צרור את המדיינים - לפרשת פנחס

רבי משה-לייב ארבליך מסאסוב [1745-1807] היה ידוע כאדם גבוה ויפה-תואר, וכל-כולו היה חדור באהבת ישראל ובדאגה לאחר. פעם אחת נפגשו הרבי  מברדיטשוב ורבי משה-לייב. הרבי מברדיטשוב ראה, שרבי משה-לייב מסאסוב שמח וצוהל. שאל אותו הרבי מברדיטשוב: "לשמחה זו מה עושה? הלא הגאולה טרם הגיעה ועדיין לא התקיימה הנבואה 'אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ'!"? ענה לו רבי משה-לייב: "אני שמח משום שאני מודה לקב"ה שלא עשני גוי ואת הברכה הזו אני אומר בשמחה רבה". אמר לו הרבי מברדיטשוב: "גם אני אומר את הברכה הזו כל יום ולא זכיתי לשמוח כל כך כמוך". השיב לו רבי משה-לייב: "אני שמח, משום שאם הייתי נולד גוי הרי הייתי גוי גבוה ויפה-תואר ומי יודע לאן זה היה מוביל אותי?".

סיפור זה בא לבטא את ההבדל בין מהותו של מי שאינו בן-ברית ואין לו מחויבות לתורה ולמצוות, וכפועל יוצא מכך הצד הגופני והחיצוני מאוד חשובים לו. ולכן, רבי משה-לייב שמח, כי ידע שאם היה נוכרי, אז המציאות בה חנן אותו הקב"ה בגוף חסון גבוה ונאה היתה לוקחת את כל ישותו לנושא זה. ועכשיו, שזכה להיוולד יהודי, הרי הגוף הנאה והחזק שלו יהיה כלי לעבודת ה'. הגויים היו תמיד נחשבים בעיני היהודים כאנשים חזקים ובריאים ולכן שמח שהוא נולד כזה שיכול להשתמש בחוסן הגופני שלו לטובת ערכי התורה והמצוות ולא לצרכים אחרים.

בפרשתנו, פרשת פנחס, מופיעה מילה ייחודית שאינה מופיעה בכל התורה כולה וזו המילה 'צרור', המופיעה בפרק כ"ה פסוק י"ז –

"צָר֖וֹר אֶת־הַמִּדְיָנִ֑ים וְהִכִּיתֶ֖ם אוֹתָֽם".

ציווי זה בא לאחר שבנות מואב ובנות מדיין השתמשו בגופן הנאה לפתות את בני ישראל לזנות, כשמטרתן האמיתית הייתה לפגוע בטהרת המשפחה היהודית ומשם להוביל אותם לעבודה זרה של בעל פעור.

עלינו להבין מספר נקודות בפסוקים המתארים את התגובה כלפי מדיין:

א. מה פירושה של המילה 'צרור' ומדוע נקטה התורה במילה ייחודית זו שאין לה אח ורע בכל התורה כולה?

ב. מה בדיוק נצטוו ישראל כלפי מדיין?

ג. מה רצתה התורה לומר לנו באמצעות מילה ייחודית זו?

ד. מדוע נצטוו ישראל 'לצרור' דווקא את המדיינים, הרי מי שדרדר את עם ישראל לזנות היו בנות מואב וכפי שקראנו בפרשת בלק – "וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב: וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן: וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְקֹוָ֖ק בְּיִשְׂרָאֵֽל"?.

