יתום ואלמנה לא תענון - לפרשת משפטים ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

נמצאים אנו לאחר סיום מלחמת 'חרבות ברזל', או כפי שנקראת על ידי הממשלה 'מלחמת התקומה'. בסייעתא דשמיא כל החטופים החיים והחללים שבו למשפחתם, מי לשיקום ומי לקבורה ראויה בקבר ישראל.

אמנם, לרוב תושבי מדינת-ישראל, המלחמה נסתיימה באופן רשמי, ברם יש לצערנו משפחות שלמות ואנשים רבים, שעבורם המלחמה לא הסתיימה ואולי אפשר לומר בכאב גדול שהמלחמה לא תסתיים לעולם.

כוונתי ברורה לאותן אלפי משפחות, שבני משפחתם נפלו בקרב או נרצחו על ידי מחבלי החמאס בדרום והחיזבאללה בצפון. המלחמה אף לא הסתיימה לאלפי הפצועים בגוף ובנפש - אלה גם אלה יישאו את תוצאות המלחמה בגופם ובנפשם לתקופה ארוכה עד שיחלימו לגמרי בע"ה.

מסופר על רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב, סנגורם של ישראל, על דאגתו הרבה לאלמנות וליתומים, הן לרווחתם הפיזית והן בהשתדלות לשמח את נפשם שלא ירגישו עד כמה שניתן בחסרון אהובם. כשהיה מגיע לפסוקים בפרשתנו של ציווי התורה להיזהר בכבודם של היתומים והאלמנות, היה בוכה וטוען כלפי הקב"ה:

"גם אנחנו עם-ישראל יתומים אנו! איך אתה מניח לשונאי ישראל במשך אלפי שנים למרר את חיינו ולהשאיר את נשותינו אלמנות וילדינו יתומים?! אנא רחום וחנון, רחם על עמך ישראל ועל בניך ובנותיך אוהביך".

פסוקים אלו, שגרמו לסנגורם של ישראל לבכות ולהתחנן להקב"ה, מעוררים גם בנו את התפילה והבקשה, שמה שדורש מאתנו, אנו מבקשים ממנו.

כוונתי לשלשת הפסוקים בפרשתנו –

"כָּל־אַלְמָנָ֥ה וְיָת֖וֹם לֹ֥א תְעַנּֽוּן:(כב) אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ:(כג) וְחָרָ֣ה אַפִּ֔י וְהָרַגְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם בֶּחָ֑רֶב וְהָי֤וּ נְשֵׁיכֶם֙ אַלְמָנ֔וֹת וּבְנֵיכֶ֖ם יְתֹמִֽים" (כ"ב, כ"א–כ"ג).

ונשאל - האם רק כלפי יתומים ואלמנות בלבד עלינו לגלות רגישות? וכלפי שאר בני אדם אין צורך? האם אין חובה לגלות רגישות כלפי כל אדם?

על כך אומר המדרש (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי), שבוודאי שהציווי חל על כל אדם ואם-כן, מדוע התורה מדברת רק על "יתום ואלמנה"?

מסביר המדרש, שהתורה כתבה "כל אלמנה", ללמדך שמדובר בכולם.

ומדוע דווקא יתום ואלמנה?

עונה המדרש –

"אלמנה ויתום. אין לי אלא אלמנה ויתום, מנין לרבות כל אדם? ת"ל 'כל'... אם כן למה נאמר אלמנה ויתום? ממהר אני להיפרע על ידי אלמנה ויתום יתר מכל אדם, שהאישה קובלת לבעלה, בן קובל לאביו, אבל אלו אין להן מי שיקבלו לו אלא לי בלבד...".

רש"י אומר זאת בקיצור לשונו ומוסיף, שכנראה חולשתם מנוצלת על ידי אנשים רעים ולכן זה דבר מצוי לענותם, וזה לשונו –

"כל אלמנה ויתום לא תענון - הוא הדין לכל אדם, אלא שדבר הכתוב בהווה, לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם".

חומרת הפגיעה ביתומים היא כל כך חמורה, עד שחז"ל התבטאו במדרש-אגדה בצורה חריפה ואמרו, שקשה יותר להיות תחת חסותם ושלטונם של אנשים שאתה יכול להיפגע מהם - ובראש הטבלה עומדים היתומים, שאם ייפגעו ממך אתה עלול להיענש קשה יותר מאשר על ידי אריה –

"תחת ארי...ולא תחת יתום ויתומה מפני שדמעתן מצויה".

