שלטון ההון ושלטון המשפט - פרשת משפטים

כותרות העיתונים זועקות בתקופה האחרונה על נגע השחיתות שפשע במדינתנו, ואכן, כשהדברים מתבררים כנכונים, הרי הלב נחמץ לראות אנשים טובים שכשלו בעבירות ממון. שחיתות נתפסת בחברה בעיקר כאשר איש ציבור או ידוען כשל ושלשל לכיסו סכומי כסף שלא כדין, אולם יש בהבלטת הסכומים ושמות הידוענים הטעייה כאילו רק מקרים אלו נקראים 'שחיתות', אבל כאשר מדובר בסכומי כסף קטנים או באזרחים מן השורה שנכשלים, לכאורה הדברים אינם מזעזעים ואינם חשובים דיים.

הרמח"ל ב'מסילת-ישרים' כותב בפרק י"א – "והנה אנחנו רואים, שאף על פי שלא רוב בני האדם גנבים בגלוי הם, דהיינו שישלחו יד ממש בממון חבריהם לקחת ולשום בכליהם, אף-על-פי-כן, רובם טועמים טעם גניבה במשאם ומתנם במה שיורו היתר לעצמם להשתכר איש בהפסידו של חבירו ויאמרו, להרוויח שאני. ואולם, לאווים הרבה נאמרו בגזל: 'לא תעשוק', 'לא תגזול', 'לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו', 'לא תונו איש את אחיו', 'לא תשיג גבול רעך'. הן כל אלה חילוקי דינים שבגזל, כוללים מעשים רבים מן המעשים הנעשים בכלל המשא והמתן המדיני, ובכולם איסורים רבים. כי לא המעשה הניכר ומפורסם בעושק ובגזל הוא לבדו האסור".

מדוע הכישלון מצוי בנושא הממוני? ככל הנראה משום שחמדת הממון מוציאה את האדם משיקול הדעת הרגיל ואז מוצא לו 'היתרים' למעשיו. וכך כותב ה'מסילת-ישרים' בפתיחה לפרק זה – "…אולם, אף-על-פי שבכל העבירות משתדל היצר-הרע להחטיא את האדם, כבר יש מהם שהטבע מחמדן יותר ובהן מראה לו יותר היתרים, אשר על כן יצטרך בהן יותר חיזוק לנצח את יצרו ולהינקות מן החטא. וכן אמרו ז"ל (חגיגה יא:): גזל ועריות, נפשו של אדם מחמדתן ומתאווה להן".

מסופר על שוחט צדיק שבא לאבי תורת המוסר, רבי ישראל ליפקין מסלנט (שיום השנה ה- 133 שלו חל השבוע בכ"ה שבט) וביקש להתייעץ איתו האם לעזוב את תפקידו כשוחט. שאל אותו רבי ישראל, מדוע רוצה לעזוב את תפקידו והשוחט השיב לו שחושש שהשחיטה שלו אינה מספיק כשרה למהדרין והוא עלול להכשיל את הציבור במאכלות אסורים. שאל אותו רבי ישראל: "וממה אתה רוצה להתפרנס במקום זאת?" – השיב לו השוחט: "ברצוני לפתוח חנות מכולת". רבי ישראל הזדעזע וזעק לעברו: "רבי יהודי יקר שלי!  אתה יודע שאתה עלול להיכשל בחנות מכולת כפל-כפליים!". לא הבין השוחט את תשובתו ואז פירט לו רבי ישראל אילו איסורים ממוניים הוא עלול לעבור, כגון "לא תגנוב", "לא תגזול", "לא תחמוד", "לא תעשוק" וכו' וכו'…נבהל אותו שוחט ונשאר במלאכתו.

מכיוון שהאפשרות להיכשל בכספים רלוונטית לכל אדם ולא רק לראשי מדינה או ידועים בצבור ולא רק בכספים גדולים, לכן ישנו צורך בגוף אובייקטיבי  שידון בדיני ממונות. הראייה של האדם היא מאוד סובייקטיבית, משום שהוא  נוגע בדבר. גם אנשים טובים ויראי-שמיים עלולים למצוא עצמם עומדים בפני תביעה ממונית כשהם בטוחים שהם צודקים וכמאמר הגמרא [חולין צ"א.] על הפסוק "ויוותר יעקב לבדו" – "אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". בדיוק לצורך כך, הוקמו בעם-ישראל בתי דין, כדי לברר את השייכות הממונית על פי דין תורה וזהו רצונם של אנשים צדיקים שאינם רוצים לקבל ולקחת דבר שלא מגיע להם.

