פרשת תולדות - מאה שערים

אחת השכונות המפורסמות בירושלים היא שכונת 'מאה שערים'. השכונה הוקמה לפני כמאה וחמישים שנה כשכונה החמישית בירושלים שמחוץ לחומות העיר העתיקה. 'מאה שערים' נוסדה על ידי חברת 'בוני ירושלים' ובראש הקבוצה עמד הרב שלמה-זלמן משה סלומון, שבנה את הבית הראשון ואף גילה אומץ רב לגור שם גם בלילות אע"פ שהדבר היה כרוך בסכנה. חברי הקבוצה מנו מאה איש והם יזמו את בניית השכונה מחוץ לחומה עקב המחירים הגבוהים שהיו בעיר העתיקה ובסמוך אליה ולכן יחסית המיקום היה קצת רחוק ממרכז העיר העתיקה. את הקרקע רכשו מערביי הכפר ליפתא שבכניסה לירושלים.

מדוע קראו המייסדים לשכונה בשם 'מאה שערים'? מעבר לעובדה שהם היו מאה חברים באגודה, הרי הסיבה האמתית לקריאת שם השכונה כך, משום שהקמת חברת 'בוני ירושלים' שהקימה את השכונה הייתה בדיוק בפרשת השבוע, פרשת 'תולדות', שם מספר הכתוב על יצחק אבינו –

"וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַֽיְבָרֲכֵהוּ ה'".

חברי הקבוצה היו אנשים חרדים צאצאי תלמידי הגר"א שעלו ארצה ומצאו רמז לעניין, שהגימטרייה של 'מאה שערים' הוא 666 –  מספר המסמל על פי הגר"א את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.

בכתבה שהופיעה בעתון 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, שם  מקווה הכותב שהשכונה תגדל לאלף שערים. וכה נכתב בכתבה:

"חברת 'מאה שערים', אשר נכבדות מדובר בה בשערי הלבנון, הצליח כבר חפצם בידם ובנו עשרה בתים נאים מחוץ לעיר…יתן ה' ובמהרה לא תקרא עוד החברה הזאת מאה שערים, כי אם אלף שערים בבנותם אלף בתים מחוץ לעיר [=העתיקה ]..".

סיפור מעשה הזריעה של יצחק ובזה שמצא מאה שערים, נראה לכאורה כאירוע  שולי בפרשתנו ויש להבין מדוע מוזכר בפרשתנו ומה לנו ללמוד מסיפור זה. בהמשך לתמיהה זו, מעניין לדעת מדוע החבורה הנכבדה של חברת 'בוני ירושלים' מצאה את סיפור 'מאה השערים' של יצחק כה חשוב, עד כדי קבלת החלטה לקרוא לשכונתם כך. אם כבר רצו להתחבר למשהו בפרשתנו, יכולים היו לקרוא לשכונתם שכונת 'יצחק אבינו' או שכונת 'האבות'?

נראה לעניות דעתי, שהבאת אירוע זה בפרשה רוצה ללמדנו, שיצחק המשיך את דרכו של אברהם אבינו במעשי החסד שלו. התורה בדרך-כלל איננה משתמשת בסופרלטיבים ובתיאורי אופי של אבות האומה, אלא מספרת את מה שעשו, ממש כפי שלא נאמר על אברהם שהוא 'איש חסד', אלא מעשי החסד שלו מתוארים בתורה. גם כאן, התורה מתארת את מעשהו זה של יצחק, אשר יש בו חסד גדול אשר איננו נראה לעין בקריאה שטחית. המדרש מאיר את עינינו וחושף את התוכן האמיתי של מעשה יצחק וזה לשון המדרש:

" 'ויזרע יצחק בארץ ההיא'. שעשה צדקה גדולה עם עניי אותו מקום, שנאמר זרעו לכם לצדקה (הושע י יב)… בשביל אותו זכות בירך הקדוש ברוך הוא אותה זריעה, ונשאה הארץ מאה שערים ממה שהיו משערים אותה" (מדרש אגדה (בובר) בראשית פרשת תולדות פרק כ"ו סימן י"ב).

המדרש מפרש את ענין מאה השערים, שהתבואה עשתה פי מאה ממה שהייתה יכולה לעשות לפי הנתונים הטבעיים שהיו שם. חז"ל מדייקים את חזרת המילים "בשנה ההיאבארץ ההיא" – בשנה ההיא – אף על פי שאינה כתקנה, שהייתה שנת רעבון: 'בארץ ההיא בשנה ההיא' – שניהם למה?, לומר שארץ קשה והשנה קשה" (רש"י).

במצב זה של שנת בצורת וגם באופן טבעי זו ארץ קשה לזריעה [צריך לומר שהמקום שזרע היה בארץ ישראל]  ואעפ"כ בזכות מעשה החסד שלו זכה למאה שערים [יש מפרשים פי מאה ממה שהזרעים יכלו להצמיח ויש מפרשים על היבול].

אם נתבונן בדברי רבותינו המובאים ברש"י, נראה שיש עוד היבט למעשהו של יצחק. בפירוש השני למושג 'מאה שערים' אומר רש"י:

"..ורבותינו אמרו: אומד זה למעשרות היה".

מסביר הרבי מלובביץ (שיחות חלק ה'), שהתהליך היה שבתחילה יצחק אמד והכין את מה שצמח למעשר, כפי שלמדנו בהמשך על יעקב אבינו שאמר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן־לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָֽךְ" (בראשית כ"ח, כ"ב), כך גם יצחק אחרי שהפריש את התבואה לצורך מעשר, בדרך ניסית הצמיחה אז הקרקע פי מאה ומזה המשיך להתעשר עד שהיה כבד ברכושו. וזה כוחו של מעשר, כפי שחז"ל דרשו את הפסוק (פרשת ראה) –

"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל־תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָֽה" – "עשר כדי שתתעשר".

