התוכחה - לפרשת בחוקותי ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

פרשת בחוקותיי ידועה בשם 'פרשת הקללות' או 'פרשת התוכחה'. פסוקי התוכחה נקראים בקול נמוך וכדי לא להלבין אף אחד, מעלים לתורה את בעל הקורא עצמו, או היו שנהגו כקהילות שהיו משלמים לאנשים עניים או כאלו שהיו משולי החברה שיעלו לתורה בפרשת הקללות והם שהכסף היה חשוב להם היו מוכנים. ראשי הקהל נהגו כך, כי חשבו שאותם אנשים לא כל כך מבינים את המשמעות וחלקם לא חששו מכך שיהיה להם מעין הדברים הרעים שבפרשה.

ישנו סיפור מיוחד  המיטיב לתאר את החשש בקהילות ישראל עד ימינו בקריאת 'פרשת התוכחה' ושם הסיפור הוא 'איש התוכחה' שאותו כתבה בכישרון רב הסופרת דבורה בוארון, סופרת מחוננת מהמאה שעברה.

הסיפור עוסק בדמותו של נחום לייב, עני מרוד שהתפרנס בדוחק כסבל אצל הגויים, תוך כדי שהם היו מבזים אותו ואף זרקו עליו מדי פעם אבנים. עקב מעמדו הנחות, לא זכה לעליה לתורה מלבד פעם אחת בשנה וזה בפרשת התוכחה, ומכאן כינויו 'איש התוכחה'. בעת קריאת פרשות התוכחה כל באי בית הכנסת התחבאו בתוך כסאותיהם והוא הרגיש כי הקללות נזרקות עליו כמו אבני הגויים.

כך מתארת אותו הסופרת באחד הקטעים המשמעותיים. הגבאי היה משוכנע שלא יסרב לעלות לתורה בפרשה שאף אחד לא  רוצה לעלות בה לתורה ואכן נחום-לייב הסכים לעלות בשבתות בפרשיות התוכחה, וכה תיארה –

"אשר רק נמושות הקהל ודלי הדלים מתבקשים לעלות אז אל הבימה. הן גם לפנים, להר עיבל, שהוא הר הקללה, מצווים היו לעלות רק הפחותים שבשבטים ובני השפחות שתי פעמים נקראו פרשיות פורענות אלה במשך הקיץ, בתחילתו ובסופו, ובבית־הכנסת הייתה האווירה בו אז רוויה חרדות, כמו עם בוא שוֹאה. בעלי־הבתים החשובים שכל כך להוטים היו תמיד אחרי ה’עליות', ישבו עכשיו כמסולקים במקומותיהם, נחבאים איש איש אל טליתו, עד אשר ראו את ממלא־מקומם בא ועולה על הבימה – מין צינה או מגן שעשוי היה לקלוט מעתה הוא את החצים. וזה עמד דווקא אמיץ ומאושש כל אותה שעה, חתם את תוכחת־הזעם בברכה, ויצא בגמר התפילה עם כל האחרים, מדושן אותו עונג של שבתון, אשר רק העמלים העושים בפרך ידעו את טעמו."

תיאור זה מדייק את האווירה בקריאת התוכחה מאז ומעולם ונשאלת השאלה האם באמת החשש הזה מוצדק, שמי שעולה לתורה עלולות הקללות לחול על ראשו חלילה, משום שנפתח פיו של השטן  נגדו?

אני כבר לא מדבר על דורנו וכפי שביטא זאת באמירתו הנוקבת האדמו"ר מצאנז בעת קריאת התוכחה  בבית המדרש שלו בנתניה, שכאשר החזן בעל הקורא קרא בלחש את הקללות בפרשת התוכחה, צעק האדמו"ר – "העכער" ("בקול רם!")!! -  שיגביה את קולו הואיל והקללות כבר לא רלוונטיות וכבר התקיימו –

"תן לאלוקים לשמוע מה שאנו קוראים פה! הרי כל הקללות כבר התגשמו. כעת עליו לשלוח רק ברכות לבני עמנו...."

והיכן התקיימו הקללות? כמובן בשואה הארורה אותה עבר האדמו"ר בצורה כל כך קשה וקורעת לב, בה איבד את אשתו ואחד עשר ילדיו.

