רגישויות והבנת מורכבויות בחלוקת תפקידים - לפרשת נשא

הרב משה-צבי וקסלר

החיים מלמדים אותנו ומן המפורסמות, שכאשר מתבצעת חלוקת תפקידים או משאבים בארגון, קהילה, משפחה או חברה, יש להיזהר מהעדפה והחרגה של נתינת כבוד אישי או הטבה כלכלית לבודד או לאנשים מסוימים בלבד, שעלולה להביא למתחים ולמאבקים וכמובן לקנאה ושנאה העלולים, כדברי חז"ל, להעביר את האדם מן העולם.

לצערנו הרב, אנו מתמודדים בתקופה זו עם מלחמה רב-אזורית ובעיקר מול הארגון הנאצי 'חמאס', המחזיק במנהרותיו אזרחים חטופים בתת-תנאים ובו-בזמן אנו שומעים קולות קשים והרסניים בתוכנו. אינני מדבר על מחאות מסודרות וחוקיות של קבוצות אנשים, שלדעתן צריך לעשות ולנהוג באופן כזה או אחר, אלא מכוון לאלה המכונים 'לשעברים', שרבים מהם אינם מהססים לומר דברים קשים ביותר נגד אחרים, עד כדי פגיעה בצה"ל ובחייליו.

ונתמה - כיצד יכול להיות דבר כזה, שאנשים ששימשו בתפקידים בכירים ומשמעותיים ותרמו למדינה כל חייהם, לפתע 'הופכים את עורם' ונהיים עוינים וארסיים כלפי קבוצות גדולות באוכלוסייה שחושבות אחרת מהם ואף כלפי חיילים שלכאורה נמצאים בקונצנזוס??

ניתן להעריך, שזו גם תוצאה של תחושת עלבון ופגיעה-אישית מהעבר, אם בזה שלא קיבלו תפקידים שרצו או שסולקו מתפקידם ובכך הפכו למורת-רוחם ל'לשעברים'. כפי שאנו רואים ושומעים, תחושות אלה מביאות את האדם לאיבוד שליטה של ממש. אזכיר את האחרון שבהם, מי שהיה סגן הרמטכ"ל, שעוד בתפקידו רמז על השוואה בין מדינת-ישראל לנאצים ולאחרונה דיבר דברים נוראים על כך שהממשלה באמצעות צה"ל פועלת כביכול באכזריות כנגד "חפים מפשע", ובכך גרם לנזק תדמיתי קשה מאוד בעולם כולו ולמורת רוח רבה בקרב אלפי חיילים. למרות זכויותיו הרבות כלוחם, הרי אנו רואים ש"הקנאה והתאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם".

לאור האמור על התוצאות ההרסניות שעלולות להיות כאשר אנשים אינם 'מרוצים' ממינויים כאלה ואחרים – ולהבדיל אלפי הבדלות בין קודש לחול - אנו נקרא השבת בפרשת 'נשא' על אופן חלוקת התפקידים אצל שלשת האחים, גרשון קהת ומררי למשפחת לוי.

לפני שנצלול לחלוקה הפנימית, נשאל מדוע נבחר דווקא שבט לוי לעבודת הקודש ולא שבט אחר?

על כך עונה 'המדרש הגדול' (במדבר ד', כ"ב) ופותח בפסוק מספר תהילים המספר בשבח שבט לוי –

"וְֽ֭כֹהֲנֶיהָ אַלְבִּ֣ישׁ יֶ֑שַׁע וַ֝חֲסִידֶ֗יהָ רַנֵּ֥ן יְרַנֵּֽנוּ" (קל"ב, ט"ז–י"ח).

המדרש מנמק את הבחירה בשבט לוי –

"... לפי שהיו ענווים וחסידים ועומדים בברית אבות. שהרי נקראו ישראל 'קדש' והם נקראו 'קדש קדשים'...לפי שהן הוגין בתורה ומפלפלין בטומאה וטהרה ובסדרי הקרבנות, ולפיכך כרת להם הקדוש ברוך הוא ברית שלא יפסקו דברי תורה מפיהם לעולם. וכן הוא אומר 'וְלַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם לֹֽא־יִכָּרֵ֥ת אִ֖ישׁ מִלְּפָנָ֑י מַעֲלֶ֨ה עוֹלָ֜ה וּמַקְטִ֥יר מִנְחָ֛ה וְעֹֽשֶׂה־זֶּ֖בַח כָּל־הַיָּמִֽים' (ירמיה לג, יח)".

