ארץ זבת חלב ודבש - לפרשת כי תבוא ה'תשפ'ו

הרב משה-צבי וקסלר

ה'ראשון לציון' הרב יצחק ניסים זצ"ל ערך ביקור היסטורי וממלכתי בצרפת בחודש אדר ב' בשנת ה'תשכ"ה (1965), כשמטרת הסיור היתה לעודד עליית יהודים לארץ ישראל. הרב ניסים היה ציוני בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ו'חרש' את צרפת לאורכה ולרוחבה למטרה נעלה זו, כאשר כבר כשנה לאחר שנבחר לרב ראשי יצא למסע זה, זאת בעקבות בקשת 'הסוכנות היהודית' לאור הגירת יהודי אלג'יר לצרפת ולא לארץ ישראל. הרב, שנולד בבגדד, התגייס מיד למשימת קודש זו, מתוך ראייה רחבה על העמדת ערך העלייה לישראל כערך מרכזי בשיבת ציון. הרב ניסים היה ידוע בעמדותיו העצמאיות וכולם העריכו את גדולתו בתורה וכושר הפסיקה הייחודי שלו מתוך הבנה רחבה של מציאת החיים.

ידועה היתה עמדתו בעת ביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בישראל. לפי הפרוטוקול הרשמי, הרב הראשי היה צריך להיות בין מקבלי פניו בטקס הממלכתי  שתוכנן עבורו. לפי התכנית, האפיפיור אמור היה להיכנס לארץ דרך מגידו ועקב כך נדרשו כל סגל א' לנסוע עד לשם כדי להקביל את פניו שם, אך הרב יצחק ניסים סירב. הוא סבר, שאם הוא יוצא לקבל את פני האפיפיור, אזי על האפיפיור, כראש הדת הקתולית, להשיב ביקור לראש הדת היהודית ולפחות לעשות מחווה כלשהי של נימוס כלפי הדת היהודית. הרב חשש שאם לא יתקיים תנאי כזה, ייווצר הרושם, חלילה, שמעמד הדת היהודית וראשה נחותים ולא היה מוכן לתת לכך את הגושפנקא שלו.

ואכן, הרב ניסים לא שינה את דעתו ולא התייצב במגידו להקביל את פניו של האפיפיור. סירוב הרב גרם והשאיר זעם רב ומבוכה בישראל ה'רשמית' וכן בעולם היהודי, אך לאחר ימים מועטים כשהרוחות נרגעו, רבים וטובים הצדיקו את עמדתו האמיצה של הרב ניסים, אף בקרב אלה שהתנגדו תחילה נמרצות לעמדתו.

עיתון "הארץ", דרך משל, הודה בכך במאמר ראשי, בקבעו שכשם שביקורו של האפיפיור בארץ היה מאורע היסטורי לנוצרים, כך עצם העובדה שהרב הראשי לא קיבל את פניו היה בו משום מעשה היסטורי ומתן תוקף לעצמאות ישראל. אלפי מכתבים ומברקים הגיעו ללשכתו של הרב הראשי מרחבי העולם היהודי שתמציתן: "זקפת את קומתנו!" (מתוך העיתונות).

הרב כיהן במשך שמונה עשרה שנים ברבנות ובתשעה באב בשנת ה'תשמ"א, יום חורבן בית המקדש בחצות, השיב את נשמתו לבוראו.

אני מביא את ההקדמה והסיפור הזה על הרב ניסים, משום ששמענו מפיו הסבר נפלא ותואם את השקפתו הציונית על הפסוק שמופיע בפרשתנו, כאשר מביא הביכורים אומר –

"וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן־לָ֙נוּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ" (כ"ו, ט').

הביטוי 'ארץ זבת חלב ודבש' מדבר כנראה על השפע שיהיה בארץ, אך מדוע נקטה התורה דווקא 'חלב ודבש'?

על כך נאמרו הסברים רבים, ברם הגמרא (כתובות קי"א:) מספרת על רמי בר יחזקאל שנקלע לבני ברק וראה כמה עיזים שאכלו תאנים ונטף דבש מהתאנים וגם חלב ניגר מעטיני העזים ודבש התאנים התערבב עם החלב. תגובתו הספונטנית של רמי בר יחזקאל היתה, שלזה התכוונה התורה באומרה "ארץ זבת חלב ודבש" - כפשוטו. הגמרא (שם) מתארת ומספרת על כמה אמוראים שהלכו בדרכי ארץ-ישראל, כמו רבי יעקב בן דוסתאי, שהלך בשעה מוקדמת   מלוד לבקעת-אונו ועד קרסוליו היה דבש של תאנים. וכך גם מתאר ריש לקיש,  שראה מראות של דבש וחלב בציפורי בשטח  ענק. ועל כולם עלה רבה בר חנה, שטען שראה את כל ארץ-ישראל בחלב ודבש.

