מהמבול ומגדל בבל ועד הבחירות לכנסת – לפרשת נח ה'תשפ"ז

הרב משה-צבי וקסלר

אנו מתקרבים לבחירות לכנסת ה-כ"ו, שיתקיימו אי"ה בעוד כשבוע וכתמיד במדינתנו, הבחירות (גם) הפעם מוגדרות כחשובות וקריטיות יותר מאי פעם. בזמן כתיבת שורות אלו, מערכת הבחירות מתמקדות יותר בפן האישי של המועמד לראשות הממשלה והוויכוח הוא מי יותר ראוי להיות ראש ממשלה ואיזו קואליציה תהיה לו. וכמובן, הבחירות יוצרות מתח ופילוג במדינת-ישראל, כאשר כמעט כל צד מכפיש ומזלזל, לועג ופוגע במפלגות המתחרות, במקום להדגיש רק כיצד הוא רוצה להנהיג את המדינה.

אפשר רק להתגעגע לתחושת ההתרגשות והשמחה, שהייתה במדינה עם קיום מערכת  הבחירות הראשונה במדינה היהודית. הרב משה יקותיאל אלפרט היה רב ומורה בישיבת 'עץ חיים' בירושלים ובזכות אזרחות בריטית שהיתה לאשתו והיות וגיסו היה קצין בצבא הבריטי, הרב אלפרט כיהן כ'מוכתר' של שכונת בית-ישראל. הרב אלפרט רשם יומן המשמש כמסמך היסטורי לכל מה שהיה לפני  קום המדינה וכך מתאר ביומנו את יום הבחירות –

"בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר' שמעון לייב, וגיסי ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי 'זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו'. אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה  לא  היה  גבול לאושר והשמחה  שהיו לי הלכתי כמו בשמחת תורה. ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד, ושמתי  לתוך המעטפה  שקבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי!!".

אך כאז כן עתה, משברים פוליטיים הם חלק מהמשחק הדמוקרטי וכמובן חלק מחיינו.

בפרשת השבוע, פרשת נח, אנו פוגשים שתי דרכים שונות, שבהן מנסה האנושות להתמודד עם משברים חברתיים ופוליטיים. הדרך הראשונה היא התיבה של נח, והדרך השנייה היא סיפור מגדל בבל (דור הפלגה). כשנסתכל על שתי התופעות הללו, נגלה שהן משקפות באופן מדויק את האתגרים, הסכנות והשאלות שמלווים אותנו בתקופות של מערכות בחירות והכרעות ציבוריות.

הסיפור הראשון הוא סיפורו של נח והתיבה. נח מקבל צו אלוקי: "העולם הולך להיחרב, בנה לך תיבה!". נח לוקח פטיש ומסמר, ובמשך 120 שנה בנה תיבה בהתמדה ובשתיקה. הוא עסוק במשימה אחת בלבד: הישרדות. הוא דואג לעצמו, למשפחתו הקרובה, ול"בייס" שלו בתוך התיבה. חז"ל מכנים זאת בציניות: "צדיק בפרווה" – אדם שכשקר לו, במקום להדליק מדורה ולחמם את כולם, הוא לובש פרווה ומחמם רק את עצמו.

כשאנו נמצאים בתקופת בחירות, אנו עדים לא פעם למנהיגות מסוגו של נח – מנהיגות של תיבה. פוליטיקאים ומפלגות נוטים להסתגר בתוך התיבה הפוליטית שלהם, לדבר אך ורק אל המצביעים הבטוחים שלהם, ולדאוג להישרדותם האישית והמפלגתית. כמו נח, הם מביטים החוצה אל "המבול" החברתי – הקיטוב והסערה – ובמקום לנסות לתקן, הם מגיפים את החלונות ומחכים שהסערה תחלוף.

אך בחלקה השני של הפרשה, התורה מציגה לנו קצה קיצוני והפוך לחלוטין – את סיפור מגדל בבל. התורה פותחת את הסיפור בתיאור אידיאלי לכאורה: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". כולם מדברים באותה שפה, כולם מסכימים, כולם מאוחדים סביב מטרה אחת: לבנות מגדל שראשו בשמיים.

אך הקדוש ברוך הוא אינו מרוצה מה"אחדות" הזו. הוא מבלבל את שפתם, והפרויקט הגדול קורס לחלוטין מכיוון שבני האדם פשוט מפסיקים להבין זה את זה: "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ".

מה היה החטא הגדול של דור הפלגה? הרי הם לא רצחו ולא חטאו בגזל כמו דור המבול?

הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו המפורסם על התורה "העמק דבר", חושף את השורש החברתי והפוליטי של החטא ומסביר שמטרת הקמת המגדל הוא בבחינת 'מגדל פיקוח', שכל הישובים הסמוכים יהיו סרים למרות השלטון המרכזי. השפה האחידה הייתה סוג של דיקטטורה, שכולם היו חייבים לדבר בשפה ערכית אחת, כפי שדרש השלטון הראשי. נראה את לשונו –

"...'וראשו בשמים'. זה ודאי לא יעלה על הדעת שיהיה עיר אחת לכל העולם, אלא כסבורים שיהיו כל הערים סמוכות וטפלות לאותו העיר שבה המגדל, ויהיה המגדל לצפות ממנו למרחוק אחר כל הישוב שלהם, שלא יהיו נפרדים בארץ אחרת, על כן נצרך שיהיה ראשו בשמים".