וזו גם אהבתו של הקב"ה לקיים משפט בעם-ישראל וכלשון המדרש [תנחומא, משפטים סימן א'] – "זה שאמר הכתוב ' ועוז מלך משפט אהב' (תהלים צ"ט, ד'), כל העוז והגבורה והשבח להקב"ה הן. אמר דוד 'לך ה' הגדולה והגבורה', עוז של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, את(ה) מוצא מי שהוא בעל זרוע אינו עושה דבריו במשפט, אבל מעביר על המשפט, אבל הקדוש ברוך הוא הוא בעל זרוע ואוהב משפט…".

מדוע הקב"ה הוא אוהב משפט? הרי ידוע שתהליך של בירור משפטי הינו דבר לא נעים, שהרי שני אנשים מידיינים ביניהם ולכאורה רבים ומתווכחים ואם-כן מה יש לאהוב כאן? – אלא, על ידי הבירור המשפטי אנו גורמים לאנשים ישרים וצדיקים לדעת מה מגיע להם ומה לא מגיע להם ועל ידי כך מתבררת להם מה ראייתה של התורה ומה דרכה של תורה.

הרב חרל"פ מסביר, שזה היה הוויכוח בין יתרו למשה בפרשה הקודמת, שהרי לכאורה מה מחדש יתרו שמשה יוריד מעצמו עומס עבודה? והרי זו עצה פשוטה שכל בר-דעת מבין אותה!! אלא, הטענה של יתרו הייתה, שמשה היה טרוד מבוקר ועד ערב בעניינים שנראים זוטות ובעיות שבין אדם לחברו, וכי זה תפקידו של מנהיגם של ישראל לכלות את זמנו בעניינים קטנים לכאורה? ועל זה משה ענה ליתרו שהעם באים אליו כדי 'לדרוש אלוקים'. הוויכוח הממוני שיש בין שני בני אדם הוא רק תירוץ לדעת את דבר ה' ולראות כיצד התורה רואה חשיבות בשאלות החיים – תורת חיים – ואת זה הקב"ה אוהב. יתרו הבין את תשובת משה, אך הביע חשש שאמנם בתחילה יבואו 'לדרוש אלוקים' אולם לאורך זמן עלול משה רבנו לאבד את כוחו הרוחני הגדול ולכן הציע למשה שיעסוק רק בעניינים העומדים ברומו של עולם ואת השאר ישאיר לשרי האלפים וכו'.

לפי זה ניתן להבין את מה שהמדרש מספר על רב אסי, שבכה לפני שהסתלק מן העולם. רב אסי חשב, שלעסוק בדיניהם של ישראל זה בזבוז זמן, וכי מה זה חשוב ליישב סכסוך ממוני בין שני בני אדם. וכך אומר המדרש [תנחומא, משפטים סימן ב'] – "מעשה ברבי אסי, כשהיה מסתלק מן העולם נכנס בן אחותו אצלו מצאו בוכה, א"ל: רבי! מפני מה אתה בוכה? יש תורה שלא למדת ולימדת? הרי תלמידיך יושבים לפניך! יש גמילות חסדים שלא עשית? ועל כל מדות שהיו בך היית מתרחק מן הדינין ולא נתת רשות על עצמך להתמנות על צרכי צבור?! – א"ל: בני! עליה אני בוכה, שמא אתן דין-וחשבון על שהייתי יכול לעשות דיניהם של ישראל, הווי 'ואיש תרומות יהרסנה'…". הצטער רב אסי על שלא העלה בדעתו שלעסוק בדיניהם של ישראל זה מה שהקב"ה אוהב וכי על ידי המשפט הוא מעמיד את הארץ ואין זו סתם טרחה מיותרת. לזה התכוון המדרש כשהביא את הפסוק "מלך במשפט יעמיד ארץ – ואיש תרומות יהרסנה" [משלי כ"ט], שדווקא אנשים בעלי תורה הם אלה הצריכים לעסוק בדין ולשפוט את הציבור. וזה לשון המדרש שם – "…מלכה של תורה במשפט, שהוא עושה מעמיד את הארץ, ואיש תרומות יהרסנה אם משים אדם עצמו כתרומה הזו שמושלכת בזויות הבית ואומר מה לי בטורח הצבור, מה לי בדיניהם, מה לי לשמוע קולם, שלום עלייך נפשי, הרי זה מחריב את העולם, הוי ואיש תרומות יהרסנה".

המשפט הוא הכלי ההכרחי שאנשים ישרים רוצים ולכן הם מבקשים שכל מחלוקת תתברר בבית הדין ולו משום אזהרתו של שלמה המלך במשלי "יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו ואבד העושר ההוא בעניין רע".

שנזכה בע"ה לקיים את דברי הנביא זכריה "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" וכך תשרה השכינה בינינו.