בביקורו של הרב ניסים בעיר שטרסבורג, נאם הרב בבית הכנסת 'השלום', אליו הגיעו לפי הערכות למעלה מאלף איש. ההתרגשות בקהילה היהודית הייתה גדולה מאוד וכל זאת כדי לפגוש את הרב הראשי של מדינת ישראל. לאחר ההרצאה, קמו מספר יהודים ושאלו את הרב, שכידוע בארץ-ישראל הפרנסה קשה ויש מעט אפשרויות להתפרנס בכבוד, האם לא עדיף שימשיכו בעסקיהם בצרפת וישלחו כספים לארץ ישראל?

ענה להם 'הראשון לציון', שהתורה מכנה את ארץ-ישראל 'זבת חלב' - ומדוע? משום שהחלב מתרבה כשהאם מניקה וככל שיונקים ממנה יותר כך מתרבה אף יותר. כך – אמר הרב ניסים - ככל  שיבואו יותר יהודים לארץ, כך הארץ תתפתח  ותתרבה ותגדל ובכך יהיה שפע לכל באיה.

יש לדעת, כי בתנ"ך מוזכר הביטוי "זבת חלב ודבש" עשרים-ואחת פעמים והפעם הראשונה שביטוי זה מופיע בתורה הוא, כאשר ה' אמר זאת למשה רבנו, כשמצווה עליו את השליחות להוצאת עם-ישראל ממצרים ומביע הזדהות עם המצב הקשה של בני-ישראל במצרים. באותם רגעים קשים, הקב"ה כבר מראה  למשה-רבנו את היעד הנפלא – "ארץ זבת חלב ודבש" וזה לשון הכתוב (שמות ג, ז-ח) –

"וַיֹּאמֶר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת־עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת־צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹֽגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת־מַכְאֹבָיו. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן־הָאָרֶץ הַהִוא אֶל־אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל־אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ"

גם המרגלים השתמשו בביטוי מיוחד זה בתחילת דבריהם, כשבח ותיאור העוצמה בארץ-ישראל, רק שמיד לקחו את מה שראו לכיוון השלילי כידוע –

”וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ” –

ואז עברו להפחדות ולהוצאת לשון הרע על ארץ-ישראל –

"אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם" (במדבר י"ג, כ"ח).

ברם, הפעם היחידה בכל התנ"ך שהביטוי הזה נאמר בצורה של 'הפוך על הפוך' ובציניות, היה על ידי דתן ואבירם כהתרסה למשה ואהרון, כאשר ייחסו את ביטוי השפע הזה שהקב"ה תיאר את ארץ-ישראל והעבירו אותו לבית העבדים במצרים, ובזה רצו לנגח את משה ואהרון. הכתוב מספר, שמשה שלח לקרוא לדתן ואבירם ולא הסכימו בעזות פנים להתייצב לפני משה ואמרו דברים קשים.

וזה לשון הכתוב –

"...וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה הַמְעַ֗ט כִּ֤יֶֽ העֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃ אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶ֩רֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה ".

זכיתי ללמוד פעם בשבוע בביתו של הרב צבי-יהודה קוק זצ"ל יחד עם מספר מצומצם של אברכים ורמי"ם מישיבת 'כרם ביבנה'. הלימוד במשך שנה עם הרב סיפקה לנו הרבה תובנות ולימוד מעצם השהייה ליד צדיק אמיתי, אשר כולו ספוג באהבת-ישראל לצד היותו איש עקרונות של כלל-ישראל. במהלך השיעורים שמענו ממנו מספר פעמים הסבר נפלא, מדוע נקראת ארץ-ישראל 'זבת חלב ודבש', נוסף לפשט שהתורה מבטיחה לנו על שפע רב שיהיה ושיש כבר בארץ ישראל, כפי שהבאנו לעיל מהגמרא.

