הסכנה הפרטית והלאומית בשובע ובעושר - לפרשת ניצבים וילך ה'תשפ"ו

 הרב משה-צבי וקסלר

בממלכה רחוקה חי חכם סיני זקן, אליו נהרו מכל קצוות הארץ כדי ללמוד חכמה. יום אחד הגיע אליו שר בכיר ועשיר מאוד מהקיסרות. השר היה רגיל שכולם משתחווים לפניו, מקשיבים רק לו, וכי כל תאוותיו מסופקות מיד. הוא ישב מול החכם, החל להתפאר בעושרו, בידע שלו ובמעמדו, ודרש מהחכם שילמד אותו את סודות החיים. החכם הקשיב בשקט, ולאחר מכן הציע לשר לשתות יחד עמו כוס תה. השר כמובן הסכים.

החכם לקח את קנקן התה, והחל למזוג לתוך כוסו של השר העשיר. המים הגיעו למחצית הכוס והמשיכו לשפת הכוס, אך החכם לא עצר, הוא המשיך למזוג ולמזוג התה החל להישפך החוצה, לנזול על השולחן המפואר, להרטיב את בגדי המשי היקרים של השר ולזרום אל הרצפה.

השר, שהיה מזועזע מחוסר הזהירות, צעק: "עצור! הכוס מלאה לגמרי! לא נכנס בה יותר שום דבר"!! הניח החכם את הקנקן, הביט בעיניו של השר ואמר בעדינות: "בדיוק כמו הכוס הזו, גם אתה הגעת אליי כשאתה כולך מלא ושבע – בעושרך, בתארים שלך ובדעותיך. כיצד אוכל להעניק לך חכמה או רוחניות, אם אין בך חלל פנוי לקבל אותן? כדי ללמוד, אדם חייב קודם כל להרגיש שמשהו חסר לו...

וכאן נשאלת השאלה - מה יעשה יהודי כדי להרגיש שמשהו 'חסר לו'? והאם כאשר סוף-סוף מרגיש שמשהו חסר לו, האם ממלא את החסר בחיבור לשורשיו, או חלילה מחפש בשדות זרים וממלא עצמו בתכנים של תרבויות ודתות אחרות עוד לפני שיורד לשורש נשמתו ועברו?...

ביום ששי שעבר השתתפתי פעם נוספת במפגש מרתק בין אנשים, שרובם הגדול מהאגף השמאלי והלאה בעמדות המדיניות ורובם לצערנו לא מקפידים על קיום קלה וחמורה במצוות התורה, בלשון המעטה. כולם אהובים ונעימים, ברם רחוקים מאוד בכל מה שקשור לתורה ומצוות, לקשר האמוני לארץ-ישראל ולהבנה שהקב"ה בחר בארץ-ישראל למקום של עם-ישראל וחיבר מצוות לא מעטות שקשורות דווקא לארץ ישראל, הנקראות 'מצוות התלויות בארץ'.

את המציאות הקשה והמנוכרת  הזו חזה משה-רבנו כבר לפני אלפי שנים, בנאומו טרם שנפרד מעם-ישראל והלך לבית עולמו. וזה מה שאמר בין השאר בנאומו בפרשתנו –

" כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־ בְּרִיתִֽי" (ל"א, כ').

משה רבנו מזהיר את עם-ישראל מפני המצב, שהוא יהנה מכל הטוב שיהיה בארץ ואז יחפש לעצמו אתגר רוחני אחר, מבלי שיחבר את הקב"ה לכל הטוב הזה לו זכה. השפע הזה נראה מובן מאליו, כאילו זה דבר שמוכרח להיות, ואז מחפש אתגרים בחוץ, כביכול המסורת, התורה והמצוות כבר 'קטנים' עליו, רחמנא ליצלן.

כך מתאר את המצב החריף והקשה הזה יונתן בן עוזיאל, כפי שמתורגם ב'כתר יונתן' –

"כי אביאנו לארץ שׁנִשׁבעתי לאבותם עושׂה חלב ודבש ויאכלו וישׂבעו וישמינו ויפנו לאלילי הגויים ויעבדום וירגיזו לפני וישנו את בריתי".

מדוע השובע והעושר גורם לכך?

בצורה פשוטה והגיונית כותב הריב"ש מבעלי התוס' בספרו 'בכור שור', כמו גם פרשנים אחרים, שהעושר גרם לעם-ישראל לגאווה, שכביכול כל מה שיש להם זה בזכות עצמם, בבחינת 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', והגאווה  משבשת את שיקול הדעת. וזה לשונו –

"שאכל ושבע ודשן, ומתוך כך נתייהר, ולא רצה לקבל עול מצוותי, אלא פנה אל האלילים אחרים למלאות תאותו.. " .

ונשאלות כאן שתי שאלות –

הראשונה, אם זה מה שצפוי לעם-ישראל אחרי שיתבסס בארץ, אז מדוע בכלל להביא אותם לניסיון כזה? מדוע להביא להם את כל העושר והשובע הזה, אם זו תהיה התוצאה?

והשאלה השנייה, מה הדרך שבה אפשר לנסות ולמנוע את ההידרדרות הזו?

