המתחזים - לפרשת בראשית ה'תשפ"ז
הרב משה-צבי וקסלר
פרשת בראשית הנקראת מיד אחרי החגים, יוצרת תחושה של התחלה חדשה ושל אווירה חגיגית בתיאור יצירת העולם על כל השפע שבו. גולת הכותרת של יצירת הבריאה היא כמובן בריאת האדם. אני מניח, שכל מי שקורא את הפסוקים של התחלת היצירה האלוקית חש הרגשה נפלאה ושמחה מרוממת, אך כשממשיכים לקרוא השמחה 'נעלמת' לה, כשלמדים על האירוע הקשה של רצח הבל ע"י קין אחיו.
ועוד לא הספקנו להירגע מהרצח הראשון בהיסטוריה של העולם וכבר אנו ניצבים בהמשך הפרשה וגם בסיומה מול 'נפילות' נוספות של בני האדם שזה עתה נבראו.
"וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם:(ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ:(ג) וַיֹּ֣אמֶר יְקֹוָ֗ק לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה:(ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם".
פסוקים אלו טעונים הסבר ויש כמה שאלות שעלינו לברר.
ראשית, ננסה להבין מה מקומו ומטרתו של הסיפור הזה לאחר בריאת העולם ומה התורה רוצה ללמד אותנו ?
ועוד עלינו לברר ולהכיר את הדמויות שמוזכרות בפסוקים אלו ולהבין מי הם אלה 'בני הא-להים' ובמה חטאו, כך שהקב"ה מעניש ומקצר את ימי האדם? ומי הם 'הנפילים'? 'אנשי השם'?
נקדים ונאמר, שלצערנו מדי פעם אנו שומעים בתקשורת על פרשיה קשה של פגיעה בנשים ובילדים, שם מתגלים פרטים על אדם שהיה נחשב לסמכות רוחנית ובעלת השפעה גדולה, שכולו אפוף באיצטלה של מסתורין וקדושה, שהתבררה כ'כיסוי' לביצוע מעשים קשים ומגונים, רחמנא ליצלן. על תופעה זו נכתוב בהקשר לפרשתנו בהמשך הדברים ונבין, שלצערנו 'אין חדש תחת השמש' והתורה רואה לנכון להתריע על מעשים נוראיים המבוצעים באמצעות שקרים ואחיזת עיניים. ברם, בתחילה נענה על שאלותינו שהבאנו לעיל.
המדרש רבה (פרשה כ"ו, סימן ד) שם דגש על המילים 'החל האדם' המופיע בפסוק "ויהי כי החל האדם" ומלמדנו, שעל כך טוען רבי סימון, שבשלשה מקומות בתורה משתמשים בלשון הזה שמשמעותו 'מרד'.
ובמה היה המרד של האדם?
המדרש קובע, שהיה קשור לזנות ולפריצות מטורפת –
"...שהיו שופכים את זרעם על העצים ועל האבנים, ולפי שהיו שטופים בזנות".
ומה עשה הקב"ה?
אומר המדרש שהפנה את תאוותם לכיוון 'נורמלי' –
"לפיכך הרבה להם נקבות".
ה'מדרש אגדה' (בובר פרק ו' פסוק א') מגדיר באופן כללי את המציאות וטוען, שהמילה 'החל' משדרת, שהכול נעשה 'חולין' בלי שום רגש של קדושה –
"...נעשו חולין בעולם, לפי שהיו רשעים".
מי הם אותם בני אדם, המוגדרים כרשעים ומי הם אותם שכונו בשמות לא שגרתיים, כגון 'בני הא-להים', 'הנפילים' ועוד?
חלק מהמדרשים טוענים, שאת אותה שחיתות מוסרית הובילו האנשים החשובים בציבור, אנשים שנקראים בימינו 'מובילי דעה' ומשמשים דוגמא וחיקוי לשאר האנשים.
אחד המדרשים הוא ה'ילקוט שמעוני' (רמז, מג) שטוען, ש'בני הא-להים' הם בני הדיינים, שאין ספק שהם שייכים לאליטה החברתית והמעמדית ושם רבי שמעון בר יוחאי משמיע היגד משמעותי ביותר –
"...שכל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה".
הדוגמא האישית של גדולי העם היא הגורם לאווירה של שחיתות ואם הם לא מעורבים בכך, יש להם יכולת לעצור זאת וכלשון המדרש –
"בכל מקום שאתה מוצא זנות, אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת הטובים והרעים, על הכל הקדוש ברוך הוא מאריך אפו חוץ מן הזנות".