שואל המדרש, הרי זו הבטחה שלא ניתנת למימוש –

"והלא כבר חרב המקדש ופסקו קרבנות?"

ועונה על כך המדרש, שיש כאן הבטחה נצחית –

"אלא שלא יפסקו מהם תלמידי חכמים מורין הורייה והוגים בסדרי קרבנות, ומעלה עליהן הכתוב כאלו מזבח בנוי והן מקריבים עליו כל הקרבנות...לפי שיש בהן כל המידות המשובחות הללו זכו להתייחס וניתנה להם נשיאות ראש. מנין. ממה שקרינו בעניין נשא את ראש בני גרשון...".

הפרשה שלנו נפתחת בתפקידים, שקיבלו בני גרשון לבית לוי וזה לשון הפסוק –

"נָשֹׂ֗א אֶת־רֹ֛אשׁ בְּנֵ֥י גֵרְשׁ֖וֹן גַּם־הֵ֑ם לְבֵ֥ית אֲבֹתָ֖ם לְמִשְׁפְּחֹתָֽם" (ד', כ"ב).

ראשית, אנו תמהים מדוע בסקירת חלוקת התפקידים מופיע גרשון כמספר שתיים, הרי הוא היה הבן הבכור והיה צריך לפתוח בתפקיד שהוא קיבל ולא בתפקיד שקיבל אחיו קהת הצעיר ממנו?

שאלה זו שואל 'מדרש רבה' (פרשה ו', סימן א') –

"אף על פי שגרשון בכור ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור".

ועונה המדרש, שמכיוון שקהת קיבל ממשה רבנו את תפקיד נשיאת ארון-הברית, ששם הייתה התורה, לכן הוזכר קודם קהת. וזה לשון המדרש בהמשך –

"לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחילה אמר נשא את ראש בני קהת ואח"כ אומר נשא את ראש בני גרשון".

נשים לב, שהכתוב דואג לכך שיינתן 'פיצוי' לגרשון, בכך שהכתוב פותח במילה שפתחה גם אצל קהת ולא אצל האח השלישי מררי - המילה "נשא" - ולכך שם לב המדרש (ד', כ"ב) –

"...לפי שהיה בכור, חלק להם הקדוש ברוך הוא כבוד, ונתן בהם נשוא, לשון נשיאות, כשם שכתוב בבני קהת, לכך נאמר גם הם, אבל בני מררי שלא היה להם מעלה, לא מפני ארון, ולא מפני בכורה, לא נאמר בהם נשא".

כפי שגם הגדיר זאת רש"ר הירש –

"ובאמרו 'גם' - הוא מבקש לרמוז, שהקדמת בני קהת לא באה להפלות את בני גרשון לרעה. אולי משום כך 'גם' נאמר כאן".

רגישות הכתוב עולה מדרגה נוספת ואנחנו מוצאים גם אצל קהת וגם אצל מררי שנאמר "ויהיו פקודיהם למשפחותם" (ד', ל"ו ומ"ד) והמניין של שני הבנים הללו נעשה עלי ידי משה, שנאמר "על פי ה' ביד משה" - ואילו גרשון קיבל 'פיצוי' על היותו בכור ולכן הקב"ה בעצמו פקד אותם. וזה לשון המדרש שם בהמשך –

"שלא תלה מניינם אלא על פי הקדוש ברוך הוא בלבד, שנאמר בהם אשר פקד משה ואהרן על פי ה' (שם שם מ"א)...".

ואכן, מצאנו בספר דברי הימים א' (כ"ג, ו'), המתאר את חלוקת התפקידים בעבודת הלויים בימי דוד ושם מתחיל עם גרשון הבכור לפי סדר לידתם, וזה לשון 'המדרש הגדול' (ד', כ"ב), ששואל על המילים "גם הם" –

"מה תלמוד לומר 'גם הם'? - שאף על פי שנמנו בני קהת תחלה, שנאמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי (במדבר ד, ב), לפי שקדושתן גדולה מכולן מפני שנושאין את הארון, לא עשה בני גרשון טפילה להן בכל דבר, אלא נתן להן אף הן נשיאות ראש כמותן וחלק להן כבוד, לכך נאמר 'גם הם'. וכן את מוצא בדויד כשחילק את המשמרות, פתח תחלה בבני גרשון, שנאמר וַיֶּֽחָלְקֵ֥ם דָּוִ֖יד מַחְלְק֑וֹת לִבְנֵ֣י לֵוִ֔י לְגֵרְשׁ֖וֹן קְהָ֥ת וּמְרָרִֽי" .