לעניות דעתי, יש לחלק את נושא התוכחות בין תוכחה כללית לעם-ישראל וכפי שמופיע בפרשתנו וכן בפרשת 'כי תבוא', לבין תוכחה לאדם הפרטי. בעוד שהתוכחה לעם-ישראל כואבת והתורה מזהירה אותנו שלא נגיע לכך, כאשר מדובר בתוכחה המאיימת על הכלל, שברור שאנחנו לא אוהבים אותה, לכן מובן מדוע אדם פרטי חושש לעלות לתורה, כי הוא מרגיש כחלק מהעם ואחראי למה שיקרה לעמנו אם לא נלך בדרך התורה. תוכחה זו חשובה שתשמע גם אם היא נאמרת בלחש, כדי שתזהיר את עם-ישראל.

לעומת זאת, תוכחה שנאמרת לאדם פרטי באופן אישי הינה סיפור אחר לחלוטין ועל כך אומרת  המשנה (אבות פרק ו' משניות ה' ו'), שאחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם היא לאהוב את התוכחה - לא רק להיות מוכנים לקבל מוסר ותוכחה, אלא כדי לגדול בתורה האדם צריך לאהוב את התוכחה!! –

"והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן ....אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות ...".

וכן מצאנו אמירה מיוחדת של רבי (תמיד כ"ח) שמתכתבת עם דברי המשנה דלעיל, שהדרך הישרה של האדם היא לאהוב את התוכחות –

"תניא, רבי אומר: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם - נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב." 

ומסביר רש"י על אתר –

"הרבה דברים צריך לו לאדם לבחור אלא הכי קאמר איזוהי דרך אחת מדרכים הישרים שיבור לו האדם."

שנים אחרי רבי הרחיב רבי שמואל בר נחמני בשם רבו רבי  יונתן, שחי בדור השלישי של האמוראים, את הטוב והתועלת שבתוכחה - לא רק מצד האדם שסופג את התוכחה, אלא גם מצד זה שמוכיח את חברו. לאדם המוכיח יש מקום של כבוד וזה לשונו בגמרא (שם) –

"כל המוכיח את חבירו לשם שמים - זוכה לחלקו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר מוכיח אדם אחרי, ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד, שנאמר חן ימצא ממחליק לשון."

שמעתי פעם מהרב צפניה דרורי רבה של קריית שמונה לשעבר שדורנו הוא דור של אהבה וקשה להם לקבל מוסר ותוכחה. ואכן, בשנות עבודתי הרבות בחינוך ראיתי זאת בעיניי, שהדרך להגיע ללב הנוער היא רק באמצעות מילים של אהבה. קשה למצוא היום נערים ואף מבוגרים שאוהבים את התוכחות וכבר לא מוצאים אנשים שמחפשים שיוכיחו אותם על דרכם ובכך יוכלו לתקן את עצמם.

הגמרא מספרת על רבי עקיבא (ערכין ט"ז:), שרבי יוחנן בן נורי סיפר ואמר –

"מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך...".

למרות שרבי יוחנן בן נורי גרם שיוכיחו את רבי עקיבא ואף נאמר גם במקום אחר שאף הענישו אותו פיזית, אך רבי עקיבא הוסיף אהבה למוכיחים אותו. יתכן אולי שזה היה בתחילת דרכו של רבי עקיבא, אם כי לא נאמר שכך זה היה, על כל מקרה רבי עקיבא ביקש שיוכיחו אותו .

ומדוע על כל אדם לאהוב את התוכחות ומדוע לא להסתפק בכך שאדם מוכן שיוכיחו אותו ולא ייעלב כתוצאה מכך?

על זה שואל ומסביר הריא"ף על 'עין יעקב', רבי יאשיהו פינטו מחכמי דמשק )ה'שכ"ה-ה'ת"ח), כיצד אנחנו משבחים אדם שמוכיח אדם רשע בצורה נעימה ויפה ואפילו משבחים אותו. ועל כך עונה –

"...ואפשר שמצינו מוכיח לאדם רשע בחלקת לשון ואומר לו הלא ידעתיך בשם אדם כשר וזה ששמעתי עליך לא נכון לעשות איש צדיק כמוך".

