אחריות ציבורית – לפרשת קורח ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

אחד הביטויים המפורסמים בשפה העברית שמקורו במשנה (נידה מ"ד:), שם הביטוי מופיע כמשל המסביר כיצד דברים מסוימים אינם משאירים חותם או רושם אמיתי, קיבל בימינו משמעות אחרת ושונה לחלוטין. כוונתי לביטוי 'אצבע בעין'. ביטוי זה כיום כוונתו לאדם הלועג לאחר, מתריס בכוונה ויוצר מולו פרובוקציה מילולית. הביטוי בא לומר, שלפעמים האדם אינו רק מדבר, אלא גם עושה פעולה ממשית כדי 'להוציא לשני את העין', לגרום לו להתרגז ולהראות לו שאינו מתחשב בדעתו.

ואיך פתיחה זו קשורה לפרשת קרח?

אחרי האירוע הקשה, בו טענה 'עדת קורח' וכל הנספחים אליה, ש"כל העדה כולם קדושים..." ומדוע אתם מתנשאים על השאר. וגם אחרי שנענשו קשות ואף לאחר שהקב"ה הוכיח בנס ה'מטות', שרק מטהו של אהרון פרח והוכח שזו בחירה אלוקית ולא יד משה, היינו לכאורה מצפים גם מצד משה - כמובן על פי ה' - להרגיע את הרוחות ואת השבר הגדול והקשה שהעם חווה זה עתה.

אלא, שאחרי ה'הוכחה' שהבחירה במשה ואהרון הייתה אלוקית, אנו מופתעים לראות בפסוקים שלא רק שלא היתה 'הרגעת הרוחות', אלא להיפך - הקב"ה  מצווה לרומם את שבט לוי ואת הכוהנים - כאילו אומרים למפגינים והמורדים: 'לא די שלא מתחשבים במה שאמרתם ורציתם, אלא תדעו לכם שעכשיו זה רשמי וההכרזה על כך יוצאת בצורה מפורשת על ידי  ה'...'!

וזה לכאורה נראה כ'אצבע בעין'!!! והפסוקים המופיעים לאחר האירוע תומכים בזה –

"וַאֲנִ֗י הִנֵּ֤ה לָקַ֙חְתִּי֙ אֶת־אֲחֵיכֶ֣ם הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֶ֞ם מַתָּנָ֤ה נְתֻנִים֙ לַֽיקֹוָ֔ק לַעֲבֹ֕ד אֶת־עֲבֹדַ֖ת אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְאַתָּ֣ה וּבָנֶ֣יךָ אִ֠תְּךָ תִּשְׁמְר֨וּ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֜ם לְכָל־דְּבַ֧ר הַמִּזְבֵּ֛חַ וּלְמִבֵּ֥ית לַפָּרֹ֖כֶת וַעֲבַדְתֶּ֑ם עֲבֹדַ֣ת מַתָּנָ֗ה אֶתֵּן֙ אֶת־כְּהֻנַּתְכֶ֔ם וְהַזָּ֥ר הַקָּרֵ֖ב יוּמָֽת".

והרי כל הציווי הזה מיותר לכאורה, שהרי הכול ברור וידוע מהו מעמדם של הכוהנים והלויים, אז במקום להרגיע אז עושים להם דווקא?

ולא זו אף זו - אחרי האמירה הברורה מול כל הקהל, שאכן הלוויים מורמים מעם ומעמדם שונה, הנה הכתוב 'עולה מדרגה' ומפרט מה הם מקבלים בתמורה [להרגיז עוד יותר?...] כדי שלא יהיו אי-הבנות - הם זוכים בכל התרומות, גם מקורבנות חטאת, גם מקורבנות אשם וכן כל חלב ויצהר תירוש ודגן יהיו מיועדים  ללוויים. איך יאמרו על כך 'פשוטי העם'? - זה לא רק לתקוע למורדים סכין בלב, אלא גם לסובב אותו...תמהני!

אם נסכם את השאלה - אחרי שראינו שמשה-רבנו ניסה לפייס את קורח ועדתו ואחר כך את דתן ואבירם, הנהגה שחז"ל שיבחו ואף למדו מכך על גדולתו של משה שאין מחזיקים במחלוקת, על כן לא מובן מדוע הקב"ה מחדד לכלל ישראל  מה המעמד להם זוכים שבט לוי ועל זכויותיהם הרבות - וכל זה מול עדה שנגררה והלכה שבי אחר קורח ועדתו ושילמה כבר מחיר כבד. ועל כך אנו תמהים ושואלים, הרי במצב כזה העדה זקוקה לקירוב ולא לזרות מלח על הפצעים חלילה.