לפי  פירושו, כאשר הכתוב אומר 'ונעשה לנו שם', הכוונה –

"...אנשים משגיחים וממונים על הדבר, ויהיו שרי צבא להעניש את העובר".

ממה חששו אותם מנהיגים אנשי-שם שהיו שרי צבא?

הכתוב אומר, שהם חששו "פן נפוץ על פני הארץ".

מה זה החשש הזה בדיוק? מסביר הנצי"ב שהם –

"...חששו שלא יצאו בני אדם מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת, על כן היו משגיחים שלא יצא איש מישוב שלהם, ומי שסר מדברים אחדים שביניהם היה משפטו לשריפה, כאשר עשו לאברהם אבינו, נמצא היו דברים אחדים שביניהם לרועץ שהחליטו להרוג את מי שלא יחשוב כדעתם..." (העמק דבר בראשית י"א, ד').

הנצי"ב מלמד אותנו, שה"שפה האחת" של דור המגדל לא הייתה אחדות אמיתית, אלא אחידות כפויה. זו הייתה חברה שבה אסור היה לחשוב אחרת, ומנהיגיה פחדו פחד מוות מדעות שונות. מי שלא יישר קו עם "המטרה הגדולה" (הניצחון של המחנה) – קולו הושתק ונשרף.

כאן אנחנו פוגשים את הסכנה הגדולה של מערכות בחירות מודרניות. מצד אחד, תקופת בחירות מייצרת אצלנו דחף להסתגר ב"תיבות" משלנו (ברשתות החברתיות או במטות המפלגתיים) שבהן כולם חושבים בדיוק כמונו, מהנהנים בהסכמה ומייצרים אחידות מוחלטת בתוך המחנה.

מצד שני, התוצאה הישירה של האחידות המגזרית הזו היא אובדן השפה המשותפת עם המחנה השני. בדיוק כמו בבבל, אנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו "לא שומעים איש שפת רעהו". כשהצד השני מדבר, אנחנו לא באמת מקשיבים לתוכן. הקיטוב הפוליטי גורם לנו לשמוע רק איומים או מניעים זרים. מושגים יסודיים כמו "צדק", "טובת המדינה" או "דמוקרטיה" הופכים לכלי נשק במקום לגשר.

העונש של דור הפלגה – הפיזור של האנושות לשפות ותרבויות שונות – הוא בעצם גם התיקון. הקדוש ברוך הוא מלמד אותנו שהעולם לא נברא כדי להיות בעל דעה אחת בלבד. גיוון ומחלוקות הם חלק חיוני מהבריאה. המבחן האמיתי של מנהיגות ושל חברה אינו היכולת להסתגר בתיבה, וגם לא היכולת לכפות על כולם לדבר בשפה אחת.

מיד לאחר המבול, הקב"ה מציב בשמיים את הקשת בענן כאות ברית. הקשת היא סמל מופלא היא מורכבת מצבעים שונים והפוכים, אך הם אינם מוחקים זה את זה. היופי של הקשת נובע מכך שכל הצבעים השונים פועלים יחד, באותה קשת, תחת אותה מטרה.

האתגר שלנו, במיוחד בתקופות של בחירות, הוא לא למחוק את השפות והצבעים השונים, אלא ללמוד לתרגם אותם. להבין שהמחנה השני אינו אויב, אלא שותף שמחזיק בזווית ראייה אחרת על המגדל שאנו מנסים לבנות יחד – המדינה והחברה שלנו.

לסיום נספר, שמחלוקות סביב בחירות לתפקידים בתוך קהילות ישראל היו מלוות פעמים רבות באווירה קשה ובמלחמות אישיות לא קלות. בעולם החסידות מתועדים סיפורים היסטוריים מרתקים על הבחירות ל"ראשות הקהל" (הגוף המנהל של העיירה היהודית), שהיו לעיתים יצריים ומלאי מחלוקות.

אחד הסיפורים המפורסמים והמרגשים ביותר מבוסס על דמותו של רבי חיים מצאנז (בעל ה"דברי חיים"), מגדולי מנהיגי החסידות במאה ה-19, הידוע באהבת האמת שלו וברדיפת השלום.

בעיירה צאנז הגיע מועד הבחירות לבחירת ראש הקהל – האיש שינהל את כספי הקהילה, יחליט על חלוקת המיסים ויעמוד בקשר עם השלטונות. מטבע הדברים, התפקיד נשא בחובו כוח רב והשפעה.

