שמו של משה והכרת הטוב – לפרשת שמות

סיפור הצלתו של משה מיד עם לידתו הינו פתיח דרמטי לסיפור חייו ופועלו של אבי הנביאים, משה רבנו ע"ה. וכשמעיינים בסיפור זה, מיד צפה ועולה התהייה, מה היה שמו המקורי של משה, שהרי בוודאי קראו לו הוריו, עמרם ויוכבד, בשם עם לידתו? האם שמו המקורי זהה לשם שבחרה עבורו בת-פרעה – משה – "כי מן המים משיתיהו"?

לדעת רבי חזקיה בן מנוח בפירושו ה'חזקוני', כבר עם לידתו קראה לו אמו 'משה' וזה לשונו: "ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה: מהו לשון 'משה'? והגידה היא לה, שהוא לשון 'המשכה' ואז אמרה בת פרעה: יפה קראתו כן, כי מן המים משיתיהו. משה – 'משוי' אין כתיב כאן, אלא 'משה' – לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים, פירוש: יהיה מושה ישראל ממצרים".

אולם, במדרש מצאנו שהוריו של משה קראו לו בשם עברי וחלוקות הדעות מהו השם העברי שבחרו לו ויש לא פחות מעשרה שמות, למשל:

יֶרֶד – "שהוריד את התורה מלמעלה למטה". אֲבִי־גְדוֹר – "הרבה גודרין עמדו לישראל וזה היה אביהן של כולן". חֶבֶר – "שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים". אֲבִי סוֹכוֹ – "שהיה אביהן של נביאים שסוכים ברוח הקודש". יקותיאל וכו'. 

המכנה המשותף של שמות אלה, ש'משה' איננו שמו המקורי, אלא התורה כינתה אותו כך, משום שכך קראה לו בתיה בת-פרעה. ויש לשאול, מדוע העדיפה התורה שם שקראה לו אישה נכרית? מדוע השאירה התורה בתעלומה את שמו המקורי של משה? ומה 'רע' בשמות המצוינים לעיל, המתארים יפה את אישיותו של משה ואת מעשיו?

המדרש ב'שמות-רבה' עונה על כך [פרשה א']: "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה, לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת-פרעה ואף הקדוש ברוך-הוא לא קראהו בשם אחר".

אחד הערכים החשובים ביותר, החוזר על עצמו תדיר בתורתנו הקדושה, הוא ערך הכרת הטוב. בתיה בת-פרעה הצילה את משה, גידלה אותו ודאגה לצרכיו עד שבגר ועל-כן התורה קובעת לדורות את שמו – משה, כביטוי והכרת תודה אלוקית למי שגידלה את מושיעם של ישראל.

גם משה רבנו עצמו, כאשר בא להעניק שמות לשני בניו, מבטא את ערך 'הכרת הטוב'. את האחד קרא בשם 'אליעזר' –  "כי אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה", וכן 'גרשום' – "כי גר הייתי בארץ נכריה" ואף-על-פי-כן זכיתי לגדול ולהיות נביאם של ישראל.

הטבעת ערך 'הכרת הטוב' בשמו של אדם זו אמירה ערכית, עמוקה ומחייבת, שנושאיה הולכים עמה כל החיים משום חשיבותה.

יהי רצון, שנאמץ אל לבבנו את ערך 'הכרת הטוב' ומתוך כך נכיר בטובתו של הקב"ה עלינו יום יום ושעה שעה, שהרי "כל המכיר בטובתו של חברו מכיר בטובתו של מקום".