כדי להבין את תורתנו הקדושה ואת הנהגתו של הקב"ה בעולם, התשובה לשאלה זו נראית לעניות דעתי קשורה להבנה גדולה ועמוקה יותר ולא רק באירוע זה אלא בכלל.

הקב"ה חוזר פעם נוספת לפני כל קהל ישראל ומודיע על מעמדם המיוחד של בני  לוי, מתוך הנהגה אלוקית שאין להיבהל מהמאבק שניהלו אנשי קורח, אלא צריך לברר ולהודיע את האמת לאמתה. צריך להבין, ששום מרד ושום ניסיון להעליל על משה ואהרון על כך שלכאורה יש להם חלילה אינטרס אישי במינויים, לא ישפיעו על המטרה האלוקית. לכן חוזר הכתוב על  כך, שאכן יש לבני לוי תפקידים מיוחדים והם מיועדים אך ורק לשבט לוי.

הטעות של עדת קורח [ולא רק שלהם...], בהבנה שקבלת תפקיד כרוכה בקבלת אחריות כבדה ולא תמיד נהנים מקבלי התפקיד מהמעמד שלהם, וכידוע שאנשים לא תמיד מכירים טובה לבעל התפקיד ותמיד מלאים בעצות ורעיונות שלא בטוח שהם עצמם היו מסוגלים לממשם, מה שאנו קוראים 'יושבי היציע' שלא יורדים למגרש אבל לתת עצות הם יודעים גם יודעים...בנוסף, בעלי התפקידים נחשדים תדיר בשחיתות גם ללא עדויות לכך, וכן בפגיעה אישית וחוויות קשות שמשה עצמו סבל מהם, כפי שמביא מדרש 'תנחומא' –

"ליצני הדור שהיו משיחין אחריו...ומה היו אומרים? היו מסתכלין מאחוריו ואומר אחד לחברו: 'ראה צווארו, ראה שוקיו, אוכל משלנו, שותה משלנו. וחברו משיב: אדם שנתמנה על מלאכת המשכן, על ככרי כסף ועל ככרי זהב, שאין לו חקר ולא משקל ולא מנין, מה אתה רוצה, שלא יהא עשיר?..." (תנחומא, פקודי).

לכן הקב"ה לא 'נבהל' מכך, הואיל ויודע שהם עדיין אינם מבינים את המשמעות של התפקיד. זו הסיבה, שמשה סירב בתחילה לקבל את התפקיד שהטילה עליו ההשגחה העליונה, כי ידע טוב מאוד במה זה כרוך.

נשים לב, שישנם שבעה פסוקים כהקדמה לתיאור מה התפקיד מחייב, ושם  אפשר לקרוא מבין השורות וגם באופן גלוי את האחריות שהתפקיד דורש. זה מסביר, שאין כאן רק קבלת שררה, אלא קבלת אחריות גדולה, בו הכתוב מודיע  מהי האחריות שיש על שבט לוי.

שבט לוי לא רק אחראים על עצמם, אלא גם על כלל-ישראל ואם מישהו מעם-ישראל יחלל את בית המקדש, האחריות היא עליהם. נשים לב לפסוקים המקדימים לפני תיאור מעמדם (י"ח, א'–ז') –

" וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אַתָּ֗ה וּבָנֶ֤יךָ וּבֵית־אָבִ֙יךָ֙ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֣ן הַמִּקְדָּ֑שׁ וְאַתָּה֙ וּבָנֶי֣ךָ אִתָּ֔ךְ תִּשְׂא֖וּ אֶת־עֲוֹ֥ן כְּהֻנַּתְכֶֽם: וְגַ֣ם אֶת־אַחֶיךָ֩ מַטֵּ֨ה לֵוִ֜י שֵׁ֤בֶט אָבִ֙יךָ֙ הַקְרֵ֣ב אִתָּ֔ךְ וְיִלָּו֥וּ עָלֶ֖יךָ וִֽישָׁרְת֑וּךָ וְאַתָּה֙ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֔ךְ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל הָעֵדֻֽת: וְשָֽׁמְרוּ֙ מִֽשְׁמַרְתְּךָ֔ וּמִשְׁמֶ֖רֶת כָּל־הָאֹ֑הֶל אַךְ֩ אֶל־כְּלֵ֨י הַקֹּ֤דֶשׁ וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לֹ֣א יִקְרָ֔בוּ וְלֹֽא־יָמֻ֥תוּ גַם־הֵ֖ם גַּם־אַתֶּֽם: וְנִלְו֣וּ עָלֶ֔יךָ וְשָֽׁמְר֗וּ אֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד לְכֹ֖ל עֲבֹדַ֣ת הָאֹ֑הֶל וְזָ֖ר לֹא־יִקְרַ֥ב אֲלֵיכֶֽם: וּשְׁמַרְתֶּ֗ם אֵ֚ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וְאֵ֖ת מִשְׁמֶ֣רֶת הַמִּזְבֵּ֑חַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד קֶ֖צֶף עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".