אכן, הציווי 'צרור' חופן בתוכו ציווי לא שגרתי ונדיר שאינו מוכר לנו. בפשטות, משמעות המילה 'צרור' – עם ישראל נדרש לשנוא את המדיינים ללא הפסקה ואין מדובר רק לצאת כנגדם למלחמה בעתיד על כל מה שעוללו לעמנו. וזאת יש להדגיש, שאין כאן במעשה המדיינים מקרה של פיתוי לזנות, שיכול למיצער להיות מנת חלקם של אנשים פרטיים או אפילו חלקים נרחבים מעם מסוים. כאן מדובר, שהיתה למדיינים תכנית מסודרת ומתוכננת בכוונת מכוון לפתות ולפגוע באחד הערכים החשובים ביותר לעם ישראל וזה קדושת המשפחה היהודית וטהרתה, ביודעם כפי שאומרת הגמרא (סנהדרין ק"ו.) ש"אלהיהם של אלו שונא זימה" ובנוסף לכך להשתמש בזנות זו כאמצעי לגרור אותם לעבודה זרה, כפי שהגמרא מתארת שם בארוכה, אילו תחבולות היו נוקטות בנות מדיין. על כן התורה מצווה להיות להם לאויבים ולשנוא אותם באופן קבוע, כפי שרש"י דייק במילה 'צרור'. נראה את לשונו (כ"ה, י"ז):

"צרור – כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם".

הווי אומר – להיות להם לאויבים באופן קבוע. לכן המילה 'צרור' מופיעה בקמ"ץ תחת האות צד"י, ואם הניקוד היה שווא, הכוונה שיש לעשות מעשה עכשיו. ובכן, 'צרור' בקמ"ץ, כמו 'זכור', שזה משהו מתמשך וקבוע.

במה שונים המדיינים מהמואבים, הרי גם המואבים נטלו חלק בלהזנות את עם ישראל?

עונה על כך ה'חזקוני', שההבדל הוא בזה שהמואבים עשו זאת מלחץ מלחמתי וכן כתגובה על כך שישראל נצחו במלחמה וכבשו את ארצם –

"צרור את המדינים ולא את המואבים, כי המואבים מדאגה עשו פן יבואו ישראל ועוד ישראל לקחו ארצם מיד סיחון".

רש"י מביא שני טעמים בעקבות חז"ל, מדוע השוני בין מואב למדין. האחד בפרשתנו והשני בפרשת מטות.

בפרשתנו – כתב רש"י:

"כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור – שהפקירו בנותיהם לזנות, כדי להטעותכם אחר פעור. ואת מואב לא צווה להשמיד מפני רות, שהייתה עתידה לצאת מהם כדאמרינן בבבא קמא (דף ל"ח ב'(".

ובפרשת מטות – על הפסוק "נקם נקמת בני ישראל מאת המדיינים" (ל"א, ב') כתב רש"י את שני הטעמים בצורה ברורה –

"מאת המדיינים – ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה שהיו יראים מהם, שיהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא (דברים ב, ט) אל תתגר בם מלחמה. אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר מפני שתי פרידות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית".

מרחיב את הטעם מדוע יש להבדיל בין מואב לבין מדיין, בגלל סוג הפגיעה שרצו לפגוע בישראל, ר' חיים פלטיאל –

" צרור את המדיינים. תלמודא דריש מהכא [=התלמוד דורש מכאן ] 'גדול מחטיא האדם יותר מההורגו', ונראה דהא דהקפיד על המדיינים יותר ממואב משום דמואבים עשו כדי להציל עצמם אבל מדיינים נתעברו על ריב לא להם".

ועוד למדו חז"ל מכאן, ש"הבא להורגך השכם להורגו", כי המדיינים בתחילה החלו בזימה להרוג את הנפש, אבל כוונתם הסופית הייתה גם להרוג את הגוף, כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה היהודית. וזה לשון המדרש –

"צרור את המדיינים כי צוררים הם לכם", מכאן אמרו חז"ל הבא להרגך השכם להורגו" (תנחומא ג).

למדנו בהיסטוריה של עמנו, שפעמים רבות בחרו לפגוע תחילה במנהיגים ובגדולי ישראל כדי להוריד את ההתנגדות של שאר הציבור. כוונתם הייתה לפגוע בתחילה במנהיגם של ישראל, במשה רבנו, כפי שמדייק בעל הטורים  –

"צרור את המדיינים. לשון יחיד. והכיתם לשון רבים. צרור כי על ידך היה, שאמר לה אביה אל תבעלי אלא לגדול שבהם וזהו משה (במדב"ר כ כד). והכיתם לשון רבים ולא משה כי נתגדל במדין (שם כב ד)".