על השאלה הראשונה שאותה גם הוא מביא בפתח דבריו עונה ה'אלשיך' הקדוש, שהקב"ה היה צריך לקיים את השבועה וההבטחה שלו להביא אותם לארץ בטוב ואם הם יחטאו אזי ידון אותם לפי מצבם בעת ההיא. וזה לשונו –

"...ולא תאמרו כי אני ידעתי את אשר יעשו את הרע ואשר רעה תבוא אליהם, ולמה זה הטבתי להם והבאתים אל הארץ דשנה ושמנה,? ולא שמתי אל לבי כי רוב טובה יחטיאם ויאבדו ממנה?!! כי הלא אני דן באשר הוא שם. ואשר תראו כי אביאנו אל הארץ הלא הוא כי אני אעשה את שלי לקיים שבועתי. וזהו כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי כו' לומר מה שאביאנו אל האדמה, הלא הוא על אשר נשבעתי כו' ואני אעשה את שלי ואקיים שבועתי לתת להם ארץ זבת חלב ודבש, ואם אחרי כן תמשך להם מזה רעה כי 'ואכל ושבע ודשן ופנה.."  אז אדונם לפי העת ואצר להם...".

ולשאלה השנייה עונה ה'אלשיך', שעל כן הקדים משה וציווה עליהם 'כתבו לכם את השירה הזו', כי המסמך הזה יזכיר לכם מה מקומכם ומה תפקידכם וזה לשונו –

"...ואמר כתבו כי משה ויהושע יכתבו להורות לדורותם ולמדה עד תהיה שימה בפיהם לדורות שאחריהם. וזה למען תהיה לי השירה הזאת לעד כי שירת האזינו המעידה את אשר יקרה להם, יהיה כאילו יש לי עד מעיד מעתה את אשר תבואנה כמתרה בהם בכל דור ודור:... ולא תאמרו אולי ישכחו התורה ואין שירה להעיד, כי הלא לא תשכח מפי זרעו. ומה הוא העדות אשר תעיד השירה הזאת לפניו?...כי גם שירשיעו לעשות לא אחוש [אחשוש] לבלתי קבלם, כי יצרם הטעם וידעתי שישובו...".

את התיאור הקשה שמתאר משה רבנו את העתיד לקרות כתוצאה מהתבססות בארץ ושקיעה בנהנתנות של 'החיים הטובים' וחיפוש תחליפים לחיי תורה  ומצוות, מכנה רבי שמשון רפאל הירש במילה אחת חריפה – בגידה - רח"ל. הרש"ר משדר פסימיות ביכולת למנוע זאת מראש וזה לשונו –

"...ואכל ושבע ודשן מגלה גם את הגורמים שיביאו לידי הבגידה למרות התורה והשירה, ונמצא שיש בכח התורה והשירה לרפא את שבר הבגידה, אך אין בכוחן למנוע אותה. סיבת הבגידה היא: השפע החומרי הבא מרוב טובה...".

הטעות נובעת מכך לדעת הרש"ר הירש, שלא מבינים שהיהדות כן מתחברת לשפע ולגשמיות, אך במינון ראוי ובגבולות ברורים, ואת זה לא רצו ולא יכלו לקבל. החשיבה הקיצונית - או חיים ללא גבולות בגלל השפע, או אי שימוש בעושר בצורה מועילה ותומכת - הביא להידרדרות עד כדי מעבר לאליליות ששם מקדשים את החושניות המופרזת –

"...המשטר הרוחני והמוסרי שהתורה מקדשת בו גם את הגופניות החושנית של האדם איננו לטעמה של החושניות העולה כפורחת מרוב שפע. עריבה עליה האליליות, התרת הרסן של פולחן אלילי הַמַּאֲלִיהַּ את החושניות, ולעומתה ניטל ערכו של אושר החיים הנמצא בברית עם ה' ..".

המחשבה ששפע חומרי גדול וללא גבולות גורם לנזקים קשים, היא הבסיס של מחשבת היהדות. חז"ל (ברכות ל"ב.) מביאים מספר משלים ואמירות כדי לחדד את המסר, שזו הסכנה הכמעט הטבעית של העולם בכלל ושל עם-ישראל בפרט.

הגמרא מספרת, שבבית המדרש של רבי ינאי טענו, שמשה רבנו כאשר מתאר בתחילת ספר דברים את המקומות שעברו בהם עם-ישראל בדרכם לארץ, רמז בדבריו על מקום שנקרא לכאורה 'די זהב' על חטא העגל. וזה לשון הגמרא שם –

"כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די - הוא גרם שעשו את העגל". 

בבית המדרש הזה של רבי ינאי אף המשילו זאת לתגובת האריה, כאשר הוא  שבע, לעומת אם אכל משהו קל –

"אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".

האריה מפעיל את עוצמתו ואת כוחו ואת מסוכנתו כאשר אוכל בשר ומתמלא גאווה ולא כאשר אוכל תבן. כך עם-ישראל, רק כאשר הוא שבע ודשן, אזי מתמלא גאווה ושוכח מנין לו זאת ומורד בה'.