כאמור, האחריות שלהם היא על כלל-ישראל כפי שמרחיב רש"י וזה לשונו –

"עליכם אני מטיל עונש הזרים שיחטאו בעסקי הדברים המקודשים המסורים לכם הוא האהל והארון והשולחן וכלי הקדש אתם תשבו ותזהירו על כל זר הבא ליגע" (י"ח, א').

הרש"ר הירש טוען, שמה שנאמר לעם-ישראל הם אכן דברי הרגעה לעם ולא 'אצבע בעין'... –

"...לא העם מסתכן במעמדו כלפי המקדש אם יחטא בשגגה או בקלות ראש, אלא אהרן ובניו וביתו - כל הנקראים לעבוד את עבודת המקדש - כל אלה נושאים באחריות, ואין לצאת ידי חובתה אלא על ידי זהירות מתמדת ושמירה עיונית של החובה".

האחריות שהוטלה על הכוהנים איננה הצהרתית בלבד, אלא יש לה השלכות מעשיות וכשהדברים הללו הובהרו לעם, הם הבינו שאין זו רק שררה, אלא כמין  'עבדות', כפי שמספרת הגמרא (הוריות י'.) על רבן גמליאל, ששלח לשני תלמידים שלו שהיו תלמידי-חכמים אך גם עניים מרודים וביקשם שיבואו אליו כדי שייתן להם תפקיד וכך יוכלו להתפרנס בכבוד והם סירבו לבוא אליו, כפי שהגמרא מספרת –

"...שלח להם ולא באו, חזר ושלח ובאו. אמר להם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם".

האחריות של הכוהנים חלה על כל תקלה שתתרחש במקדש, גם בפרטים הקטנים והספציפיים, למשל - שאם זרק את הדם ואינו יודע לשם מי הקטירו וכן אם זכו בבשר לפני זריקת הדמים, גם זה באחריותם - עד כדי כך!

ואכן, מצאנו בספר שמואל, שגזר דינו של עלי היה על כך, שבניו לקחו באמצעות שליחיהם הנערים מבשר הקרבן טרם הקטרת החלב ולמרות שמביא הקרבן ביקש שימתינו, בני עלי זלזלו בטקס הדתי הקבוע של הקרבת הקרבן ובחנו זאת רק כבשר תאווה לאכילה, כפי שמופיע בכתוב (שמואל א', ב') –

"בְּטֶרֶם֘ יַקְטִר֣וּן אֶת־הַחֵלֶב֒ וּבָ֣א׀ נַ֣עַר הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַר֙ לָאִ֣ישׁ הַזֹּבֵ֔חַ תְּנָ֣ה בָשָׂ֔ר לִצְל֖וֹת לַכֹּהֵ֑ן וְלֹֽא־יִקַּ֧ח מִמְּךָ֛ בָּשָׂ֥ר מְבֻשָּׁ֖ל כִּ֥י אִם־חָֽי: וַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו הָאִ֗ישׁ קַטֵּ֨ר יַקְטִיר֤וּן כַּיּוֹם֙ הַחֵ֔לֶב וְקַ֨ח־לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר תְּאַוֶּ֖ה נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָמַ֥ר׀ לו לֹא֙ כִּ֚י עַתָּ֣ה תִתֵּ֔ן וְאִם־לֹ֖א לָקַ֥חְתִּי בְחָזְקָֽה: וַתְּהִ֨י חַטַּ֧את הַנְּעָרִ֛ים גְּדוֹלָ֥ה מְאֹ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְקֹוָ֑ק כִּ֤י נִֽאֲצוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים אֵ֖ת מִנְחַ֥ת יְקֹוָֽק".