הרצי"ה הבין, שאם התורה מחברת בין דבש לחלב, כנראה שיש מכנה משותף בין הדבש והחלב ועיקר אמירתו היתה, שגם חלב וגם דבש [שיצא מן הדבורים, למרות שאפשר לומר שהתורה התכוונה לדבש תמרים, כפי שמשמע מהגמרא בכתובות ברם מצאנו כמה פעמים בתנך את המציאות של דבש דבורים כגון אצל שמשון ועוד ], אע"פ שבאו מן הטמא הם טהורים. למרות שבדרך-כלל כל מה שבא מן הטמא טמא, במקרה של החלב חז"ל מלמדים אותנו, שהדם של הבהמה שאסור באכילה נחשב טמא ודם זה נהפך עתה אחרי שהפרה ילדה מדם נידות לחלב, כלשון הגמרא "דם נעכר ונעשה חלב". וכן הדבש הבא מהדבורה, תהליך הייצור הוא שבתחילה הדבורה לוקחת את הצוף מהפרחים, נושאת אותו בתוך גופה ואחר כך פולטת אותו בתור דבש. הדבורה עצמה היא בעל חיים אסור באכילה, ובכל זאת הדבש היוצא ממנה טהור ומותר באכילה.

בין קבוצת האברכים והרמי"ם שהשתתפו בשיעור אצל הרב צבי-יהודה, היה גם הרב מרדכי גרינברג, שהיה אז ר"מ בישיבת 'כרם ביבנה' ולימים נתמנה כראש-הישיבה. הוא מספר, ששמע באופן אישי מהרב צבי-יהודה על תייר יהודי שהגיע מארצות-הברית ונכנס לרב אברהם-יצחק הכהן קוק זצ"ל, אביו של ר' צבי-יהודה, והביע את אכזבתו מהמצב הרוחני בארץ ועוד יותר מכך שאנשים שבגולה שמרו תורה ומצוות ודווקא בארץ-ישראל שינו את אורח חייהם רחמנא-ליצלן.

שאל אותו הרב קוק, מהיכן בדיוק הגיע מארצות הברית והתייר ענה לו שהגיע מקולורדו ספרינגס. שאל אותו הרב: "איך זה שכל כך הרבה אנשים חולים גרים במקום הזה?" ענה לו התייר, שהעיירה ידועה כעיירת מרפא ואף כונתה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה-העשרים 'הסנטוריום של אמריקה'. העיר, השוכנת בגובה של 1800 מטרים מעל פני הים ו-300 ימי שמש בשנה שוררים במקום, משופעת במעיינות מרפא של מינרליים טבעיים, כך שלמעלה משליש התושבים היו למעשה אנשים חולים במחלות ריאה שבאו להתרפא.

התייר ענה לרב קוק, שלא המקום גורם אלא אנשים באים לשם להתרפא.

בתגובה השיב לו הרב קוק, שגם היהודים שנמצאים פה בארץ-ישראל באו להתרפא ממחלות הגלות וזאת על ידי קדושת ארץ-ישראל, ולא חלילה שהמקום גורם למחלתם. הרב קוק הסביר לו, שזוהי המעלה של ארץ-ישראל, שמטהרת את הטמאים כפי שהחלב והדבש שבא מן הדבורים באים ממקום טמא וביציאתם הם כשרים.

אגב, נביא את מה שמסופר על כך, ששאלו את רבי אברהם אבן-עזרא, מגדולי פרשני המקרא ובעל ידע עצום בשפה ובדקדוק העברי, מה הדין אם נפל זבוב לחבית דבש? תשובתו התפרסמה מאוד, משום שענה בצורת 'פילנדרום' - ריבוע בעל חמש משבצות, שאפשר לקרוא את התשובה מכל כיוון –

"פרשנו רעבתן שבדבש נתבער ונשרף".

כוונתו - אני מפרש, שהדין הוא שהזבוב הרעבתן הזה, שרצה לאכול מן הדבש, בעצם נתבער מן העולם ונשרף על ידי הדבש -

פ ר ש נ  ו

ר ע ב ת נ

שב ד ב ש

נ ת ב ע ר

ו נ ש ר פ

נסיים בתפילה ובתחינה לבורא-עולם, שנזכה בימים אלו בחודש הרחמים והסליחות לרוח טהרה ממרום, שתטהר את האווירה בין חלקי האומה, וסגולתה של ארץ-ישראל תשרה עלינו אווירה של אהבה, טהרה וקדושה, אמן כן יהי רצון!

שבת שלום לכל עם-ישראל!