האם אלמנה שהייתה נשואה לאדם חשוב ובעל מעמד, או יתום שאביו היה אדם חשוב או עשיר מופלג, האם היחס אליהם יכול להיות שונה ובלי רגישויות מיוחדות?

על כך עונה המדרש הגדול (שם) –

"כל אלמנה, אפילו אלמנתו של מלך...".

במילים אחרות, לא משנה ממי התאלמנה, ובוודאי ליתומים קטנים שחשיבות הבעל או האב אינם משנים את עוצמת החוסר ואיבוד הביטחון האישי.

גם הרמב"ן מתייחס לאי החשיבות ממי התאלמנה וממי נעשו יתומים, וזה לשונו –

"וטעם כל אלמנה - אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה".

שואל המדרש, עד מתי אנשים אלו נקראים יתומים –

"ועד אימתי נקראין יתומים? עד שיעמדו לעצמן!".

נראה לי שההגדרה 'עד שיעמדו לעצמן' יש בה חכמת חיים והבנת המציאות גם בימינו. חז"ל לא רצו לקבוע גיל מסוים, כי המציאות משתנה ודווקא היום הצעירים זקוקים לתמיכת ההורים, הן בגילאי תיכון ואף לאחר מכן כשלומדים בישיבות הגבוהות וההסדר, בשירותם הצבאי ובלימודים הגבוהים, עדיין נתמכים על ידי ההורים, לא רק כלכלית. אפשר לומר היום, שגם אחרי שהילדים יוצאים מבית ההורים ומקימים בית משלהם, עדיין רוב ההורים עוזרים לילדיהם אם באפשרותם, כך שהקשר בין ההורים והילדים מעבר לכיבוד הורים רגיל הוא קשר רציף של תמיכה ועזרה, כך שאם חלילה אחד ההורים גם בגיל מבוגר הולך לעולמו, הכאב הוא עצום, כך שלעניות דעתי נקרא 'יתום' גם כשהוא כבר סבא בעצמו.

אני יכול להעיד אישית עלי, כאשר אמי-מורתי ז"ל הלכה לעולמה ואח"כ אחרי שנה וחצי נפטר אבי מורי ז"ל, למרות שזכו לאריכות ימים - אבא עד גיל תשעים ואימא עד גיל שמונים ושבע - הכאב והגעגוע היה עצום ונמשך עד היום - ולכן לדעתי אין גבול לאיסור לענות יתום ואלמנה, מבלי להמעיט מעוצמת הכאב כמובן כאשר מתייתמים בגיל צעיר יותר וליתומים קשה יותר להתמודד עם צער היתמות.

ישנה תופעה לצערנו הרב בתחומים רבים, בהם ישנם אנשים הרואים ושומעים שמצערים אחרים - במיוחד את אלה הנחשבים כחלשים שבחברה - ועומדים מהצד ולא מתערבים וסוברים שאין להם זכות להתערב, על כך אומר ה'אבן עזרא' דברים קשים, שדינם כאילו הם המענים את היתומים בעצמם (!) ואת זה לומד ה'אבן-עזרא' מהכתוב, שבתחילה כתוב בלשון יחיד אך העונש כתוב בלשון רבים והכוונה לאלה ששותקים. וזה לשונו –

"לא תענון - בלשון רבים, כי משפט הרואים העינוי והחרישו כמשפט המענה, על כן כתוב אם ענה תענה... והרגתי אתכם " (הפירוש הקצר, שם).

גם רבי חזקיה בן מנוח בפירושו 'חזקוני' יוצא במילים חריפות על אלו השותקים, וזה לשונו –

"לא תענון מצוה זו כתובה בלשון רבים מה שאין כן בכל הדינין הכתובים בפרשה זו לפי שכולם פושעים בם אפילו אותם שאינם מקניטים שהרי רואים הם עלבונם ושותקים ואינן מוחין וכן הזכיר העונש בלשון רבים וחרה אפי והרגתי אתכם...".

