פרשת תרומה - ערכם של אבנים טובות מול ערך השקעה וענווה

פריטים שונים וחשובים נתבקשו עם-ישראל לתרום לטובת הקמת המשכן – "זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן…אבני שהם ואבני מילואים לאפוד ולחושן…".

מעיון ברשימת הפריטים, כפי שמופיעה בפסוקי פרשתנו, עולה שאלה, אותה שואל ה"אור החיים הקדוש" רבי חיים בן עטר זצוק"ל, מדוע אבני השוהם ואבני המילואים לאפוד ולחושן, אבנים יקרות ביותר, נמצאים רק בסוף הרשימה? הרי ההיגיון מחייב שהם יהיו בתחילת הרשימה, עוד לפני הכסף והזהב?

משיב רבי חיים בן עטר שלש תשובות, שבהן טמונות תובנות חשובות וננסה ללמוד את דבריו לעומק.

התשובה הראשונה היא – משום שאבני השוהם והמילואים הובאו בפועל רק בסוף, כי נשיאי ישראל החליטו להמתין עד שכל העם יתרום וישלימו מה שיהיה חסר וכשראו הנשיאים שהעם הביא הכול למעט האבנים היקרות, החליטו הם לתרום אותם.

לכאורה, יש לשבח את הנשיאים על שהביאו תרומות בעל ערך ממוני גבוה, אולם חז"ל חשבו אחרת – " ואולי, כי לצד שמצינו שהנשיאים הביאו אותם באחרונה כשראו שהביאו ישראל כל הצורך למשכן, ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר פי"ב) שהקפיד ה' על זה וחסר אות אחת מהם – 'והנשאם' כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה לומר, כי הם למטה מכולם, ומהטעם עצמו שהם באחרונה, והבן".

וצריך להבין, מה רע עשו הנשיאים עד כדי כך שהאות יו"ד נגרעה משמם, פעם יחידה בתורה, וכפי שמופיע בפסוק המתאר את הבאת אבני השוהם ואבני המילואים "וְהַנְּשִׂאִ֣ם הֵבִ֔יאוּ אֵ֚ת אַבְנֵ֣י הַשֹּׁ֔הַם וְאֵ֖ת אַבְנֵ֣י הַמִּלֻּאִ֑ים לָאֵפ֖וֹד וְלַחֹֽשֶׁן" (פרק ל"ה, פס' כ"ז)?

חז"ל בעומק ראייתם באים ללמד אותנו, שכאשר פועלים על פי ההיגיון הקר ובאופן 'מחושב', לעתים מהווה הדבר כיסוי לחסרון סמוי. אם נתרגם זאת לאירוע ההתרמה למשכן, יתכן והנשיאים התמהמהו מלהביא מיד את תרומתם יחד עם כל העם מתוך אדישות מסוימת וקרירות לגבי עצם חשיבות התרומה למשכן. היה כאן איזו שמץ התנשאות וגאווה כלפי העם הפשוט. ואמנם, אם נבחן זאת בעיניים רגילות, הרי לא נשים לב לכך, אלא שהתורה החסירה את האות החשובה יו"ד, כדי לומר לנו שיש מקום להטיל ספק, מהי הסיבה האמיתית שהנשיאים לא תרמו יחד עם כל העם ויתכן שהנשיאים עצמם לא היו מודעים לכך. התובנה העוצמתית שהתורה רצתה ללמדנו דרך המשקפיים של חז"ל, שפעמים יש חשיבות לספונטניות ולתגובה טבעית, ללא חשבונות והתחשבנויות המצננות את ההתלהבות של הנפש, גם אם התוצאה שבאה לאחר חשיבה קרה והגיונית היא סבירה ואף טובה, הרי לפעמים המניע הפנימי האמיתי עלולה להיות עצלות, קרירות  וחוסר התלהבות בעשיית המעשה החיובי כמצווה או עשיית חסד.

דוגמא נהדרת לכך ניתן לראות אצל דוד המלך, אשר פעל בלי 'חשבונות' ולא התרגש ופחד כיצד יתפרש לציבור שהמלך מרקד ומפזז כאחד האנשים הפשוטים לפני ארון ברית ה'. ואכן, דוד המלך מרוב התלהבות רקד ופיזז לפני ארון ה' ולא הפריע לו שאנשים יחשבו ויאמרו שאין הדבר מתאים למלך-ישראל, אשר צריך להפגין קרירות ושליטה עצמית ולא לפעול רק מתוך רגש, גם אם מדובר בהבעת אהבת ה' גדולה. התלהבות זו של דוד הייתה לצנינים בעיני מיכל אשתו, שבאה מבית המלכות של שאול, וכך מתאר הכתוב – "..אֲר֣וֹן ה' בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י ה' וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ" [שמואל ב', פ"ו, פס' ט"ז]. (עיין במלבי"ם שם שבית שאול היה מאופיין בחשיבה שכלית והגיונית עם קור רוח)

התשובה השניה היא, משום שיש דעה בחז"ל, שאת אבני השוהם הביאו ה'נשיאים' – כלומר ענני הכבוד – וזה לשונו של ה'אור-החיים' – "עוד נראה, על פי דבריהם ז"ל שאמרו ביומא (ע"ה א), שהעננים היו מביאים את אבני השוהם וכו', אם כן משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה ולא חסרון כיס אשר על כרחו סדר נדבתם אחר כל הנדבות שמביאין מכיסם ועל ידי טורח".