רבי אושעיא לא הסתפק במשל האריה, יתכן בגלל שהאריה מסוגל להרע גם כשהוא חלש, מה שאין כן עם-ישראל שכאשר הוא רעב אין לו כח כלל למרוד והמרידות שלו דווקא כשטוב לו. לכן מביא את משל הפרה הכחושה והחלשה, שכאשר מאכילים אותה מאכל טוב, היא עלולה לבעוט למרות שהייתה צריכה לבטא את שמחתה ותודתה, וזה מתאים לדעתו למצב של עם-ישראל, וזה לשונו –

"לאדם שהייתה לו פרה כחושה ובעלת אברים, האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו. אמר לה: מי גרם לך שתהא מבעטת בי - אלא כרשינין שהאכלתיך".

משל שלישי בגמרא שם מביא רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן –

"משל, לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו, והאכילו והשקהו, ותלה לו כיס [=ארנק עם כסף] על צווארו, והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?"

לענ"ד רבי חייא לא מסתפק במשל של רבי אושעיא, משום שלבהמה אין בחירה ולכן תגובתה לא מוכרחת שתבעט ויתכן אפילו בסבירות גבוהה שלא תבעט, כמאמר הנביא ישעיהו 'ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו' ויתכן שכן תגיב בשמחה  ובתודה באופן טבעי, וזה יותר מסביר מאשר תבעט. ברם, המשל של רבי חייא מדבר על אדם שיש לו בחירה והיות ונתנו לו את כל האמצעים לחטוא וכאדם צעיר הוא עלול להתפתות ולבצע עבירה.

כך עם-ישראל, כאשר יש לו את כל האמצעים והאפשרויות לחטוא, כמעט בטוח שזה מה שיקרה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו.

הגמרא מביאה שם שלושה פסוקים, המתחברים לכל אחד מהמשלים ומסקנת הגמרא שם, שמשה רבנו אכן איבחן נכון את הסיבה לחטא העגל, שהוא אבי-אבות החטאים לאחר מכן וכולם נבעו מעושר ומשובע.

וכך מסיימת הגמרא שם –

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין שחזר הקדוש ברוך הוא והודה לו למשה - שנאמר: וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל".

חז"ל התריעו ואמרו –

"היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, שנאמר 'יזל מים מדליו' – מדלים [=אנשים דלים ועניים] שבהם תצא תורה" (נדרים פ"א.).

ומפרש הר"ן על הדף שם –

"מפני שאין להם עסק אחר, ועוד שדעתם שפלה עליהם".

ומוסיף בעל ה'תורה תמימה' –

"וגם יש לפרש מפני שבני עשירים עסוקים בתענוגים ותפנוקים, ודרכה של תורה להתקיים באורח חיים מצומצמת, כמ"ש באבות פ"ה "כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה".

כאיש חינוך שנים רבות, ראיתי ולמדתי שזו המציאות, שרבים הם בני העניים, שעולים מעלה-מעלה משום שמשקיעים את זמנם בלימוד והם נטולי גאווה. צריך לומר גם ביושר, שזכינו שיש ברוך ה' הורים רבים בעלי אמצעים הנחשבים כעשירים ובעלי ממון, שהתנהלותם והתנהגותם היא ללא גאווה כלל ודאגו לתת לבניהם רק את מה שהם באמת צריכים מבחינה חומרית, אך השקיעו מכספם כדי לקדמם ולהעלותם בקודש.

אינני יכול שלא להיזכר בידידי היקר, איש החסד הנפלא ר' מרדכי (מוטי) זיסר ז"ל, שהלך מעמנו לפני כעשר שנים בהיותו בן שישים בלבד. ר' מוטי זכה כידוע לעשירות, אך השתמש בעושרו להגדיל תורה ולהאדירה, בעשרות מפעלי חסד ותורה, בתמיכה בדף היומי, בישיבות, וגם בבתי חולים יחד עם רעייתו ד"ר ברכה זיסר תבדל"א, שהקימו את המאגר הלאומי לתרומת מח עצם ומעון לילדים חולי סרטן ליד בית החולים שניידר בפ"ת ועוד עשרות מפעלי תורה וחסד.

כאשר תלמידי, בנו הצעיר של מוטי ז"ל, סיים עם החברותא שלו מסכת בהיותו בן חמש-עשרה, ערך לו אביו סעודה גדולה ועשירה כיד המלך בישיבה והזמין אליה אורחים וזמרים חסידיים. ובדרשתו לאחר ה'סיום' הסביר מוטי, שכאשר הבן זוכה לראשונה לסיים מסכת, בשבילו זה יום חג!

אנו נמצאים קרוב וסמוך לימים הנוראים, ימי תשובה פרטית ולאומית, נזכה בע"ה שבשנה הבאה תימשך ההתעוררות בעם-ישראל לאהבת תורה ולאמונה וכולם יבחרו בדרך האמונה.

לשנה טובה נכתב ונחתם לאלתר לחיים טובים ולשלום ולגאולה קרובה בימינו, אמן כן יהי רצון.