פרשת תצווה – עיקר החינוך שתהא שלהבת עולה מאליה

רבי יהודה-לייב אייגר (תקע"ה –תרמ"ח) היה בנו של רבי שלמה אייגר, רבה של העיר קאליש ונכדו של רבי עקיבא אייגר. אביו וסבו של רבי יהודה-לייב (לייבל'ה) היו נחשבים כמתנגדים גדולים לחסידות. לימים נשא רבי לייבל'ה את בתו של רבי עזריאל גרטשטיין מלובלין ועבר לחסות תחת כנפי חמיו, שדאג לכל מחסורו, כך שישב ועסק בתורה יומם ולילה בהתמדה גדולה. בהשפעת חסידים בעיר לובלין רצה רבי לייבל'ה לראות ולטעום מה זו חסידות ויום אחד עשה את דרכו לבית המדרש של רבי מנחם-מנדל – הרבי מקוצק. לאחר ששהה שם תקופת-מה הוקסם מדרכה של החסידות ולהפתעת אביו וסבו נהפך לחסיד של הרבי מקוצק.

נפשו של רבי לייבל'ה נקשרה לחסידות וכאשר רבי מרדכי-יוסף ליינר זצ"ל, מחבר הספרים 'מי השילוח', פרש ועזב את בית קוצק והקים את חסידות איזביצה, רבי לייבל'ה הלך אחריו והפך לחסיד איזביצה.

לאחר פטירתו  של רבי מרדכי-יוסף ליינר זצוק"ל, הכתירו החסידים את רבי לייבל'ה אייגר כרבם והוא ייסד את חסידות לובלין בשנת תרי"ד.

באחת הפעמים כשחזר רבי לייבל'ה מבית קוצק, רצה אביו, שכאמור היה נחשב למתנגד גדול, להבין מה גרם לבנו להפוך את עורו ולהיות חסיד 'רחמנא לצלן' ושאלו על כך. רבי לייבל'ה השיב לו: "אומר לך שלשה עיקרים שלמדתי שם: הדבר הראשון הוא, שאדם הוא אדם ומלאך הוא מלאך. הדבר השני הוא, שאם אדם רוצה הוא יכול להיות יותר ממלאך. הדבר השלישי שלמדתי שם הוא לקרוא פסוקים קצת אחרת". כשאביו הביע תמיהה למה כוונתו באמירה השלישית, השיב לו בנו: "בקוצק קוראים את הפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלוקים .." כך: הקב"ה ברא רק את ה'ראשית' והשאר השאיר לנו כבני אדם לעשות".

בפרשתנו מצווה הקב"ה למשה על הדלקת המנורה. שני פסוקים בלבד מקדישה התורה לתאר את הדלקת המנורה, למרות שהמנורה תפסה מקום מרכזי בהוויית המקדש ואף נלקחה כסמל למדינת ישראל. נקרא את הפסוקים:

"ואַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִֽיד:(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל".

נלמד מספר היבטים חינוכיים ומוסריים מתיאור הדלקת המנורה.

כבר בתחילה רש"י שם לב למילה "להעלות נר תמיד". מדוע לא כתבה התורה 'להדליק נר תמיד'? מה פירוש 'להעלות'?

עונה רש"י: "להעלות נר תמיד – מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה".

המקור של רש"י הוא ממסכת שבת (דף כ"א.): "תני רמי בר חמא, פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם בשבת אין מדליקין בהם במקדש, כדי שתהיה שלהבת עולה מאליה ולא ע"י דבר אחר, משום שנאמר להעלות..".

הדלקת הנר במקדש הייתה רק ההצתה הראשונית והעיקר שהשלהבת תעלה מאליה. אמירה זו של חז"ל המובאת ברש"י משמשת עד היום כמודל חינוכי בהוראה לתלמידים. מורה טוב הוא מורה שרק פותח את הנושא, אומר את ההקדמה, עד שהשלהבת של אהבת הלימוד תעלה מאליה. אין הכוונה שהתלמידים יכוונו לדעת הרב ואז הרב יחמיא להם, אלא יצור אצלם גירוי למחשבה ורצון להעמיק ולהבין את הסוגיה בכוחות עצמם.

