ונשמע קולו בבואו אל הקודש - לפרשת תצווה ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

לפני חמש-עשרה שנה נתגלה בחפירות בעיר-דוד פעמון העשוי מזהב-טהור. הארכיאולוג שמצא אותו, דוד שוקרון, היה נרגש כולו מהממצא ואמר –

"אפשר לחפור כל החיים ולא למצוא ממצא כזה!".

בכתבות שהופיעו בעקבות התגלית המרעישה, נשאלה השאלה - האם הפעמון הזה הוא אחד משבעים ושניים הפעמונים שהיו בשולי המעיל של הכהן-הגדול?

לדעת דוד שוקרון, הפעמון הזה היה מתקופת בית-שני ורק אנשים חשובים מאוד הלכו עם פעמון כזה, אך הוא לא יכול היה להתחייב שזה אכן היה שייך לכהן הגדול, שהרי כמדען הוא חייב להוכיח זאת, אך רמז שלדעתו הפעמון אכן היה  שייך כנראה לכהן הגדול.

פעמון הכהן הגדול (צילום: ולדמיר נייחין) 

העיתונאי יאיר אלטמן פירסם מאמר בנושא באותה תקופה וכך כתב:

"פריט ארכיאולוגי נדיר מתקופת בית המקדש השני נמצא בעיר דוד. ל-ynet נודע כי אחד מפעמוני הזהב של הכהן הגדול מתקופת בית שני התגלה צמוד לכותל המערבי, בתוך תעלת ניקוז מים, שהייתה מתחת לרחוב הראשי של ירושלים וחיברה בין עיר דוד לבריכת השילוח. הפעמון, העשוי זהב טהור, בעל קימורים עדינים ודפנות דקות וקוטרו כסנטימטר. הוא נמצא בשלמותו ללא פגע במהלך חפירות של רשות העתיקות בגן הלאומי עיר דוד במימון עמותת אלעד.

כמובן שתגלית זו מעוררת בנו התרגשות גדולה ומחברת אותנו לימי ההוד של  בית המקדש. בסרטון שפרסם הארכיאולוג שומעים אותו מצלצל עם הפעמון. מרגש!!!"

מה היה תפקידם של הפעמונים והרימונים שהיו בשולי מעילו של הכהן הגדול, עליהם נקרא אי"ה  השבת?

לכאורה, התפקיד מפורש ופשוט לפי הפסוק בפרשתנו - "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" - להשמיע קול כאשר הכהן אמור להיכנס לקודש, למשכן.

ומדוע חשוב להודיע על כך?

יתכן, וזה חלק מכבוד המקום, שהכהן יתהלך בצורה שמודיעה על בואו מראש, כפי שכל אדם חשוב האמור להגיע למקום מסוים, מודיעים לציבור שאותה דמות – נשיא, רב, מלך, שופט וכדו' - אמורה להגיע.

הוראה זו של השמעת קול קיימת גם בחיים הרגילים של כולנו. ראוי ורצוי שלפני שאדם נכנס לביתו  וקל וחומר לבית של אדם אחר, עליו לדאוג ולעדכן ולידע שאמורים להגיע ולא להופיע לפתע פתאום, בוודאי היום בעידן התקשורת המהירה.

הגמרא (פסחים קי"ב.) מספרת לנו על הוראה מספר שלוש, שהיא אחת משבע הוראותיו של רבי עקיבא לבנו רבי יהושע - שלא להיכנס לבית בהפתעה –

"תנו רבנן: שבעה דברים צווה רבי עקיבא את רבי יהושע בנו: בני, 1] אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שמא יפסיקו אותך מלימודך כשעוברים שם אנשים] ; 2] ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים [כי יהיו עסוקים בלימוד ולא ידאגו לצרכי העיר ] - 3] ואל תכנס לביתך פתאום, כל שכן לבית חבירך...".

את ההוראה השלישית, מסביר הרשב"ם, למד רבי יוחנן מפרשתנו –

"לא תכנס בביתך פתאום. אלא השמע את קולך להם קודם בואך דילמא עבדי מילתא דצניעותא [עושים משהו שמחייב צניעות. בויקרא רבה פכ"א]. ר' יוחנן כי הוה עייל לביתא מנענע משום שנאמר 'ונשמע קולו בבואו אל הקודש'...".

הוראתו זו של רבי עקיבא לבנו מתאימה גם כיום לכל אחד מאתנו, לכל אדם ואדם, שלא להיכנס לבית  חברו או שכנו בלי לדפוק בדלת ולשמוע בבירור את אישורו.

חשוב גם להעיר להאיר ולהזהיר הורים לילדיהם הנשואים, גם אם גרים בסמיכות אליהם, או כשההורים מבקרים בבית בתם או בנם וכן כשהילדים באים לשבת להוריהם, אל ייכנסו ההורים  לחדרם בלי לבקש רשות, למרות הקרבה והאהבה ששוררת בין ההורים לכלתם או לחתנם. חשוב להפנים, שחובת הפרטיות והצניעות לא פוסקת אף פעם.