בדרך זו הולך גם רש"י (ו', ב') ומבאר, שתופעת הקלקול החלה מהאנשים החשובים, וזה לשונו –
"בני הא-להים - בני השרים והשופטים. כל א-להים שבמקרא לשון מרות, וזה יוכיח (שמות ד טז) ואתה תהיה לו לא-להים, (שם ז א) ראה נתתיך א-להים...".
רש"י מדייק במדרש, שהמילה 'כי טובות הנה' המתאר את הנשים כתוב בכתיב חסר - 'טבת' - בלי וא"ו.
ומה רצתה התורה לרמוז בכך? שהיו מקשטים את האישה ומטייבים אותה לקראת חופתה ואז בשיא שמחתה, מתוך שפלות ואכזריות נוראה, היה נכנס אדם מהאליטה ומהשרים והיה בועל אותה תחילה רח"ל. ומדייקים זאת מהמשך הכתוב, שהם לקחו נשים 'מכל אשר בחרו' ואפילו אישה נשואה ובעולת בעל היו אותם מושחתים בועלים למרות שהייתה אשת איש.
תמונה מורכבת יותר מציג לנו הרש"ר הירש, שלדעתו הפסוקים האלה מראים את סיבת הירידה של המין האנושי ואיך הם הגיעו לכזה שפל ערכי ומוסרי. לדעתו זה נעשה בגלל החיבור שנעשה בין שתי משפחות - משפחתו של שת, שבסיס חייו ושל משפחתו היו הערכים הטהורים והקדושים, לבין מי שערכים אלו לא היו תשתית חייהם וההשפעה השלילית הציפה וסחפה גם את מי שערכיו היו בבסיסם יפים וראויים.
מנגד, בני קין ביקשו לבנות את חייהם על יסוד המצאה ותעשייה, שאיפה זו היא מוצדקת כשהיא לעצמה, אך בני קין נפרדו והתנהלו לא על פי ערכי המוסר, לעומת משפחת בני שת, שהכתוב חוזר על כל מעלתם, שנבנו על הערכים המקוריים של האדם. כלומר: בני הא-להים התערבו עם משפחת בנות האדם וזה הביא לתוצאה שלילית.
סדר הדורות של בני שת היה ראוי והיתה בו התפתחות חיובית בכל המדדים המוסריים והכתוב חוזר ומדגיש את השוויון הגמור של מעלת האישה והאיש - "זכר ונקבה בראם" - דבר זה חשוב במיוחד בהתחשב עם המשך הפרשה. בנות האדם היו ממשפחת בני קין, ובני הא-להים היו ממשפחת בני שת.
אך במשפחת בני קין התעלמו, או יותר נכון לומר נמחו בכוונת מכוון, ערכים א-לוהיים וזה נרמז בשם בנו מחויאל, ואילו במשפחת בני שת נשתמר הצלם הא-לוהי. ערכים א-לוהיים חזרו ועלו שם תמיד, אך לא היה די בהם כדי להציל את האדם מכליה. עלייתם הרוחנית של בני שת לא הייתה בטוחה ומתמדת כירידתם התלולה של בני קין, שכן הם לא שמרו על טהרתם, התערבו עם בני קין ולקחו נשים ממשפחת בני קין. הכתוב מתאר את יסוד הפגם בזה שהם 'לקחו נשים מכל אשר בחרו', הם נשאו נשים כמות שהן ולא נתנו את עיניהם במשפחה שממנה נבחרה האישה. וזה היה החטא. המיזוג בין שתי המשפחות גרם לירידה הרוחנית.
כפי שהבטחנו בתחילת מאמרנו, נתייחס גם לתופעה הקשה של ניצול סמכות רוחנית לפגיעה, בעיקר בנשים תמימות שבאו לקבל מזור לנפשם.
