היה מקבל הטיפול ע"י חידוש זרימת הדם בגופו, אך כדי 'להשלים את החסר' אחרי הקזת הדם, הלך לקצב המקומי וביקש לקנות ליטרא בשר וכששאל על המחיר, ענה לו הקצב: חמישים מטבעות בתוספת לכך שתקבל מכה על ראשך!

רבי זירא אמר לו: אני מוכן לשלם ששים ולא לספוג מכה עם הכלי שבידך, אך הקצב לא הסכים ורבי  זירא הציע לו סכומים נוספים והגיע עד מאה מנה והקצב סירב. רבי  זירא חשב שכך מנהג המקום והסכים לקבל את המכה. כשהגיע חבול לבית המדרש, התפלא על המנהג הזה שמי שקונה בשר עובר התעללות כזו. חכמים הבינו שהקצב ניצל את תמימותו וביקשו להזמין את הקצב אליהם לדין-תורה. בינתיים נודע, שהקצב נענש משמים והלך לבית עולמו ורבי זירא הצהיר  בפני החכמים, שלא ביקש חלילה שיקרה לו משהו, משום שחשב שכך מנהג המקום.

באירוע אחר, כשביקש לקנות משהו והעיר למוכר וביקש ממנו שישקול כראוי,  המוכר כתגובה כעס עליו וסילק אותו מחנותו, תוך כדי שטוען כנגדו - "בגללכם הבבלים שלא עליתם כחומה ביחד, חרב ביהמ"ק פעם שניה". כשהגיע רבי זירא לבית המדרש, לימד שם באותה עת רבי שילא ודרש את הפסוק בשיר השירים  "אִם־חוֹמָ֣ה הִ֔יא נִבְנֶ֥ה עָלֶ֖יהָ טִ֣ירַת כָּ֑סֶף וְאִם־דֶּ֣לֶת הִ֔יא נָצ֥וּר עָלֶ֖יהָ ל֥וּחַ אָֽרֶז" ודרש: 'אם חומה היא, אילו עלו ישראל חומה מן הגולה, לא חרב בית המקדש פעם שנייה'. ראינו שתגובת רבי זירא הייתה מפרגנת - "יפה לימדני עם הארץ [=המוכר]".

כפי שכתבנו לעיל, רבי זירא לא נטר בלבו לכל המציקים והוא אף טבע את ההיגד שרבים משתמשים בו - "אווירא דארץ ישראל מחכים" (בבא בתרא קנ"ח:) וכן "שיחתן של בני ארץ-ישראל תורה" (ויקרא רבה פרשה ל"ד, ב').

גולת הכותרת של פעילותו של רבי זירא בקירוב יהודים לתורה, מופיע בגמרא המפורסמת (סנהדרין ל"ז.), שם מספרת הגמרא על אנשים שלא קיימו מצוות בצורה שלמה ומוסדרת ורבי זירא היה מקרב אותם כדי שיחזרו בתשובה ורבנן  הקפידו עליו בזה. נביא את לשון הגמרא –

"הנהו בריוני דהוה בשיבבותיה דרבי זירא, דהוה מקרב להו כי היכי דניהדרו להו בתיובתא. והוו קפדי רבנן".

כאן לראשונה אנו נתקלים במילה 'קירוב'. ומה עשה רבי זירא לצורך כך? לא כתוב, אך אני משער שהזמין אותם אליו לביתו, כיבדם במאכל ובמשתה, התעניין בשלומם.

האם הם חזרו בתשובה? - לא!!

האם רבי זירא נכשל? - לא!!

מה שקרה בהמשך –

"כי נח נפשיה דרבי זירא, אמרי: עד האידנא הוה חריכא קטין שקיה, דהוה בעי עלן רחמי, השתא מאן בעי עלן רחמי? הרהרו בלבייהו, ועבדו תשובה".

כשרבי זירא נפטר והלך לבית עולמו, הרהרו אותם שכנים בריונים בתשובה ואמרו: מי עכשיו יתפלל עלינו ויבקש רחמים עלינו. ולכן הרהרו בתשובה. למדנו מאירוע זה, שבחינוך ובהשפעה על האחר לא תמיד רואים תוצאות מיידיות.