מענין לענין, אני נזכר במשהו אישי ששנים לא כל כך הבנתי אותו. אבי מורי, ר' יהודה-אריה ז"ל, בכל פעם שהיה נכנס לחדר המדרגות בבית המגורים שלנו, היה משתעל באופן קבוע ואז ידענו שאבא מגיע ואף שנים לאחר מכן כולם ידעו ש"סבא מגיע". זה היה סימן היכר לכל המשפחה. אנחנו חשבנו לתומנו שהוא סובל משיעול כרוני, אולי כתוצאה ממה שעבר בשואה, אך אחרי שנים אנו מעריכים  ומניחים, שזו היה דרכו להודיע לנו הילדים ולנכדים ולכל בני המשפחה שהוא מגיע הביתה, כדי שנתארגן וננהג בצניעות.

הכתוב מציין מפורש את החובה על הכהן להיות לבוש עם המעיל שעליו יש רימונים ופעמונים, אחרת יהיה לו עונש מוות בידי שמים. וזה לשון הכתוב –

"וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י יְקֹוָ֛ק וּבְצֵאת֖וֹ וְלֹ֥א יָמֽוּת" (כ"ח, ל"ה).

התורה לא הסבירה ונימקה מדוע חשוב שיישמע קולו של הכהן הגדול בבואו אל הקודש, עד כדי כך שאם לא יעשה כן יהיה דינו מיתה בידי שמים. על כך מצאנו שלל טעמים, החל ממדרשי חז"ל שאמרו, שהמעיל מכפר על לשון הרע, שכן כאשר אדם אומר לשון הרע – הוא משתדל שלא יזהו אותו ועל כן מסתיר עצמו , לא רוצה שיראו וישמעו שהוא זה שריכל והזיק. על כן הכהן עושה בדיוק ההפך ונשמע קולו.

ה'אבן עזרא' מסביר - "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", הכהן לובש את הבגד שהתורה ציוותה לקראת כניסתו לקודש להיכל, כי לקודש הקודשים נכנס הוא רק בבגדי לבן ללא פעמונים, ברם ברגע שנכנס למשכן עם צלילי הפעמונים, לרמוז על כך שקול תפילתו יישמע בשמים, ותתקבל בקשתו על כל עם-ישראל. שמונת הבגדים היו של הכהן הגדול והוא היחידי שלבשם ויש חשיבות לבגדי הכהונה, שהם ביטוי לחשיבות ולאחריות שנושא הכהן הגדול על לוח לבו.

זה המקום גם לומר במיוחד לנוער ולצעירים שאומרים - 'מה חשוב מה אדם לובש? העיקר הוא הפנימיות ולא החיצוניות...'. טענה זו נכונה במידה מסוימת, כי אכן הבגדים אינם חזות הכל וכמובן שזה לא במקום הפנימיות, אך אי אפשר לזלזל בחיצוניות ולראיה שהצעירים עצמם כן משקיעים בצורתם החיצונית, אלא מתנגדים שלבגדים ולחיצוניות תהיה אמירה על שיוך לקבוצה מסוימת.

לפני למעלה משלושים שנה זכינו לביקורו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל בישיבה בקרית הרצוג. לפני שנשא דרשה לפני התלמידים, שאלני הרב על כך ששם לב, שכל הבחורים לבושים בחולצות עם צווארון ולא חולצות "טישרט" ומדוע הם לבושים כך?

הסברתי לרב, שאנו מחייבים את התלמידים לבוא כך לישיבה, משום שעליהם להפנים שהם באים לבית  מדרש ולא לשפת הים או למגרש הכדורסל. זכורני שהרב מאוד שיבח את ההנהגה הזו ובירך את הישיבה להצלחה. ואכן, אחרי הביקור הישיבה גדלה והתפתחה מאוד באיכות ובכמות.

בפשטות אפשר לומר, שמטרת הקול היא בבחינת 'קבלת רשות' מאת הקב"ה להיכנס לבית ה' וזו הסיבה שאם לא יעשה כן ימות, כמי שמתפרץ לארמונו של מלך, שהרי השומרים יהרגו אותו.

כדי להשלים את התמונה נסביר, שלדעת הרמב"ן עיקר השמעת הקול הייתה עבור הכהן עצמו, שיבחין  שנמצא עכשיו בארמונו של מלך ויקבל רשות להיכנס, וזה לשונו –

"לכך אמר כי ציווה בהם בעבור שישמע קולו בקדש, ויכנס לפני אדוניו כאלו ברשות, כי הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה בטכסיסי המלכות, כענין אחשורוש... על כן צוה להשמיע קולו כמי שיקרא הוציאו כל איש מעלי, ויבא לעבוד את המלך ביחוד, וכן בצאתו, לצאת ברשות, ושיודע הדבר כדי שיוכלו משרתי המלך לשוב לפניו...".