במילים פשוטות, ברגע שאתה פונה לאדם שעשה מעשה שלילי ואומר לו – 'אתה הרי אדם טוב וחכם וכו' ואני לא מאמין מה ששמעתי עליך ובוודאי מה שאומרים עליך זה לא נכון', הרי אדם כזה שמוכיחים אותו מתוך אהבה יהיה מוכן לקבל מוסר.

וכן הסביר השל"ה הקדוש את הפסוק "הוכח לחכם ויאהבך" - תאמר לאדם שחטא שהוא חכם ואז יאהב אותך, גם אם תטיף לו מוסר, ויש סיכוי רב שישנה דרכו.

הריא"ף טוען שזה לא סותר את המשך הפסוק "אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים", שלכאורה  לא ראוי  לומר  לרשע שהוא צדיק, ברם עונה על כך הריא"ף בעצמו –

"...למוכיחים ינעם אם בא להוכיחו ואמר לו צדיק אתה וצריך אתה להחזיק בצדקות אף על פי שהיה רשע וקראו צדיק מ"מ ינעם ועליהם תבא ברכת טוב כיון שהחזירו למוטב וכאן אמר שהמוכיח לשם שמים ומוכיח לרשע מומו זוכה להיות בחלקו של מקום ומושכין לו חוט של חסד...".

לסיכום חלק זה במאמרי, בסופו של דבר הכל תלוי כיצד מתבטאים בתוכחה, מהי כוונת המוכיח ולמי מוכיחים.

הגמרא והמשנה (תמיד כ"ז: - כ"ח.) מספרת על כך, שהיה בהר הבית בדיקת שמירה על המשמרות שפעלו שם והייתה סיסמא שהיה צריך לענות לשומר ולומר לו "איש הר הבית שלום עליך" ואם לא  אמר כן סימן שישן בשמירה ואז שומר הר הבית היה חובט בו במקלו ואפילו הייתה לו רשות לשרוף את כסותו באמצעות האבוקות שהם נשאו אתם לצורך הבדיקה.

ר' אליעזר בן יעקב סיפר שם בגמרא, שמצאו פעם ישן את הדוד שלו, אחי-אמו, ואנשי הר הבית שרפו את כסותו ועל אירוע זה הגיב רבי חייא בר אבא בברייתא –

"אשריהם לראשונים שאפילו על אונס שינה עושין דין, שלא על אונס שינה - על אחת כמה וכמה."

רואים, שחז"ל ראו בתוכחה זו שהיא הייתה אפילו קצת אלימה דבר לגיטימי.

רבי מסביר את התועלת שבתוכחה –

"איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם - יאהב את התוכחות, שכל זמן שתוכחות בעולם - נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באין לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם, שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב".

התוכחה מאפשרת לאדם לתקן את דרכו ומאפשרת לו להתבונן בפנימיות שלו עצמו וממילא התוצאה היא שרעה מסתלקת מן העולם וטובה באה במקומה.

פרשיות הקללות יכולות להתפרש גם אחרת, כך שהן לא כל כך נוראיות כפי שנראה במבט שטחי,  אלא אפשר לשאוב מהן גם הרבה תקוה ואור, כפי שלמשל ידוע מה שמפרש הרמב"ן את הקללה בפרשתנו (כ"ו, ל"ב–ל"ג) –

"וַהֲשִׁמֹּתִ֥י אֲנִ֖י אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָֽׁמְמ֤וּ עָלֶ֙יהָ֙ אֹֽיְבֵיכֶ֔ם הַיֹּשְׁבִ֖ים בָּֽהּ וְאֶתְכֶם֙ אֱזָרֶ֣ה בַגּוֹיִ֔ם וַהֲרִיקֹתִ֥י אַחֲרֵיכֶ֖ם חָ֑רֶב וְהָיְתָ֤ה אַרְצְכֶם֙ שְׁמָמָ֔ה וְעָרֵיכֶ֖ם יִהְי֥וּ חָרְבָּֽה".

