צבע אדום - לפרשת תולדות ה'תשפ"ה

הרב משה-צבי וקסלר

אם נשאל תושב במדינת ישראל, מה מזכיר לו הצבע האדום, תשובתו תהיה מיידית שזו האזעקה המתריעה על ירי רקטות וטילים. המושג הזה 'צבע אדום' הפך לצערנו לחלק מההוויה הישראלית בשנים האחרונות.

אך, כמובן שאנו צפויים גם למגוון תשובות אחרות שאינן נוגעות למצב הביטחוני, כגון אם הנשאל הוא חבר או מזכיר בתנועת הפועלים או ב'הסתדרות העובדים', הרי הצבע האדום מסמל את דגל הסוציאליזם בו מתהדרות מדינות רבות כברית המועצות ועוד. מבקרי החופים בים ודאי יזכירו את הדגל האדום, המשמש כאזהרה לים מסוכן לרחצה, הנוהגים ברכב יציינו את הרמזור האדום, ועוד.

אם ישאלו אותי אישית, אוסיף על הנאמר לעיל גם את עברי כצנחן בצבא במסגרת ישיבת ההסדר 'כרם ביבנה', כאשר שאיפתי במהלך כל הטירונות הארוכה היתה לחבוש את הכומתה האדומה של הצנחנים ולנעול את הנעליים האדומות. אני נזכר, שכדי לקבל את הכומתה ערכנו מסע של למעלה ממאה ק"מ, מיער קולה (ליד העיר אלעד) ועד לבסיס-האם שהיה ב'בית צחור' שליד בית לחם. קושי המסע צרוב בזיכרוני עד היום למרות שעברו יובל שנים, אך 'שכרו' של המסע המפרך הזה היה אכן קבלת ה'כומתה האדומה' ששמורה בביתי עד היום.

בפרשת השבוע שלנו אנו נפגשים עם הצבע האדום במשמעות אחרת. כולנו מכירים את תחנוניו של עשיו, שבא עייף מן השדה ומבקש מיעקב את הנזיד שצבעו אדום –

"ויאמר עשיו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עייף אנכי על כן קרא שמו אדום" (כ"ה, ל'–ל"ד).

עלינו להבין מדוע התורה מקדישה לסיפור זה, שלכאורה לא ברורה חשיבותו ברצף האירועים, מקום נרחב בכתובים. מה החשיבות לספר לדורות הבאים שעשיו אכל מרק או תבשיל בצבע אדום - ויתרה מכך - מפליא שאומה שלמה נקראת על שם המאכל האדום שאותו התאווה עשיו לאכול, שהרי אם כבר היה צריך להיקרא 'אדום' בגלל שבלידתו יצא 'אדמוני כולו', כפי שהתורה מתארת בתחילה –

"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שיער ויקראו שמו עשיו" (כ"ה, כ"ה).

על שאלה זו עונים בעלי התוס' בספרם 'דעת זקנים' ותשובתם שהסיבה האמיתית לכך שעשיו נקרא 'אדום' היות והיה אדמוני –

"...לשון נופל על הלשון, על כן שהוא קרא עצמו אדום על שיצא אדמוני קרא שמו אדום".

לדעתם, הוא קרא לעצמו 'אדום' והסבר זה נמצא גם ב'מדרש אגדה' –

"מן האדום האדום  הזה. על עצמו אמר שהוא אדום, שנאמר ויצא הראשון אדמוני" (כ"ה, ל').

ברור שהעובדה שהתורה מדגישה ומספרת לנו על כך בכמה הזדמנויות הקשורות לעשיו בהיבט של הצבע האדום, הרי זה בוודאי מבטא את מהותו וכל ישותו היא אדומה. זה מה שטוען ה'פסיקתא זוטרתא' –

"ולמה שני פעמים 'האדום האדום'? מפני שהוא אדום, דכתיב אדמוני, ותבשילו אדום שאהב את העדשים, וארצו אדומה, דכתיב ארץ אדום (במדבר כ כג), וגבוריו אדומים, דכתיב מגן גבוריהו מאדם (נחום ב ד), והקב"ה שהוא צח ואדום, [דכתיב דודי צח ואדום] (שה"ש ה י), נפרע ממנו בלבוש אדום, דכתיב מדוע אדום ללבושך (ישעיה סג ב)...".