הרשב"ם טוען אחרת ולדעתו, עיקר השמעת הקול על ידי הפעמונים הייתה אזהרה לבני ישראל –

"...ולפי שציווה הקדוש ברוך הוא 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו', לכך ציוה הקב"ה  ונשמע קולו בבואו ויתרחקו השומעים משם".

נבקש לברר, מדוע היו במעיל רימונים ומה הם באים לומר ולסמל לנו?

יתכן לומר, היות שהרימון מופיע בכמה מקומות בגמרא, באמירה מאוד מיוחדת בשמו של ריש לקיש ש'אפילו פושעי ישראל הם מלאים מצוות כרימון', הרי הרימון מסמל עוד מזמן המשכן את כל אחד  מישראל, אפילו הפושע חלילה בעמנו. אחד המקומות בהם מופיעים דברי ריש לקיש הוא בסיום מסכת חגיגה (דף כ"ז) אחרי מאמרו של רבי אבהו בשם רבי אלעזר –

"תלמידי חכמים אין אור [=אש] של גיהינום שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא - הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב הלוא כה דברי כאש נאם ה' - על אחת כמה וכמה."

על כך המשיך ריש לקיש ואמר –

"אין אור [=אש] של גיהינום שולטת בפושעי ישראל, קל וחומר ממזבח הזהב; מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאים מצוות כרימון, דכתיב 'כפלח הרמון רקתך', אל תקרי רקתך אלא ריקנים שבך - על אחת כמה וכמה".

בעקבות מאמרו של ריש לקיש, פירשו אחרונים וראשונים, שהכהן הגדול נשא על מעילו את כלל ישראל -  גם את הפושעים והריקנים שבעם ישראל – וזאת כדי לכפר עליהם ולשתף אותם, כפי שאנו יודעים שאין תענית ציבור תופסת בלי פושעי ישראל וכן ביום הכפורים אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

לסיום, נביא את שאלתו של הרב שטיינמן זצ"ל בספרו 'אילת השחר' על פרשתנו, שהרי אם הייתה חשיבות גדולה בהשמעת הקול, מדוע ביום הכפורים נכנס הכהן לפני ולפנים בבגדי לבן בלי המעיל ולא היה נשמע קולו?

ועונה הרב שטינמן, שביום הכפורים לא היה צורך בכך, על פי הגמרא (יומא נ"ב.), שלפי דעת רבי יוסי שם הכהן יכול להיכנס ישירות לקודש הקודשים, משום שישראל חביבין וכל אחד יכול להתפלל על עצמו, כפי שאומר שלמה המלך בזמן חנוכת המקדש, ולכן הכהן הגדול אינו צריך לשמש כשליח. ומוסיף את הסבר התוס' ישנים על מסכת יומא –

"שלא הצריכן הכתוב לשליח ביוהכ"פ, שבכל השנה היו פעמוני זהב ורימון כשנכנס להיכל להשמיע קול וכו' אבל ביוהכ"פ הי' נכנס בבגדי לבן בפנים ולא הי' נשמע קולו, אמנם רש"י שם בדף מ"ד ב' כתב שביוהכ"פ הי' טבעת בראש המחתה שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו, "

ומתלבט הרב שטינמן, האם חובה על הכהן להשמיע קול, או יכול למשל ללכת לאיטו ואז לא יישמעו הפעמונים - ועי"ש בספרו.

אך לענ"ד, בוודאי חובה להשמיע קול כפי חלק מהטעמים שהבאנו לעיל. יתרה מכך, היות ולמדנו שכל  אחד מישראל יכול להשמיע את קולו ואין צריך לשליח ואנו יודעים שהתפילה יש לה חלק אישי, אך רובה היא תפילה ובקשה על כלל ישראל. התפילה מבטאת את השאיפות הדתיות והלאומיות של עם ישראל ולכן חובה להשמיע את קולנו, קולה של היהדות הנאמנה, בכל הזדמנות ולא לחשוש מפני אלו שמנסים לגמד את היהדות. וזה הכהן, שתפקידו לעורר ולהשמיע ולצלצל בפעמוני הקודש, במיוחד  בתקופתנו שאין לה' מקדש, כל אחד מצווה במקומו להשמיע קול - קולה של אמונה, קולה של אהבת ישראל וקוהל של אחדות האומה, אמן כן יהי רצון!

בשבוע הבא נחגוג אי"ה את חג הפורים הבעל"ט ובשעה ששורות אלו נכתבות, אנו דרוכים לקראת מלחמה שאולי תתרחש בין ארה"ב וישראל לאיראן, ה'המן' של דורנו.

נהיה כולנו בתפילה, שהניסים בימי מרדכי ואסתר יתקיימו גם בזמן הזה, בדור הגאולה האמיתית והשלמה, אכי"ר!

שבת שלום ופורים שמח!