מסופר על רבי ומורי ראש ישיבת 'כרם ביבנה' לשעבר, הגאון הגדול הרב חיים-יעקב גולדוויכט זצ"ל, שבחודש הבא בז' באדר ימלאו שלושים-ואחת שנים לפטירתו, כשהיה ילד קטן ולמד בתלמוד תורה 'עץ חיים' בירושלים, קבוצת ילדים לעגו לו והעליבו אותו. את האירוע הזה ראה המשגיח רבי אריה לוין, התקרב אליהם ואמר לילדים: 'דעו לכם, שכולכם שותפים בדבר עבירה, גם מי שפגע וגם מי ששתק, בזה העלבתם ופגעתם בילד יתום'.

רבי אברהם בן הרמב"ם מסביר, מה כולל האיסור 'לא תענון' ונשים לב לסוף דבריו כיצד מדריך מורים, שחשוב שמצד אחד לא יוותרו על הדרישה להשקיע בלימוד, אך יש להקפיד לעשות זאת בנחת ורחמנות. וזה לשונו –

"לא יצערו אותם בגופם על ידי כיבוש ושעבוד ולא בממונם על ידי בזבוז ופשיעה ולא בנפשם על ידי הקנטת דברים ויגון הלב אם לא שהוא כדי ללמד לאלמנה וליתום תורה ואומנות ואף על פי כן יהיה בנחת ורחמנות".

קשה לנו להבין, עד כמה התורה רואה בזה עוול חמור ורק כשאנו קוראים את חומרת העונש אנו מבינים שאין זו עבירה רגילה. וכך כותבים בעלי התוס' בפירוש על התורה 'הדר זקנים' וזה לשונם –

"נשיכם אלמנות. פי' אין רצונו לומר אלמנות שמתו בעליהן ממש, אלא קללה אחרת היא. ומה היא הקללה? שילכו בעליהן בארץ מרחק. ולכך קרי להן אלמנות שלא יהא להם עדים שיוכלו להינשא וישבו עגונות ובניכם יתומים שלא יוכלו לירד בנכסי אביהם".

עד עתה לא התייחסנו לפסוק שקדם לאיסור "לא תענו יתום ואלמנה" והוא פסוק המזהיר את ישראל להתייחס לגרים בצורה הולמת, לא להונות אותם ולא ללחוץ אותם –

"וְגֵ֥ר לֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם".

עלינו לשאול, האם יש קשר בין השניים?

על שאלה זו עונה הרש"ר הירש, שלדעתו התורה בכוונה מחברת בין היתום והאלמנה לבין הגרים, כי האפליה לזרים נעשית בחלק מהמדינות על פי חוק ואילו ביחס ליתום ולאלמנה אין חוקים כאלו אבל יש מציאות חברתית והיא מסוכנת לא פחות, וזה לשונו –

"...ברוב המדינות מפלים את הזרים לרעה ומקפחים את זכויותיהם - על - פי חוק, ולכן הוזהרה המדינה היהודית מפני מנהג זה בפסוק הקודם (לשון יחיד); לעומת זאת, קשה יהיה למצוא מערכת חוקים המתירה קיפוח אלמנות ויתומים. אולם ביחסי חברה, ובהליכות אדם עם חברו, נתונים אנשים אלה, המשוללים נציגות, משענת והדרכה - לקיפוח ולהשפלה. משום כך פונה התורה אל החברה תחילה ואומרת: "לא תענון" - אל תנצלו את חולשתם לרעה, אל תגרמו להם שירגישו את סבל נחיתותם!".

חשוב לציין, שאין מצווה לכבד את החוליות החלשות שבחברה, אך מאידך גיסא אסור בתכלית האיסור לפגוע ולהעליב אותם ולגרום להם הרגשה רעה עקב מצבם האישי.