אם ננסה להעמיק מעט יותר, נבין שהתמונה שרצתה התורה שנקבל מהתיאור הזה איננו מסתכם רק בצבע המאכל ושהוא עצמו היה אדמוני. התיאור מתחיל באופן שרצה לאכול, שהיא צורה של גסות רוח ואדם שאין לו מעצורים. עשיו משתמש במילה 'הלעיטני' במקום 'האכיליני' או 'השקיני' וזה מצטרף למראה הנזיד האדום, שהרי הוא כל היום התעסק בצבע האדום עקב הדם שהוא אדום. וזה לשון ה'מדרש הגדול' –

" ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא. עליו הכתוב אומר "צדיק אוכל לשובע נפשו  ובטן רשעים תחסר (משלי יג, כה). אמר ר' יצחק בר זעיר פער פיו אותו רשע כגמל ואמר אנא פתח פומי ואת הוי משלח ואזיל, היך דכתיב הלעיטני נא. ותנן אין אובסין את הגמל ואין דורסין אבל מלעיטין. אוי להם לרשעים שאין העולם ממלא את כריסן. וכן הוא אומר קבר פתוח גרונם (תהלים ה, י)...".

אם כך, מצטיירת בפנינו תמונה של אדם שאין לו בלמים ושאינו מסוגל לדחות סיפוקים ומוכר את כל עתידו בשביל טובת הנאה זמנית ורגעית.

גם רש"י משתף אותנו בצורת האכילה של עשיו, המעידה כאלף עדים על אישיותו –

"הלעיטני - אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה, כמו ששנינו אין אובסין את הגמל אבל מלעיטין אותו".

אומר את הדברים בצורה מפורשת הרשב"ם, נכדו של רש"י –

"על כן קרא שמו אדום - הוא אדמוני ונתאווה לאכול אדום. ובשביל רעבתנותו מכר בכורתו. ולשם בזיון קרא לו כן שבשביל מאכל אדום מכר בכורתו".

לדעת הרמב"ן קריאת שמו של עשיו בשם 'אדום' נעשה על ידי הבריות וכדי לבזותו על קלות דעתו שמכר בכורה, שגם אז אצל העמים היה לבכור מעמד מיוחד -ועל כל זה ויתר בשביל כמות קטנה של נזיד עדשים, וזה לשונו –

"על כן קרא שמו אדום - כי לעגו עליו שמכר בכורה נכבדת בעבור תבשיל מעט, כי סובא וזולל יורש (משלי כג כא)".

כך דרכם של בעלי תאווה, שהם רואים את ה'עכשיו' ולא מרחיקים ראות, כפי שגם מצא 'בעל הטורים' רמז על טבעו ואופיו של המן הרשע –

"הלעיטני נא מן - ראשי-תיבות המן. לומר כשם שיעקב קנה מעשיו בכורתו בלחם ועדשים, כך קנה מרדכי את המן לעבד בפת לחם (מגילה טו ב)".

על דרכם זו של הרשעים הזהיר הגאון מוילנא במשפט שאומר הכל –

"מהיום תשחק למחר תבכה ומהיום תבכה למחר תשחק".

לדעת בעלי התוס' בספרם 'הדר זקנים' על פי המדרש, אנו מגלים שלמרות שעשיו קיבל הרבה מחמאות מחז"ל על מצוות כיבוד אב שלו, הרי כאן במדרש זה אנו מופתעים שברגע שמצווה זו מתנגשת עם תאוותיו ואי היכולת לעמוד בפני פיתויים - הרי דוחה את כיבוד האב שלו, וזה לשונם –

"...כשבא עשיו מן השדה מצא יעקב שתיקן עדשים לאביו בקערה א"ל הלעיטני נא וכו' א"ל המתן לי ואמלא לך קערה אחרת כי זאת הקערה תקנתי לאבי ולא אבטל מצותי בעבור ליתנה לך אבל אם תרצה למכור בכורתך אתן לך קערת אבי כי לקנות מצוה מותר ליתן קערת אבי שהיא של מצוה. ואם אין אתה רוצה המתן לי עד שאעשה קערה אחרת. א"ל איני רוצה אלא קערה זאת שהיא שמנה וטובה והבכורה אמכרנה לך בנפש חפצה".

רבי אפרים מלונציץ בספרו 'כלי יקר' מחבר כחוט השני את כל הנאמר על עשיו ותחילה מסביר מדוע לא קראו לו מיד 'אדום' כשראו שנולד אדמוני. ונראה את לשונו בשאלה –

"על כן קרא שמו אדום. מה שלא קראו אדום מיד כשנולד על שם ויצא הראשון אדמוני?".