ברם, עדיין קשה באופן חלוקת התפקידים, מדוע משה רבנו במצוות הקב"ה נתן את תפקיד נשיאת הארון לקהת ולא לגרשון שהוא הבכור?

אמנם, הסברנו מדוע הקדימו את קהת לגרשון משום שהוא מנושאי הארון, אך זה גופא קשה מדוע לא נתנו תפקיד זה לגרשון?

כך שואל ה'כלי יקר'  -

"היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור. ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (במדבר רבה ו א) לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת על כן מנאו תחילה לכבוד הארון, היא גופא קשיא למה לא מסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה?".

ועונה ה'כלי יקר', שאם היה גרשון מקבל את התפקיד של נשיאת ארון הברית, היו חושבים כולם שקיבל את התפקיד הקדוש הזה בגלל היותו בכור, אך הקב"ה רצה להעביר מסר שבתפקיד זה זוכים באופן 'אובייקטיבי' ע"י לימוד תורה. ואכן, מקהת יצאו משה ואהרון, וזה לשונו –

"...להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרוא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו. ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון על כן מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה".

אפשר לשים לב, שאין שוויון מלא בין בני לוי, אולם זה לא נובע ח"ו מתוך רצון לפגוע באחר, אלא כל אחד קיבל תפקיד שלדעת משה על פי ה' היה מתאים ולכן אצל קהת וגרשון התורה אומרת 'נשא', מה שאין כן אצל מררי. והסיבה, כותב ה'כלי יקר' –

"...לפי שהיה לשניהם מעלה ביתר שאת על בני מררי, קהת מצד משא הארון וגרשון מצד הבכורה, ועוד שמשאו היה יותר מקודש מן משא בני מררי שהיה הפחות שבכולם, על כן לא הזכיר אצלו לשון נשא".

רבי משה סופר (שרייבר) מפרשבורג (תקכ"ג–ת"ר), הידוע בכינויו החת"ם סופר, נחשב לאב הרוחני של יהדות הונגריה בעת החדשה. בשנת ה'תקס"ו (1806) נתמנה לרב העיר פרשבורג, והוכר כגדול דורו. חידושיו לגמרא, דרשותיו ובמיוחד תשובותיו הנציחו את זכרו לדורות. צאצאיו ישבו על כיסא הרבנות בהונגריה, באוסטריה ובפולניה. הוא לחם קשות - ובהצלחה - בתנועת הרפורמים, ועודד את הישוב בארץ ישראל.

החת"ם סופר מתייחס בספרו 'תורת משה' לשלושת בני לוי על דרך הדרש ומבאר שהם מבטאים שלוש תקופות בעם-ישראל ולכן הכתוב, שצופה את פני העתיד, מתנסח בהתאם. בכך, מיישב החת"ם סופר את השאלות הלשוניות הרבות [-אנו לא נתייחס לכך ישירות מקוצר היריעה, אלא אך ורק להגדרת התקופות וע"ש]. תחילה, מתייחס החת"ם סופר לקהת, שהוזכר לראשונה בחלוקת התפקידים למרות שלא היה בכור והוא מרמז על התקופה הטובה של עם-ישראל החי בארץ-ישראל, וזה לשונו שם –

"כי שלשה בני לוי בהם מרומזים כל אשר אירע לישראל, כי קהת הוא על זמן קהלת ישראל בארצם ומקדשם וה' עמהם, והיינו קהת לשון קהילה [כמו] לו יקהת עמים (בראשית מ"ט י', ורש"י שם). ובניו עמרם שהם ברומו של עולם, יצהר כצהר ... וחברון חברותא ודביקות, ועוזיאל תוקפו וגבורתו של אל".

הבן הבכור והשני שהוזכר בחלוקת התפקידים, גרשון, מרמז עליו שזו התקופה הטובה פחות של עם-ישראל כשהם גורשו מארצם, וזה לשונו –

"...גרשון בזמן שמגורשים ובנים גלו מעל שולחן אביהם בעו"ה".

וממשיך החת"ם סופר ואומר, שלמרות שתקופת הגלות יכולה לעורר תחושה של ניתוק הם נשארים 'מחוברים', כמו בני קהת, וזה לשונו שם –

"...ואמר נשא את ראש בני גרשון, אעפ"י שהם מגורשים בגלות מ"מ אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ונשא גם הם לבית אבותם כמו בני קהת".

והתקופה הקשה ביותר לעם-ישראל, יותר מאשר השהיה בגלות, היא תקופת השמד ואת זאת מסמל הבן מררי, מלשון מרירות, וז"ל –

"אך מררי הם דורו של שמד רח"ל אשר מררו חייהם ביסורין קשים".