בעיירה התגבשו שתי קבוצות מרכזיות: מצד אחד מחנה העשירים והמיוחסים: שתמכו ביהודי תלמיד חכם, אמיד ומכובד, שביקש לשמור על האינטרסים של בעלי הבתים והסוחרים הגדולים. ומצד שני מחנה ההמון והעניים: אשר  תמך ביהודי פשוט, בעל מלאכה ישר דרך, שהבטיח לדאוג לשכבות החלשות, להקל במיסי המזון (כמו מס הבשר והנרות) ולדאוג לעניי העיר.

המחלוקת לא נשארה בין כותלי בית הקהילה. היא פשטה ברחובות. חסידים הפסיקו לדבר זה עם זה, שכנים סירבו להשלים מניין יחד, ובאחד מימי השישי אף פרצה תגרה בבית המרחץ העירוני בין תומכי שני המועמדים. העיירה, שהייתה מפורסמת בתורה ובחסידות, הפכה לשדה קרב פוליטי.

רבי חיים מצאנז צפה במתרחש בחצר קודשו בצער עמוק. הוא סירב להתערב לטובת מועמד זה או אחר, על אף ששני המחנות ניסו לגרור אותו למערכה ולחלץ ממנו ברכה. הרבי חזר ואמר: "השלום שווה יותר מכל תפקיד ושררה".

ביום הבחירות, המתח הגיע לשיאו. הקולות נספרו בחדר סגור, ומחוץ לבניין הקהילה עמד המון סוער. כאשר התפרסמו התוצאות, התברר כי נציג העניים והפשוטים ניצח ברוב דחוק של קולות בודדים.

מחנה העשירים והמיוחסים סירב לקבל את תוצאות הבחירות, כאשר הם טענו שהיו זיופים, שהאנשים הפשוטים אינם מבינים בניהול כספים, והודיעו כי לא יישמעו להוראות ראש הקהל החדש. המחלוקת איימה לקרוע את הקהילה לשני בתי כנסת נפרדים ולנתק כל קשר בין התושבים.

בצר להם, החליטו שני הצדדים לעלות אל הרבי מצאנז כדי שיכריע בדבר.

הם נכנסו אל חדר העבודה של הרבי. נציג העשירים פתח בנאום ארוך ומנומק על הסכנה שבניהול הקהילה בידי אנשים שאינם מנוסים, ואילו נציג העניים זעק על העוול שנעשה להם במשך שנים.

הרבי הקשיב בשתיקה מוחלטת, עיניו עצומות.

כשאיימו הנוכחים שהדבר יוביל לפירוק הקהילה, פתח הרבי את עיניו והורה לגבאי שלו: "הבא לי את קופת הצדקה הגדולה של החסד". הגבאי הביא קופת עץ כבדה. הרבי הניח אותה על השולחן, הביט בנוכחים ואמר:

"אתם מתווכחים על מי ישלוט ומי ינהל. אך האמת היא, שראש קהל אינו מלך – הוא משרתם של ישראל. התורה מצווה עלינו לדאוג לעני, אך היא גם מצווה עלינו לכבד את לומדי התורה ואת מנהיגי הציבור. אם אתם רוצים מנהיגות – עליכם ללמוד קודם מהי שותפות".

הרבי לקח דף נייר חלק וכתב עליו כתב-מינוי ייחודי. הוא קבע שראש הקהל שנבחר (נציג העניים) יחזיק בתפקיד הרשמי ובסמכויות הביצועיות. עם זאת, הוא מינה את המועמד השני (נציג העשירים) לראש 'וועדת הכספים והביקורת' של הקהילה.

"הנבחר ינהל וידאג לרווחת הכלל, והשני יוודא שהדבר נעשה ביושר, בחכמה ובאחריות תקציבית" פסק הרבי. "מעתה, בכל חודש, יתיישבו שניהם בחדר זה יחד עם דיין העיר, יציגו את החשבונות ויקבלו החלטות במשותף".

שני המועמדים הביטו ברבי. החיבור הכפוי שנכפה עליהם הבהיר להם שהרבי לא יאפשר להם להמשיך להילחם. המועמד העשיר, שהיה בכל זאת תלמיד חכם וירא שמיים, פנה אל המועמד העני, הושיט לו את ידו ואמר: "אם הרבי מאמין שנוכל לעבוד יחד למען העיירה, אני מוכן להניח את הגאווה בצד". ראש הקהל הטרי לחץ את ידו בחום וענה: "ואני מבטיח להקשיב לעצותיך הטובות".

השמועה על השלום שנרקם בחדרו של הרבי פשטה בצאנז כהרף עין. באותה שבת, בבית המדרש הגדול, הושיב הרבי את שני היריבים לשעבר משני צידיו במהלך ה"טיש". המחלוקת שככה לחלוטין, והשילוב בין מרצם של פשוטי העם לחכמתם של בעלי הבתים הפך את קהילת צאנז לאחת הקהילות המאוחדות והמשגשגות ביותר בגליציה באותה תקופה.

נו, שנזכה בע"ה גם בימינו ובמדינתנו לאחדות ולאהבה!

שבת שלום לכל עם-ישראל!