במילים אחרות, ה'נשיאים' כאן אינם המנהיגים – אלא עננים, כדברי הכתוב (משלי כ"ה, י"ד) "נְשִׂיאִ֣ים וְ֭רוּחַ וְגֶ֣שֶׁם אָ֑יִן" וכן "מעלה נשיאים מקצה הארץ" (תהלים קל"ה, ז'). לפי הסבר זה, הרי הנשיאים לא טרחו במהומה כדי להשיג את אבני השוהם, אלא הדבר הונח לפתחם על ידי ענני הכבוד והם זכו בכך ללא כל מאמץ משום גודל מעלתם ולכן נכתבו רק בסופה של הרשימה, לעומת הפריטים האחרים שהובאו כתרומה מתוך מאמצים והשקעה רבה של העם, שכל אחד מהם תרם בנדיבות לבו דברים שעמל עליהם רבות כדי להשיגם ועל ידי זה שנתנו את מה שהשקיעו בו רבות זכו והם נמנו בתחילה. ידוע לכל אחד מאתנו, שדבר שהשקיע בו קשור אליו יותר וכאשר נאלץ לוותר על כך, הרי יש בזה מסירות נפש ו"רחמנא לבא בעי" ('רעיא מהימנא' כרך ג', פר' כי-תצא, רפ"א עמ' ב') – הקב"ה והתורה רוצים את לבו של האדם שכל מה שעושה יהיה מתוך הלב.

מסופר על רבי יעקב קמניצקי, שביקר פעם בתלמוד-תורה ומנהלי המקום התגאו בפניו כיצד הילדים מביאים כל יום ששי מטבע כתרומה לתלמוד תורה ובכך מחנכים אותם לתת צדקה. רבי יעקב קמניצקי אמנם שיבח אותם על עבודתם החינוכית, אולם לעצם מעשה הנתינה העיר, שהילד לא ילמד לתת צדקה אם לוקח את הפרוטה מהוריו, שהרי לא עמל כך, אולם אם ייתן מטבע ממה שהוא שלו וירגיש את החיסרון הכספי אצלו, רק אז ילמד את כוחה של הנתינה.

התשובה השלישית היא, שגם בתוך המשכן היו הבדלים בין כלי-המשכן. אבני השוהם היו עבור בגדי הכהונה והבגדים הם בחשיבות פחותה משאר כלי-המשכן, כפי שהרמב"ם מביא להלכה, שאין מועלין בבגדי כהונה ומותר ליהנות מהם למרות שערכם הכלכלי רב יותר, כי הבגדים הם משהו חיצוני, שאמנם חשוב מאוד להופעה בבית המקדש, אבל אינם כמו כלי-המשכן האחרים, שהם לב עבודת ה' במשכן. גם כאן רצתה התורה ללמדנו, שגם בדברים שבקדושה יש סדרי עדיפויות וחשיבות שונה בין כלי לכלי.

טעם נוסף כותב הרש"ר הירש, משום שהנשיאים פעלו מתוך תחושת התנשאות כלפי העם עם מחשבה מוטעית, שבזה שפנו אל העם שיתרמו מעמדם נפגע.  במקום להוביל מהלך ולהיות שותפים מיד בתחילה לחגיגת התרומה, הם ציפו שהעם לא יתגייס במלוא כוחו לתרום למשכן ואז יוכלו הם לבלוט בנתינה שלהם. ואמנם, העם יצא מגדרו כדי לתרום למשכן. וזה לשונו של רבי שמשון רפאל הירש  (ויקהל ל"ה, כ"ז) "…מחשבת הנשיאים הייתה מגונה, שכן בשעת הקמת המפעל הלאומי הגדול העדיפו לראות את עצמם במדרגה גבוהה מן העם וכנציגי העם, במקום שיהיו שוהים בקרב העם כאצילי בניו ואחיו. התוצאה הייתה, שבמקום שילכו בראש העם בהתלהבות ההתנדבות, נשארו אחרונים, והכתוב רומז על כך בכתיב החסר של "הנשאם" במקום "הנשיאים". אותה שעה לא הוכיחו את עצמם כ"נשיאים" של העם".

נמצאנו למדים, שעלינו לקיים את המצוות בזריזות ובהתלהבות, ללא 'חשבונות' ו'פלפולי הגיון', וכן שמעשה טוב אך פעוט ופשוט הכרוך במאמץ וביגיעה שווה עשרות מונים יותר ממעשה טוב שבא ללא מאמץ. אף למדנו, שכל פעולה ומעשה טוב הבא מעבודה פנימית ולא חיצונית מקבל משמעות אחרת לחלוטין ולסיום למדנו ללמד זכות ולהכיר בטובה ובגדולה גם של 'פשוטי העם' ולהיזהר ב'בני עניים' שמהם תצא תורה.

נתפלל בע"ה, שנזכה לקיים מצוות מתוך התלהבות ולב שמח, להתחבר לכל יהודי ויהודי באשר הוא ולראות בו שותף לעשיה הרוחנית – למען שמו באהבה.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!