גם שמות בניו של מררי, מחלי ומושי, מבטאים בצורה קשה את הסבל בתקופת השמד –

"...כל חולי ומכה אשר לא כתובה סבלו, ושם...משו מאהליהם ובחוצות הושלכו לעוף השמים בעוונותינו הרבים".

ברם, בתקופה זו עם-ישראל גילה מסירות נפש לתביעות השמד ועליהם אמרו חז"ל שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ואומר החת"ם סופר אמירה משמעותית, שאצל משפחת מררי לא מוזכר 'נשא ראשם לבית אבותם' משום שהם גדולים מאבותם, שאבותם טפלים להם עד כדי כך –

"ומה יאמר אליהם, הלא אבותם טפלים להם והם גדולים מהם".

הרב חיים דרוקמן זצ"ל בספרו על ספר במדבר 'בארץ לא זרועה', לאחר שמביא את דברי החת"ם סופר הנפלאים הללו, שואל - הרי סדר הדברים היה, שמתוך גלות מצרים ומתוך הגירוש באנו לארץ ישראל, על כן היה ראוי להקדים את גרשון [עי"ש בדבריו עוד שאלות].

ועל כן מוסיף הרב דרוקמן רעיון משלו למשמעות השמות וההבדל בין הבנים. 'גרשון' מלשון גירוש מבטא את ה'סור מרע' בעבודת השם, לגרש את השלילה ולנקות את הנפש מהשלילה. הבן 'קהת' מבטא את ה'עשה טוב', קהת מלשון  איסוף, כפי שרש"י מפרש את הפסוק 'ולו יקהת עמים' - אסיפת עמים. וזה לשונו של הרב דרוקמן שם –

"קהת מרמז על לכנוס מעשים טובים להתמלא בתורה ויראת שמים ומררי מבטא את עבודת ה' גם במצב של מרירות ובמציאות של שמד שדורש מסירות נפש".

לפי פירוש זה, שואל הרב חיים דרוקמן, היה ראוי להקדים את גרשון שזה בבחינת 'סור מרע' ורק אח"כ 'עשה טוב'? ועוד שואל שם הרב, שהיה ראוי להקדים את מה שהיה בחלקו של גרשון - המבנה הפיזי של המשכן - ורק אח"כ להביא את כלי המשכן שהיו בידי קהת, ולא להיפך? ועי"ש בספרו את תשובתו, שמחלק בין סדר תכליתי לבין סדר מעשי, שמקדימים את התכלית של ישראל שהיא הגאולה והקדושה.

ונראה לעניות דעתי לענות על שאלותיו של הרב דרוקמן זצ"ל, שהסדר הנכון הוא קודם 'סור מרע', אולם יש פעמים שבהם המלחמה עם הרוע והשלילה קשה מאוד והאדם חושש לכישלון, ואז מייעצים לו שיתחיל לעשות מעשים טובים ומתוך כך הרוע ייעלם אט-אט בבחינת 'מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך'. על זו הדרך, עדיף לאדם שיתעסק בתחילה עם ארון הברית, עם התורה וכלי הקודש, גם אם כרגע אין 'מבנה מסודר' לשכן בו את הקודש.

מצאנו דוגמא נפלאה לכך, שלפעמים יש להקדים את ה'עשה טוב' לפני ה'סור מרע', על פי חכמים דורשי-רשומות. בליל-הסדר אנו אומרים את הסימנים - קדש ורחץ כרפס יחץ וכו'. קודם כל מתחילים ב'קדש' -  תתקדש ורק אח"כ תרחץ עצמך מהדברים השלילים, משום שיש מצבים שיש להכניע את הרוע במעשים טובים ובפרט אחרי שנים של עבודה זרה במצרים, וזה מה שאומר רבי צדוק הכהן, שיציאת מצרים הייתה בחיפזון כדי להשתחרר במהירות מההרגלים הלא-טובים שהיו במצרים.

נתפלל בע"ה, שנזכה כולנו לעבוד את השם מתוך נחת והרחבת הדעת ולא חלילה מתוך מרירות ולא מתוך שנהיה חלילה מגורשים ולא חלילה שבויים בידי נכרים ושהקב"ה יאמר לצרותינו די, יחזיר את החטופים לשלום ובשלום לארצם וישיב את חיילנו הגיבורים הנלחמים בעוז ובגבורה בבריאות לשלום, אכי"ר .

שבת שלום ובשורות טובות לכל עם-ישראל!