לדעת המלבי"ם, התורה באה במקטע הפסוקים שהבאנו לעיל להזהיר על תופעה זו, שאיננה חדשה אלא קיימת מאז ומעולם. וזה לשונו –
"ידוע בקורות העמים הקדמונים, שהיו מאמינים שבני אלוהים חושקים את בנות האדם והיו מהבילים [=מלשון הבל הבלים], שכשאשה יפה תמצא חן בעיני אלוהים ויבואו אליהן וילדו להם. והגדות כאלה היו בימים האלה וגם אחרי כן, כי נודע שבכל סיפורי העמים הקדמונים יספרו שבימי קדם מלכו על מדינתם בני אלוהים שבאו משמים אל הארץ ונשאו נשים מבנות האדם ומהם עמדו גיבורים ומושלים, כמו שימצא בסיפורי מצרים וחינא ומלכות יון מן האלוהיות וחצי אלוהות, שהלכו על ההרים הרמים ועל ארצם בימי קדם והם נעשו להם אלילים, וסיפרו עליהם מעשים של רצח וניאוף וכל מידות רעות, עד שגם עובדיהם התדמו להם בתועבותיהם, כמו האלילה שעבודתה הייתה בניאוף, והאליל שעבדו אותו בזבחי אדם, והעבודות האלה עמדו עד אמצע מלכות הרומיים וכל שכן שהיו בתקפם בימי משה...לכן הודיע לנו משה רבנו ע"ה, כי הנפילים האלה שהם הענקים והעריצים, היו בימים האלה וגם אחרי כן, שאז נמצאו גיבורי כח נוראים, שאמרו על עצמם שהם בני אלוהים שנפלו משמים, והעם התחילו לעבוד אותם..אבל דע, שכל הסיפורים וההגדות האלה שעליהם בנו כהני האליל, כל ענייני העבודה הזרה וסיפורי האלילים והמיתולוגיה, הוא הכל שקר וכזב...שכל גיבור שעמד בימים ההם או איש שעשה לו שם ע"י חכמתן היו מייחסים לו אלוהות ואומרים שנפל משמים, וזה היה שורש להשחתת האדם ולעבודה זרה ואמונת שווא והבל, אשר לכן ראה ה' לקצר ימי האדם, שיראו כי אדם המה ובני תמותה ולא אלוהים המה".
דבריו מעוררים מחשבה ואמורים להטריד את מנוחתנו!
גם בימינו, אותם 'מתחזים' מצליחים לרמות וליצור תחושה שהם יודעי אלוקים וכמין מלאכים עלי-אדמות וכך הצליחו ליצור לעצמם תדמית שהם לא מהעולם הזה וכל מה שהם עושים הוא על פי ה'. וכך, בשקרנות וברשעות ובעזות פנים פגעו בנשים תמימות, עד שאותן האומללות הבינו שהן משמשות כקרבן לאותם פושעים מסוכנים. התורה קוראת להם כפי שהם מחשיבים ומדמיינים עצמם בשקר - בני א-להים.
עלינו כחברה וכיחידים לשים את לבנו ולהשגיח תמיד, שמתחזים כאלה, שפושטים צורה ולובשים צורה, לא יפגעו בסובבים אותנו ובמידה ונחשפנו לתופעה כזו, מיד חובתנו להתריע בקול גדול בבחינת "לפני עיוור לא תתן מכשול" ו"לא תעמוד על דם רעך".
לפני כמאתיים שנה, בשנת ה'ת"ק, פשטה במזרח-אירופה בשורת החסידות, ואיתה גדלה הנהירה ההמונית אחרי צדיקים ומחוללי מופתים. אך בצד האור הגדול, הופיעו לעיתים גם צללים – אנשים שניצלו את תמימותו ואמונתו של הציבור, התחזו לבעלי רוח הקודש והתעו רבים.
מעשה, שהיה באחד הכפרים הנידחים שבמחוז פודוליה, שם הופיע יום אחד אדם זר, לבוש בגדי לבן, פניו עוטות רצינות חמורה, שכינה את עצמו "רבי נחום המקובל". האיש התבודד ביערות, צם משבת לשבת, וכאשר נכנס לעיירה היה מחלק קמיעות, מנבא עתידות ומבטיח ישועות תמורת פדיונות נפש שמסרו לו החסידים התמימים.
שמעו של ה"צדיק" החדש הגיע לאוזניו של הרה"ק רבי זאב וולף מסטריקוב, מתלמידיו של המגיד ממזריטש. רבי זאב וולף, שניחן בחוש אבחנה חד ובמידת אמת צרופה, חש מיד כי מדובר במעשה תרמית. הוא החליט לנסוע לאותו כפר כדי לעמוד על קנקנו של האיש ולהציל את הציבור מטעותו.
כשהגיע רבי זאב וולף לעיירה, מצא את ביתו של המתחזה הומה אדם. אנשים, נשים וטף עמדו בתור, בוכים ומצפים למוצא פיו. הצדיק מסטריקוב נכנס פנימה, התיישב בפינת החדר והתבונן במתרחש.