דרך מקורית להבין מה קרה פה בדיוק ומדוע התורה משתמשת בלשון צוררים אומר רבי אפרים מלונציץ בספרו  'כלי יקר'. לדעתו יש הבדל גדול בין בנות מואב לבנות מדיין. בנות מואב לא פעלו לפתות את בני ישראל, אלא בני ישראל ביקשו לחטוא איתן ומאידך גיסא, בנות מדין הן אלו שיזמו את כל פריקת העול המוסרי  של בני ישראל. מפאת חשיבות דבריו של ה'כלי-יקר' נביאם במלואם עם קיצורים מסוימים –

"…לא ציווה לצרור המואבים, לפי שנאמר (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, מהו 'ויחל'? אלא כך פירושו, שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאוהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם, לכך נאמר 'ויחל העם', כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר 'אל בנות מואב' ולא נאמר 'עם בנות מואב', אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם, אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב, כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא.

אבל במדיינים היה הדבר בהיפך, שאדרבה המדיינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מכל מקום עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק בסנהדרין (קו א). לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם רצה לומר המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ורצה לומר הצוררים ההם הידועים הם לכם הם התחילו בקלקלה עמכם. ובזה מיושב לשון צוררים לשון הווה. ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות על ידי שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה. וזה שאמר בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכוונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם".

נסיים את מאמרנו בשאלה נוספת ששואלים פרשנים רבים, מדוע התורה כופלת ואומרת "צרור את המדיינים" שזו פעולה אחת – ומיד התורה מוסיפה "והכיתם אותם"?

רבי חיים בן עטר ה'אור-החיים' הקדוש טוען, שזו אכן שאלת המדרש ותשובת המדרש היא, שיש כאן ציווי מאוד חריג ומיוחד, למרות שהתורה אוסרת להשחית את עצי העיר הנכבשת, במקרה של מדיין החובה כן להשחית את עצה, משום שזו אומה קלה ובזויה. ועל כך שואל ה'אור החיים' הקדוש –

"וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין ואדרבה היה להם לקיים (שם) 'ואכלת את שלל אויביך', שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כ"ו) 'ואכלוהו אויביכם'?".

ומשיב ה'אור-החיים', שהתורה רוצה ללמדנו, שיש פעמים שהעבירה שאדם עובר איננה רק משהו חיצוני שנעשה, אלא היא נהפכת לחלק ממנו ודבוקה באישיותו ואין אפשרות להתכפר אלא אם כן מבצעים התנתקות מוחלטת מכל הסובב. וזה בדיוק מה שקרה כאן בחטא הזנות של מדין, ולכן רצתה התורה שהכול ייעקר מסביב ולא יהיה שום רגש כלפי הקיים במדין. נלמד את הדברים בלשונו הזהב –

"אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו…וכל עוד שלא נפרד, מהחוטא תאוות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה…ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה…הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע…ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאוות העבירה מהם ותהיה להם לזרה…והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדיינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתיקוני התשובה…".

לסיכום למדנו מציווי ה' כנגד מדיין מספר עקרונות חשובים, שיש פעמים שיש לתעב את גורמי החטא כדי לעורר שאט נפש מהחטא. למדנו עוד, שחטא שבא לפגוע בערך קדושת וטהרת המשפחה היהודית הוא חמור פי כמה מכל חטא אחר שבא לפגוע בגוף של עמנו, עד כדי כך שהותר איסור השחתת העצים אצל אויב כזה.

נצא אחרי שבת זו חשובה זו בחיזוק ערכי המשפחה היהודית וקדושתה.

שבת שלום לכל בית הישיבה