נסיים בדבריו המרגשים של הרש"ר הירש בהסבר היחס המיוחד שהתורה דורשת עבור היתומים –

"...אוי לכם, שרי המדינה, אם המדינה אף היא תתעלל בהם ותגרום להם שיחושו את הכאב שבאובדן נציגותם ומשענתם! אוי לה למדינה, שבה סובלים אלמנות ויתומים ביחסי החברה, ואפילו נציגיו הרשמיים של הציבור אינם עומדים לימינם לצדקם ולסעדם. ועל כך מקונן הנביא: "יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא - יבוא אליהם" (ישעיה א, כג). אוי ואבוי, אם לא נשאר להם אלא לצעוק אלי; חייכם, שאני שמע אשמע צעקתם, ואביא פורענות על המדינה ועל החברה, המביאה את החלשים שבה לידי כך, שלא נשאר להם אלא לפנות אל ה'. כיצד הבינו אזהרה זו בעלי המצפון בישראל ודייני ישראל - זאת אנו מוצאים בשיחתם של רבי שמעון ורבי ישמעאל, שעה שיצאו ליהרג על קידוש השם: "אמר לו רבי שמעון לרבי ישמעאל, רבי, לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל לרבי שמעון, מימיך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך? אמרה תורה, אם ענה תענה, אחד ענוי מרובה ואחד ענוי מועט! אמר לו, ניחמתני רבי".

מסופר על רבי שלום שרעבי (רש"ש), שיצא אל בית המדרש לעסוק כדרכו בתורת הסוד, ובדרכו ראה אישה עיוורת, יחפה ולבושת סחבות, האוחזת בידה בילדה קטנה. גשמים עזים ירדו באותו היום ואף שהרב מיהר לישיבה, רחמיו נכמרו על האישה ובתה, והוא פשט את מעילו ועטף בו את האשה, ואף את נעליו חלץ ונתן לה.

לא נחה דעתו עד שהזמין את האשה ובתה לביתו, כדי שהוא ואשתו ידאגו להן. כך צעדו הרב היחף ונטול המעיל עם האישה העטופה במעילו ברחובות ירושלים. כשהגיעו לביתו של הרש"ש הגישו להן הרב ואשתו ארוחה חמה, ואף ציידו אותן בבגדים חמים ובכסף.

האישה שאלה את מיטיבה לשמו, אך הוא התחמק: "גם אני הייתי יתום, ואת העוני אני מכיר היטב. כשם האל עזר לי, כך אני עוזר למי שאני יכול." אך הענייה התעקשה ושאלה שוב לשמו. ניסה רש"ש לשוב ולהתחמק: "שמי שלום." דעתה של האישה לא נחה, ולרש"ש לא נותרה ברירה אלא לחשוף את זהותו.

כשגילה את שמו הזדעזעה האישה, והחלה להתנצל על כך שהטריחה אותו, על שגרמה לו להתבזות וללכת יחף לעין כול, ועל כך שבגללה ביטל הצדיק זמן לימוד תורה יקר. אך הרש"ש הרגיע את האישה: "בזכותך התגלה לי סוד גדול. שנים רבות שאני לומד ומלמד תורה, אך רק היום התברר לי שאני לומד תורה כראוי".

ועוד מסופר על הרב נסים חיים-משה מזרחי, שהיה הראשון לציון בירושלים במאה השמונה עשרה, והיה בדרכו אל ביתו, כאשר אישה אחת עצרה אותו וביקשה את עזרתו. הרב זיהה את האישה האלמנה, אך היא לא זיהתה אותו, משום שהיה נוהג בפשטות ולא לבש בגדי שרד.

באותם הימים נהגו ללוש את הבצק בבית ולהביאו לאפייה במאפייה, והאלמנה ביקשה מהרב שיקרא לשוליית האופה, שהיא ממתינה לו כבר זמן רב, כדי שיאפה את הבצק. אך הרב מזרחי הבחין שהבצק עומד להתקלקל בעוד רגעים ספורים, ולכן נטל אותו ממנה ומיהר אל המאפייה למסור את הבצק בעצמו.

כשראה האופה את הראשון לציון הרב נסים מזרחי מגיע כשהבצק בידו, גער בעוזרו בחריפות: "מדוע לא הלכת לאסוף את הבצק? אין זה מכבודו של הרב להביא את הבצק אל המאפייה בעצמו."

קטע הרב מזרחי את האופה ואמר: "עד שאתה דואג לכבודי, דאג לכבודה של האלמנה שהעיסה שלה, שהרי עליה הזהירה התורה 'כָּל־אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן' (שמות כב, כא)".

בתפילה שבזכות ההקפדה הלאומית והאישית על עטיפה וחיבוק ליתום ולאלמנה בדאגה, בחום ובאהבה, נזכה שהקב"ה יעטוף אותנו ברחמים גדולים עד הגאולה השלמה בב"א.

שבת שלום ובשורות טובות!