ועל כך עונה מיד ה'כלי יקר' –

"לפי שאין זה חדש תחת השמש כי כמה ילדים נולדים אדומים לפי שעדיין לא נבלע דמם...ולסוף ישתנה ויחזור למראהו על כן חשבו מולידיו שמא מראה אדומה זה במקרה ולא בטבע".

ומוסיף ומקשה - מדוע עשיו שהיה בוודאי בקי בסוגי המאכלים, לא ביקש וקרא למה שבישל יעקב 'עדשים', אלא ביקש 'מהאדום האדום הזה' –

"אך כשאמר הלעיטני נא מן האדום האדום הזה קשה למה לא קראם עדשים בשמם".

ועל כך עונה, כי עשיו מצד טבעו נולד במזל מאדים וכידוע חז"ל אומרים שמי שנולד במזל מאדים יהיה נמשך לדם ויכול להיות מוהל או שוחט או חלילה רוצח שופך דמים, לכן הצבע האדום הוא מרכיב חשוב בחייו, כאדם שעסוק בציד חיות ומראה הדם מהווה הצלחה בציד שלו. וזה לשונו –

"...אלא ודאי שגילה דעתו שלא היה מתאווה אליהם מצד עצמו כי אם מצד מראיהם האדומה, והורה בזה כי מזג טבעו נוטה אל האדמומית ביותר מצד תגבורת מרה האדומה שבו, על כן היה אוהב כל דבר המתייחס למזגו, והוא כל דבר אדום, על כן קרא שמו אדום כי אז נודע באמת שטבעו אדומה והוא יושב תחת מזל מאדים, ועל שם היותו גברא אשד דמא [=שופך דם]. וזה שאמר כי עייף אנכי פירש רש"י עייף ברציחה כמו כי עייפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא) ומה הגיד להם עשו בזה שהוא עייף ברציחה, אלא ודאי שנתן לדבריו טעם למה קרא העדשים אדום לפי שהיה מתעסק באותו זמן בכלי אומנותו ברציחה כפי טבעו על כן ביקש שילעיטו מן המאכל הנאות למזגו".

דבריו מתכתבים עם מה שכתב לפניו הרמב"ן, אשר הרחיב את נושא מזל מאדים והשפעתו בנושאים שונים –

"ויתכן לפרש: מן האדום האדום הזה, שירמוז ענין הכפל למה שידוע בחכמת הכוכבים, שכוכב מאדים כוחו על הדם ועל החרב ועל המלחמות, גם הפירות האדומים שבמין הצומח מושכים מכוחו, גם האבנים היקרות שבמין הדומם האדומות... וכיוצא בהם הם בחלקו, ועל כן אמר: הלעיטני נא מן האדום הזה, כלומר מן התבשיל האדום הזה שמושך כח מן האדום, הוא כוכב מאדים ששמו אדום אשר בו נולד, והוא היה כוכב שלו ומזלו, ועל כן היה שופך דמים, ונתנה לו ברכת החרב".

מרחיק לכת הפרשן רבי עובדיה ספורנו, שמאבחן את עשיו (אולי בהשכלתו כרופא גוף ונפש) כאחד שמתמכר לעבודתו בציד חיות. ריח וצבע הדם היה שורש נשמתו במזל מאדים וגרם לו ממש להתמכרות לעבודתו workaholic) ) וזה כמו כל התמכרות הזקוקה לטיפול. מדבריו נראה, שהייתה זו התמכרות קשה עד כדי כך שהגדיר אותה 'לא כתורת האדם' ועשיו לא היה מסוגל להבחין במאכל עצמו אלא רק בצבעו שהיה לזה אפקט של התמכרות לצבע האדום, וזה לשונו –

"על כן קרא שמו אדום. כשראו שכל כך התמכר למלאכתו הנפסדת אשר לא כתורת האדם עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו".

ההתמכרות הייתה כל כך קשה, שלמרות שידע שיש סיכון רב במלאכת הציד וישנן חיות טורפות ויש לו ממש סכנת חיים, עדיין לא ויתר על מלאכה מסוכנת זו. וכך נימק את הסיבה לוויתור על הבכורה –

"ויאמר עשיו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה".

ברור, שעשיו לא התכוון למיתה עקב גיל מופלג או מחלה מסוימת, אלא הידיעה שכל יום הוא בסכנת מוות ואעפ"כ לא הצליח לנתק עצמו מהתמכרות זו למלאכת הציד ולצבע האדום ולדם עצמו.

רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק [תק"פ-תרנ"ב], רבה של בריסק ומשנה לראש ישיבת וולאז'ין, כותב בספרו על התורה 'בית הלוי', שעשיו ראה שכולם מתאבלים על מות סבו אברהם ואוכלים מאכל אבלים, והוא שהיה להוט לאכול, הרי מה שביקש מהאדום האדום הזה היה כדי ליצור רושם שאינו יודע ממות סבו ולא הבחין שאוכלים מאכלים עגולים לבטא את האבלות שזה גלגל חוזר בעולם, וכל זה היה כתרגיל רמאות של עשיו. וזה לשונו –

"הלעיטני נא מן האדום האדום הזה. לפי פשוטו הוא דהתבשיל היה של עדשים, ואז היה זה מאכל מיוחד לאבילות וכמו שכתב רש"י דמש"ה בשל עדשים דבאותו יום מת אברהם, ונתבייש עשו בעצמו אחר שרואה בבית אבילות והוא להוט אחר אכילה ושתיה כדרך הזוללים ושכורים ועשה עצמו כאינו מכיר כלל בהתבשיל מהו וכי הוא עדשים וע"כ קראו בשם התואר האדום האדום הזה כאילו אינו יודע כלל מה הוא רק שרואה שהוא תבשיל אדום, וע"כ גם כן לא רצה לאוכלו כדרך האנשים אוכלים דמיד שיפשוט ידו בקערה ליקח ממנו כף אחת הרי יראה בעיניו שהוא עדשים, ונתייעץ שהוא יפתח פיו ויעקב ישפכם מן הקדירה לפיו בלא ראות. וע"כ אמר הלעיטני נא ונתן טעם כי עיף אנכי ואין בי כח לפשוט ידי לפי, וכל דבריו היו במרמה".

המלבי"ם מבאר כשאר הפרשנים, שהאדום והדם הייתה מהותו, רק שהמלבי"ם משתמש במילה 'אוהב דם' וזו כבר לא רק התמכרות שאין עליה שליטה, אלא –

"...הלעיטני מן האדום אני האדום הזה, ר"ל הלעט את האדום הזה שכוון על עצמו שהוא אדום ואוהב דם ורצח וכל מראה אדומה, מן המאכל האדום הזה שנאות אל טבעי, ובזה מבואר איך התפאר במה שהוא אדום ושופך דם, ועל זה אמר על כן קרא שמו אדום שהוא עצמו קרא את עצמו  בשם אדום להתפאר שהוא שופך דם, ושעור הכתובים הלעיטני נא כי עייף אנכי, מן האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום".

עשיו היה עסוק בחייו בדם ובהריגת בעלי חיים וגם מי שהפריע לו במלאכתו גם אותו רצח, אך החמור מכל לדעת חז"ל היה שהתגאה בכך וחשב והרגיש עצמו כגיבור, כי אמנם בתרבויות שונות בעבר ולצערנו גם כיום, אדם כזה נחשב לגיבור שלא מפחד מכלום.

לקראת סיום 'נאזן' מעט את התמונה ונלמד "זכות" על עשיו.

מחקר מעניין שנערך בסין ופורסם לפני 12 שנה (כתב העת Journal of Athletic Training), יכול אולי להסביר במושגים של ימינו את הבקשה של עשיו ל'אדום האדום' הזה כפתרון לעייפות ("כי עייף אנכי"). המחקר הראה, כי אור אדום יכול לשפר את איכות השינה. במחקר השתתפו 20 חיילים בצבא הסיני והם חולקו לשתי קבוצות: האחת נחשפה מדי יום לאור אדום במשך חצי שעה לפני השינה והקבוצה השנייה לא. כעבור 14 יום נמצא שהקבוצה שנחשפה לאור האדום הראתה שיפור ניכר במדד PSQI (מדד לאיכות השינה) ושיפור ברמות המלטונין ("הורמון השינה") בדמם של המשתתפים.