וכותב הרמב"ן בפסוק ט"ז בהתייחסו לפסוקנו –

"וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

דברי הרמב"ן מבוססים על המדרש כפי שכותב רבנו בחיי –

"..וכן דרשו רז"ל בתורת כהנים: (ספרא ו, ח) זו מדה טובה לישראל, שלא יהו ישראל אומרים: הואיל וגלינו מארצנו עכשיו האויבים באים ומוצאים עליה נחת רוח, שנאמר: "ושממו עליה אויביכם היושבים בה", אף האויבים הבאים אחריכם לא ימצאו בה נחת רוח, עד כאן. ומזה אמר שאף היושבים בה ינהגו שממה עליה שלא יבנו עליה חומה ומגדל, וכל האומות ישתדלו לבנותה ואין להם כח, ויש בזה סימן גדול לישראל שמיום שחרבה לא קבלה אומה ולשון, ולא תקבל עד שישובו אפרוחיה לתוכה".

במדרש תנחומא (ראה סימן ד') אף מצאו לכך רמז, שהברכות המופיעות בפרשתנו מתחילות באות אל"ף – 'אם בחוקותי תלכו', ומסתיימת באות תי"ו 'ואולך אתכם קוממיות' - ואילו הקללות נפתחות באות וא"ו –'ואם לא תשמעו', ומסתימות באות ה"א 'ביד משה'. הברכות נבנות בהדרגה מאל"ף ועד תי"ו ואילו בקללות מיד עם התחלתן נגמרות ואין ביניהן כלום.

סגנון זה של הסתכלות מצאנו גם בפסוקים שבקללות בפרשת כי תבוא –

"והתמכרתם שם לאויבך לעבדים ולשפחות ואין קונה (דברים כ"ח, ס"ח)".

גם כאן המדרש מפרש שזו בשורה, משום שתחשבו שנמכרתם, אך אף אחד לא ירצה לקנות אתכם, זאת אומרת: אף אחד לא יוכל לשלוט עליכם בסופו של דבר.

כדאי להביא כאן את הגמרא (מועד קטן ט.-ט:), המספרת על רשב"י שאמר לבנו ללכת להתברך אצל חכמים והם כביכול קיללו אותו והאבא הסביר לבנו, שזה נראה ונשמע קללות, ברם אלו ברכות נהדרות [ועיין שם בגמרא כיצד רשב"י הסביר לבנו את הכוונה למשל "תזרע ולא תקצור" - תחיה ולא תמות,   ועוד דברים שנשמעים בתחילה כנוראים]. ואולי חכמים אלו נהגו כך, משום שחששו לעין הרע שיגרם לבנו של רשב"י ולכן אמרו זאת בסגנון של איפכא מסתברא.

הסיפור על 'איש התוכחה' שבו פתחנו מסתיים בכך, שתמיד לאחר אחת מפרשות התוכחה, שמש בית-הכנסת שילם לנחום לייב את כל החוב הכספי שהיה לו כלפיו, כעין שכר על הסכמתו לעלות לתורה בפ' התוכחה. ו'איש התוכחה' קנה בכסף זה אוכל מזין לילדיו.

ונסיים בסיפור 'עוקצני' במיוחד על רבי חיים קנייבסקי זצ"ל ומסופר על אדם שבא בבקשה לר' חיים שרוצה לעלות בפרשת התוכחה, אך חושש מכך. השיב לו הרב קנייבסקי, שאכן לא כדאי שיעלה ואין בזה ברכה ולצורך כך סיפר לו ר' חיים סיפור על אברך שלמד בכולל 'חזון איש' ועלה בפרשת התוכחה וזה לא נגמר טוב. שבוע לאחר מכן דודתו של אותו אברך שגרה באמריקה והייתה עשירה ובעלת נכסים רבים נפטרה וצוותה בצוואתה להוריש לאותו אברך את כל הונה. אותו אברך הפך מאברך דל אמצעים להיות איש עשיר מאוד. המתייעץ הרים גבה שלכאורה נפלא ואדרבה...ואז ר' חיים הרים קצת את קולו ואמר לו: "אתה יודע איזה אסון קרה לאותו אברך?...כתוצאה מכך הוא עזב את הכולל והיה יכול להיות גדול בתורה ונעשה איש עסקים...".

בתפילה שכל הקללות תהפוכנה לברכות הן לפרט והן לכלל ישראל, אמן כן יהי רצון!

שבת שלום לכל עם-ישראל!