יש לקח אחר וכיוון נוסף שניתן ללמוד מהרעיון שתהא שלהבת עולה מאליה. השאיפה העיקרית והאידאלית בחינוך היא להגיע למצב שבו התלמיד יקיים תורה ומצוות באופן קבוע, יתנהג בדרך ארץ ובנימוס, יתחשב בצרכי הזולת, יהיה רגיש לכלל ישראל גם כשיעזוב את בית הוריו ואת מסגרת הישיבה וייצא לחיים עצמאיים.

אנו נוגעים כאן בליבת החינוך. עד כמה לכפות על התלמיד קיום תורה ומצוות בביתו ובמקום חינוכו? והאם בכלל? היתרון בכפייה היא יצירת מסגרת והרגל שלאט-לאט הופך לטבע שני.

יש חשיבות להרגל ולקביעות. על כן אנו אומרים כל יום בתפילה "ותרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך" וכן הנוסח שיש לומר לפני השינה "הנכנס לישן על מיטתו אומר פרשה ראשונה של ק"ש ואח"כ מברך המפיל חבלי שינה…יהי רצון מלפניך שתיתן חלקי בתורתך ותרגילנו לדבר מצוה ואל תרגילני לדבר עבירה…" (מאירי מסכת ברכות ס:).

ההרגל מביא עמו יציבות, ביטחון ותחושה של דברים מסודרים וברורים, בפרט בגיל החינוך. יש להרגיל את החניך, הבן והתלמיד לרגילות לדבר מצווה ולתפילה. ברם, כמובן שסכנה אורבת למי שעושה את תורתו רק מתוך הרגל כמצוות אנשים מלומדה. כבר הזהיר הנביא, שכאשר באים לבית המקדש במועדים, יש להיכנס ולצאת בשערים אחרים "וּבְבוֹא עַם־הָאָרֶץ לִפְנֵי יְקֹוָק בַּמּֽוֹעֲדִים הַבָּא דֶּרֶךְ־שַׁעַר צָפוֹן לְהִֽשְׁתַּחֲוֹת יֵצֵא דֶּרֶךְ־שַׁעַר נֶגֶב וְהַבָּא דֶּרֶךְ־שַׁעַר נֶגֶב יֵצֵא דֶּרֶךְ־שַׁעַר צָפוֹנָה לֹא יָשׁוּב דֶּרֶךְ הַשַּׁעַר אֲשֶׁר־בָּא בוֹ כִּי נִכְחוֹ  יֵצֵֽא" (יחזקאל מ"ו).

רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, בספרו 'שיחות מוסר', כינה זאת 'סכנת ההרגל'. כוונתו הייתה בעיקר, שההרגל הוא סכנה ואויב של רגשי קדושה וקיום מצוות. אולם, האמת צריכה להיאמר, שהסכנה שבהרגל נמצאת בכל חלק בחיינו, החל בחתן וכלה שניצוצות האהבה ממלאים את כל ישותם, אולם במשך השנים עלול ההרגל להחליש מאוד את אותם רשפי אהבה, אלא אם יודעים לשמר את היציבות והביטחון שהשגרה מקנה ומוצאים דרכים לתחזק את אותם ניצוצות האהבה הראשוניים. הרי ההרגל כאן נותן יתרון עצום.

חניך שבמשך שתים-עשרה שנה בחינוך הדתי למד תורה וקיים מצוות כחלק משגרת יומו הקנה לעצמו הרגלים שאם לא יקרה משהו חריג הרי זה יישאר חלק מאורח חייו.