עשיו כל כולו היה רמאות, אך כשאנו מדברים על רמאותו של עשיו, הזוהר הקדוש מזכיר לנו את מעשה הרמאות של יעקב ולמרות כל ההסברים שנאמרו, כותב הזוהר שעם-ישראל נענש על כך, וזה לשון הזוהר –

"א"ר אֶלְעָזָר, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה יֵשׁ לְאָדָם לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה. בֹּא וּרְאֵה מִפְּנֵי שֶׁנָּטַל יַעֲקֹב הַבְּרָכוֹת מֵעֵשָׂו בְּרַמָּאוּת. תֵּדַע לָךְ, שֶׁלֹּא נִיתַּן רְשׁוּת לְשׁוּם אוּמָּה בָּעוֹלָם לְהִשְׁתַּעְבֵּד בְּיִשְׂרָאֵל, זוּלָתִי אוּמָה שֶׁל עֵשָׂו..." (זוהר חדש, מהדורת הסולם - פרשת נח מאמר נח, לא בקש רחמים על העולם, אות קל"א).

ועוד למדנו להלכה מה שנוגע להנהגות של עם-ישראל וזה איסור לבישת בגדים אדומים.

הגמרא בברכות (כ'.) מספרת, שפעם כשרב אדא בר אהבה הלך ברחוב וראה אשה, שהוא חשב שהיא יהודיה, שהלכה במלבושים אדומים והוא מיד קם וקרע את הבגד. אח"כ בשעה שהוברר שאין זו אשה יהודיה שאל הוא אותה: "מה שמך", והיא ענתה: "מתון". אמר לה: "מתון מתון ארבע מאות זוזי שוויא" – שהוא היה צריך לשלם ארבע מאות זוזים על הבגד, והוא עשה לעצמו סימן, שאם הוא היה מתון, הוא לא היה ממהר והיה חוסך לעצמו ארבע מאות זוזים.

וזה לשון השולחן ערוך (יורה דעה הלכות חוקות העובדי כוכבים סימן קעח סעיף א') –

"אין  הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא ילבש מלבוש  המיוחד  להם...אלא יהא מובדל מהם במלבושיו ובשאר מעשיו וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשום פריצות, כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים, והוא מלבוש שרים וכדומה לזה  ממלבושי הפריצות...אבל דבר שנהגו לתועלת, כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד שניכר בו שהוא רופא אומן, מותר ללובשו. וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר, מותר".

הטעם לאיסור לבישת בגדים אדומים לפי השו"ע הוא משום פריצות, ולכן יש המקילים כיום הואיל ואין בימינו משמעות כזו בהכרח, אך יש להוסיף שזה אולי מזכיר לנו את עשיו הרשע ומקום הצבע האדום בחייו. מי שכתב לקולא ממש הוא הגאון הגדול הפוסק רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה ('דרכי תשובה' יורה דעה סימן קע"ח סעיף קטן ט"ז) ולדעתו היום גם הגויים אינם נוהגים ללכת בבגדים אדומים.

לסיום, ברור לנו שכל התיאור של עשיו אינו מיותר ח"ו ומתאר למעשה את כל ההיסטוריה בין צאצאי עשו - הרומאים – שידיהם היו רוויים בדם ישראל - לבין עם ישראל.

אין לנו אלא להתנחם בדברי הנביא ישעיהו (ס"ג, א'–ד') –

"מִי־זֶ֣ה בָּ֣א מֵאֱד֗וֹם חֲמ֤וּץ בְּגָדִים֙ מִבָּצְרָ֔ה זֶ֚ה הָד֣וּר בִּלְבוּשׁ֔וֹ צֹעֶ֖ה בְּרֹ֣ב כֹּח֑וֹ אֲנִ֛י מְדַבֵּ֥ר בִּצְדָקָ֖ה רַ֥ב לְהוֹשִֽׁיעַ: מַדּ֥וּעַ אָדֹ֖ם לִלְבוּשֶׁ֑ךָ וּבְגָדֶ֖יךָ כְּדֹרֵ֥ךְ בְּגַֽת: פּוּרָ֣ה דָּרַ֣כְתִּי לְבַדִּ֗י וּמֵֽעַמִּים֙ אֵֽין־אִ֣ישׁ אִתִּ֔י וְאֶדְרְכֵ֣ם בְּאַפִּ֔י וְאֶרְמְסֵ֖ם בַּחֲמָתִ֑י וְיֵ֤ז נִצְחָם֙ עַל־בְּגָדַ֔י וְכָל־מַלְבּוּשַׁ֖י אֶגְאָֽלְתִּי: כִּ֛י י֥וֹם נָקָ֖ם בְּלִבִּ֑י וּשְׁנַ֥ת גְּאוּלַ֖י בָּֽאָה" - במהרה בימינו אמן כן יהי רצון!

שבת שלום ובשורות טובות!