באירוע נוסף, הנביא יחזקאל מספר לנו (כ"ב, ח'), שלא נחתם גזר דינם של אנשי ירושלים אלא על שנהגו מנהג בזיון בקדשים.

הרש"ר הירש מסביר בסגנונו הבהיר, מהי הבעייתיות בחריגה מהכללים שבית המקדש אמור להתנהל בהם על פי ה' וזה באחריותם הבלעדית של הכוהנים. וזה לשונו –

"עוון הכהונה" הוא ניצול לרעה של הכהונה לצורך מטרות אנוכיות. כהן המנצל את כהונתו לרעה חוטא לכהונתו, שהרי זו נתחללה על ידי כך. גם כאן נבחרה דוגמה של חטא הנראה בעינינו קל, ואף על פי כן הוא עוון חמור. אין צריך לומר שהכהן חוטא אם הוא נוטל דברים שאינם מגיעים לו כלל, אלא הוא חוטא אפילו הוא נוטל את הראוי לו, אם עדיין לא הגיעה שעתו. כהן הלוקח בשר לפני זריקת דמים, חזה ושוק לפני הקטר חלבים - גדול עוונו מנשוא. כי כבר נתעלמה מדעתו כל משמעות המקדש ועבודתו, כבר נשתכח מליבו ש"כהנים משולחן גבוה קא זכו" (חולין קכ ע"א); הוא עצמו עומד בראש מעייניו והמקדש כולו איננו בעיניו אלא - מקור ל'פרנסה'...!".

תובנה זו, שתפקיד ציבורי יש בו גם אחריות ומצריך את בעל התפקיד להשתעבד תוך מסירות נפש של ויתור על עולמו הפרטי ולעתים מזומנות אף לחוות עוגמת נפש, הכפשות והלבנת פנים רחמנא  ליצלן - ורק מי שפועל לשם שמים אמיתי ולא לגחמה אישית של כבוד מדומה - רק הוא יכול לשרוד בתפקיד זה. ומי לנו כמשה רבנו, שהיה מדבר פנים אל פנים עם השכינה, ושעליו נאמר "ולא קם נביא כמשה" ואעפ"כ ספג וחווה כל כך הרבה מאבקים, חוסר הכרת-הטוב והכפשות אישיות.

מסופר, שפעם אחת קיבל הרב יוסף קאפח שיחת טלפון. "קאפח מדבר," השיב כדרכו, בלי גינוני כבוד. על הקו היה תלמיד חכם נרגש שסיפר לרב קאפח שהתמנה לשמש רב העיר והוא מבקש להתייעץ איתו בשאלה חשובה."אני עומד להיכנס לתפקידי החדש כרב העיר, האם עלי לברך 'שהחיינו'?" - שאל.הרב קאפח המתין רגע והשיב לו, ספק בצחוק, ספק ברצינות: "אין כאן שמחה אלא עבדוּת. אולי כדאי שתברך 'ברוך דיין האמת'...".

ועוד מסופר, שפעם אחת אכל המגיד מקוז'ניץ מקערה קטנה ומפוארת שהונחה לפניו. הוא ראה שהאנשים שהיו אתו קינאו בו והבין שהם מקנאים בו על כך שהוא רב.אמר להם: "אתם בוודאי חושבים כמה טוב להיות רב, אבל דעו לכם כי מי שהוא רב סובל סבל רב כי הוא שותף לצערו של כל עם ישראל." אחר כך שמעו אותו, שאף 'קילל' את כל הרשעים שיהיו אדמו"רים...

בימים ההם בזמן הזה...יתכן למצער, שמציאות זו היא אשר מונעת מאנשים טובים לקחת על עצמם תפקידים למען הכלל בכל התחומים הציבוריים והממלכתיים והצבאיים. אנו נמצאים לפני תקופת בחירות וכבר אנו חשים כיצד אנשים נאבקים על רצונם בתפקידים, כאשר חלקם חושבים רק על הכבוד והמעמד שכרוכים בכך ואולי השכר הגבוה, ולא כל כך מבינים את המשמעויות והאחריות שבכך.

נתפלל בע"ה, שהימים הבאים עלינו יעברו עם כמה שיותר אהבת חינם ופירגון ותמיכה ושכל המתמודדים בבחירות יזכרו ש"הרוצה להגביה עצמו, אל יכרה בור לשני אלא יבנה גבעה לעצמו".

שבת שלום לכל בית ישראל!

ברכה והצלחה ושלום לחיילי צה"ל הגיבורים, שמוסרים נפשם כפשוטו להגנת מדינת ישראל!