מסיפור זה הקשה המהרש"א על מה שנשא משה רבנו קל-וחומר, באומרו שאחרי מותו עם-ישראל ימרה את פי ה', ואלו דברים שאמר משה רבנו כשנפרד מעם-ישראל –

"וַיְצַ֤ו מֹשֶׁה֙ אֶת־הַלְוִיִּ֔ם נֹ֥שְׂאֵ֛י אֲר֥וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר: לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית־יְקֹוָ֖ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה־שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד:כִּ֣י אָנֹכִ֤י יָדַ֙עְתִּי֙ אֶֽת־מֶרְיְךָ֔ וְאֶֽת־עָרְפְּךָ֖ הַקָּשֶׁ֑ה הֵ֣ן בְּעוֹדֶנִּי֩ חַ֨י עִמָּכֶ֜ם הַיּ֗וֹם מַמְרִ֤ים הֱיִתֶם֙ עִם־יְקֹוָ֔ק וְאַ֖ף כִּי־אַחֲרֵ֥י מוֹתִֽי" (דברים ל"א, כ"ה–כ"ז).

שואל המהרש"א, אולי דווקא אחרי מות משה, עם-ישראל יחזור בתשובה בדיוק כמו שקרה אצל רבי זירא ומנין למשה-רבנו שאדרבה יהיה יותר גרוע?

ועל כך עונה רבי יעקב ריישר מחכמי וגאוני אשכנז לפני כשלוש-מאות שנה, מחבר ספר 'עיון יעקב' על 'עין יעקב' ובעל שו"ת 'שבות יעקב', וזה לשונו –

"השתא מאן בעי עלן רחמי. כיון שרבנן אחרים קפדי עליה דר' זירא אבל אי לא קפדי עליה אף שמת ר' זירא האיכא רבנין אחרים דנבעי רחמי כי וזרח השמש ובא השמש ובזה מתורץ מה שמקשה מהרש"א לפי סוגיא זו על הק"ו שעשה משה הן בעודני חי ממרים הייתם אף כי...".

לדעתו, משום שכתוב בגמרא שרבנן קפדי על רבי זירא, אז לא היה מי שיתפלל עליהם אחרי מותו, אבל אצל משה-רבנו לא דאגו, משום שגם לאחר מות משה  היה מי שיתפלל עליהם והוא היה כמובן ממשיך דרכו של משה, יהושע בן נון.

נראה לעניות דעתי ליישב את שאלת המהרש"א, שיש שני סוגים של אנשים שאינם מקיימים תורה ומצוות. אצל רבי זירא, מדובר היה באנשים מאמינים בני-מאמינים שלא היה בהם כוח להתמיד בקיום מצוות ולכן מיד אחרי מותו של רבי זירא, כשהבינו שנשארו לבד, חזרו בתשובה. מה שאין כן אצל משה רבנו, משה טען שאם בעודנו חי הם היו ממרים עם ה', אנשים עם 'אידאולוגיה', שטענו שהם  פועלים על פי מוסר התורה ולדעתם מפרשים את דבר ה' בצורה היותר נכונה, מהם חשש משה-רבנו ואמר: אם כאשר הוא חי ומוסר את כוונת התורה מפי ה', יש כאלו שכופרים בכך, אזי קל-וחומר אחרי מותו.

ומכאן אחזור לפתיחת מאמרנו, שכמובן תמיד יש תקווה ותפילה שכל יהודי יחזור בתשובה, אבל כאשר מדובר באנשים שחוטאים מתוך אידאולוגיה מעוותת וסילוף של ההיסטוריה והדת היהודית, אנשים הכופרים בזכות שיש לנו על הארץ, אזי צריך הרבה תפילות על אנשים אלו כדי שיחזרו בתשובה ולצערי חוששני שגם הם שייכים לאותה קבוצה עליה דיבר משה רבנו – אך כמובן שערי תשובה לא ננעלו וכשם שמתירים להתפלל עם העבריינים, כך נמשיך להתפלל גם על העבריינים שישובו בתשובה שלמה.

גמר חתימה טובה ובשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם-ישראל - אכי"ר!