המתחזה ישב בראש השולחן, עיניו עצומות למחצה, והוא מלמל פסוקים ושמות קדושים תוך שהוא מקבל לידיו מטבעות כסף מהבאים. כאשר פנה אליו יהודי עני בבכי מר, וסיפר כי בתו חולה אנושה, הניף המתחזה את ידו ואמר בקול דרמטי: "ראיתי כעת בשמיא שנגזרה הגזירה, אך בכוח תפילתי וקמיע זה שאכתוב לך, קרעתי את רוע הגזירה! בתך תבריא!" האיש העני נשק את ידיו של הרמאי, השאיר את פרוטותיו האחרונות ויצא בלב קל.
באותו רגע קם רבי זאב וולף ממקומו, ניגש אל השולחן ודפק עליו בעוצמה. השתרר שקט מוחלט. רבי זאב וולף הביט ישר לתוך עיניו של המתחזה ואמר בקול שקט אך חותך: "כתוב בגמרא שרוח הקודש אינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה. אמור לי, 'רבי' נכבד, מהי ההלכה הראשונה בשולחן ערוך סימן א?
המתחזה החוויר. הוא ניסה למלמל משהו על כך שדעתו נתונה כעת לעולמות עליונים ואין הוא עוסק בזוטות, אך רבי זאב וולף לא ויתר. "אם בעולמות עליונים אתה עוסק, בוא ונראה אם אתה מכיר את העולם הזה", אמר, ופנה אל הקהל הנבוך: "יהודים יקרים, האיש הזה אינו יודע אפילו צורת אות של הלכה. הוא מנצל את צערכם כדי למלא את כיסיו.
המתחזה החל לצעוק כי מדובר בביזוי תלמידי חכמים ובקטרגנות, וחלק מהנוכחים, שהיו שבויים בקסמו, החלו לבוא בטענות כלפי רבי זאב וולף.
באותו רגע נפתחה הדלת בסערה. לחדר נכנס בריצה אותו יהודי עני שיצא רק דקות ספורות לפני כן. פניו היו חיוורות כסיד והוא זעק בבכי מר: "רבי! אשתי שלחה שליח, הבת שלי נפחה את נשמתה עוד לפני שעה קלה, בזמן שעמדתי כאן בתור".
הקהל נתרעש. השקר התפוצץ בקול רעש גדול. התברר כי בזמן שהרמאי טען שהוא "רואה בשמיים" את קריעת הגזירה, הילדה כבר לא הייתה בין החיים. הרמאי הבין שכלו כל הקיצין, שמט את פניו, אסף את מעותיו ונמלט מן העיירה באישון לילה בחרפה גדולה.
לאחר מכן אסף רבי זאב וולף את אנשי העיירה ואמר להם מילים שנחרתו בליבם לשנים רבות.
"חסידות אינה מופתים ואינה קמיעות, ורוח הקודש אינה הצגה של לבושי לבן ועיניים עצומות. סימנו של צדיק הוא אמת וענווה, יראת חטא פשוטה, דביקות בהלכה ואהבת ישראל אמיתית שאינה תלויה בדבר. מי שמבטיח לכם שמיים וארץ ודורש עבור כך ממון, דעו כי רוח שקר בפיו".
כבן למשפחה חסידית שורשית, גדלתי על האמונה באדמורי"ם גדולי-ישראל וראיתי כיצד הוריי זצ"ל כיבדו והלכו באמונה תמימה אחרי אישיותם והנהגתם הרוחנית. השבוע ציינו שש-עשרה שנה לפטירתה של אימי מורתי, רבקה-דבורה ז"ל, שכבעלת קונדיטוריה בעיר תל-אביב של שנות השישים, ועל אף קשיי הפרנסה, דאגה בכל יום שישי לשלוח חלות ועוגות לאדמו"רי הסביבה ותמיד אמרה שזו הזכות שלה שהאדמורי"ם מברכים על מעשה ידיה.
אך לצד האמונה הטהורה, תמיד עמד לנגד עינינו שגדולי-ישראל אינם באים כתחליף ח"ו לקב"ה בורא העולם, אלא כשליחים נאמנים להתוות דרך טובה בעבודת ה' ובקיום מצוותיו והמהפכה החסידית שהוביל הבעש"ט שדרגה לאין שיעור את העולם היהודי המאמין ואשרינו שזכינו לכך.
שנזכה בע"ה להתברך לשנה טובה ושמחה מפי צדיקי כל הדורות של עם-ישראל, שאמת וענווה לנגד עיניהם, ומכח ברכתם ואישיותם אנו צומחים ועולים ברוחניות ובקיום המצוות – לכבוד ה' יתברך!
שבת שלום וחורף בריא!