יש יתרון גדול באי-כפיה על התלמיד ושכל מה שיעשה יהיה מתוך רצון אישי וכמובן זה יקנה לו כוחות אדירים גם כשיצא מהישיבה, הרי הוא פיתח אצלו חיבור לתורה למצוות ולעשיית חסד מתוך מניע פנימי.

אם כן, מה עושים? כופים ומרגילים, או נותנים חופש בחירה לחניך?

לעניות דעתי שום דרך קיצונית איננה נכונה. כפיה קיצונית תוליך את החניך בסופו של דבר למרוד ולהתנתק. מאידך גיסא, חופש מוחלט עלול להוביל את החניך במיוחד בגיל הצעיר לניתוק מכל הרגל של מצווה. הדרך הנכונה לכן היא, שמצד אחד כן לדרוש גבולות מהתלמיד, כן להקפיד על כללים ומשמעת ומצד שני ללוות את הדרישה לקביעות ומשמעת בהרבה חום ואהבה. בד בבד, יש ללמד את טעמי המצוות ואת הרציונל שעומד אחרי כל מצוה ומצווה ואחרי כל מנהג או הלכה. יש להתחשב בכל גיל עם היכולות שלו ולחשוב מה מהתובנות הערכיות אפשר להנחיל.

יש גם לאמץ את הגישה של "והתעלמת" – "פעמים שאתה מתעלם", כלומר: כפי שנאמר לגבי השבת אבדה. לפעמים ההורים והמורים צריכים להתעלם ממעשה לא ראוי של החניך הנחשב למעשה ילדותי, או אי-הקפדה על מצווה או לימוד, כמובן בגבולות הטעם הטוב.

מסופר על הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב, שלאחר התפילה ניגש אליו אדם אחד עם בנו הקטן לקבל את עצתו וברכתו והבן התיישב על כסאו של רבי יעקב. האבא, כשראה את מעשה בנו, גער בו בתקיפות על העזתו לשבת על הכסא של הרב. רבי יעקב הרגיע את האבא ואמר לו: "אין צורך לכעוס עליו כל כך. ברגע שהוא קצת יתבגר וילמד הוא לא ישב על כסא הרב".

אין ספק שעל ההורים והמורים ליצר מערכת קבועה של כללים וחוקים ודרישות ולידע את החניך והבן מה אנו מחייבים וממה מאפשרים חופש בחירה, כדי שהבן יעשה את הדברים מתוך רצון פנימי ומתוך הבנה פנימית.

ידועים דברי ראש ישיבת 'חכמי לובלין', הגאון רבי מאיר שפירא, מייסד 'הדף היומי', שבטקס חנוכת הישיבה בשנת תר"צ עמד על מרפסת הישיבה כשמעליו  התנוסס שלט בו נכתב הפסוק שאומרים בתפילת שבת והלקוח מספר תהלים (פרק ל"ד): "לְֽכוּ־בָנִים שִׁמְעוּ־לִי יִֽרְאַת יְקֹוָק אֲלַמֶּדְכֶֽם" ואמר: "עיקר החינוך של הישיבה היא לא כשנמצאים במסגרת הישיבה, שאז ברור שלומדים ומתנהגים ביראת ה', אלא העיקר שהבנים הולכים מהישיבה וממשיכים בדרכה זוהי ההצלחה החינוכית".

ברור לנו, שנוסף לכל השיטות והדרכים המגוונות לפי כוחו של התלמיד, הרי חשוב שההורים יתפללו להצלחת חינוך ילדיהם, כי פעמים הורים הולכים לפי כל הכללים ולא נוחלים נחת מבניהם רחמנא לצלן. בדרך כלל מתברר, שהייתה חסרה תפילה יום-יומית של ההורים בכוונה גדולה, בדמעות ובתחנונים.

נזכה ונתפלל יום יום ושעה שעה והקב"ה ישמע תפלתנו ונזכה לשמן זית זך וטהור בביתנו.

שבת שלום לכל בית הישיבה