הגמרא מדגישה (שבת קי"ט.), שעשירות בארץ ישראל באה לאדם כתוצאה מהפרשת מעשרות, לעומת בבל שבעשירות זוכים אלו שמכבדים את התורה ובשאר המקומות בזכות שמכבדים את השבת. העושר הרב אשר זכה לו יצחק  כתוצאה מהפרשת המעשרות מובא מיד אחר כך –

"וַיִּגְדַּל הָאִישׁ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּֽי־גָדַל מְאֹֽד:(יד) וַֽיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּֽים".

נחזור אם כן לשאלתנו הראשונית – מה המיוחד בסיפור זה? אלא למדנו שסיפור זה מלמד אותנו גם על החסד שעשה יצחק עם אנשי גרר וגם על חשיבות נתינת המעשר.

יצחק, כאביו אברהם, למרות שהתעשר מאוד נשאר במהותו ועושרו גרם לו למחויבות-יתר ועליה בדרגת האחריות והאנושיות.

לפני שהתפרסם בעולם, היה רבי צבי-הירש מזידיטְשוֹב (תלמידו המובהק של רבי ברוך ממז'יבוז' והחוזה מלובלין) עני מאוד וביקש מהשם פרנסה.  לילה אחד, כשקם כמנהגו בחצות הלילה לעבודת השם ראה אור גדול בביתו. בתחילה חשב כי פרצה שרֵפה, נחרד מאוד, ושפך הרבה מים כדי לכבות אותה, ואז הבין שלא מדובר באש אלא באבן חן גדולה מאוד. החביא ר' צבי את האבן ושלח לקרוא לסוחר אבנים טובות בשם ווֹלף דוֹבּרִישִים מהעיר דרוֹהוֹביץ' שהיה מבין גדול בעניינים אלה. כשהגיע הסוחר וראה את האבן אמר: "לאבן הזאת אין מחיר. אפילו בבית הקיסר ירום הודו אין כמוה, ורק בבית מלך רוסיה יש אבן שמזכירה אותה, אבל הרבה יותר קטנה. אם תמכור אותה, אתה ובניך ובני בניך תהיו גבירים גדולים כל חייכם." אחרי זה הרהר הצדיק ואמר: "ריבונו של עולם, למה לי האבן הזאת, יכול להיות שהיא תזיק לי או לבני ביתי חלילה. תן לי בבקשה את אור התורה במקום האור הזה." אחרי שסיים את דבריו לקח את האבן אל הגינה ודרך עליה עד שנשברה והתפזרה לחלקיקים קטנטנים . (מהרהר אני  ומה עשה עם כל שאריות האבן היקרה? האם גרם חלילה לאיבוד ערכם כדי לזכות באור התורה , מעשה בעייתי מבחינה הלכתית, או שאסף את כל שאריות אבן זו וחילקם לעניים? אחיינו של רבי צבי, האדמו"ר רבי יצחק-אייזיק ספרין מקאמרנא, סיפר שדודו היה מבקש ממנו בצעירותו שיספר לו דברים שנתגלו לו ברוח הקודש, והיה נותן לו על כך מטבעות, אותם היה הוא מחלק לצדקה. לפי זה אפשר לומר , שמצוות הצדקה היתה חביבה עליו וגם את ניצוצות האבן היקרה חילק לעניים ובזה זכה באור התורה ).

רבי יצחק-יונה טורצ'ין [מחשובי רבני ליטא שעלה ארצה בשנת 1930 ובשנת 1944 בעת לווייתה של חמותו הרבנית חיה מינדל בשעה שהספידה התמוטט ונפטר ושניהם נקברו בהר הזיתים]  מעיר על הפסוק שנכתב אחרי ההתעשרות במאה שערים – "ויִּגְדַּל הָאִישׁוַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְגָדֵל עַד כִּֽי־גָדַל מְאֹֽד" – בדרך כלל עשירים ומתעשרים, ככל שמתעשרים יותר, 'האיש' שבהם פוחת והולך. ואילו אצל יצחק אנו רואים, שבמקביל לגדולתו הכלכלית גדלה גם אישיותו 'ויגדל האיש' ואכן הבריות היו אומרים אמירה חדה הכתובה במדרשים כאן ורש"י מביא זאת בקצרה –

"שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך".

אפשר לפרש את כוונת המאמר הזה, שהבריות מעדיפים את הזבל של הפרדות של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ומדוע? משום שבזבל הפרידות יכלו להשביח את האדמה ויצחק כנראה חילק חינם את הזבל הזה לטובת הצבור, מה שאין כן הכסף והזהב שהיה לאבימלך שלא תרם להם כלום.

אירוע הזריעה של יצחק, שאותו התורה טורחת לספר, מתכתב יפה עם ההקשר של הפסוקים שמופיעים בסמוך, חפירת הבארות. ברור לכולם, שבארות המים יכלו לשמש את כולם וכולם היו נהנים מכך וזו הייתה כוונתו של יצחק להיטיב עם הבריות, אך הקנאה של הפלישתים דחפה אותם להתנגד ולהיאבק ביצחק –

"וַֽיְהִי־לוֹ מִקְנֵה־צֹאן וּמִקְנֵה בָקָר וַעֲבֻדָּה רַבָּה וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּֽים: וְכָל־הַבְּאֵרֹת אֲשֶׁר חָֽפְרוּ עַבְדֵי אָבִיו בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָֽר".

שיא השיאים של אותה קנאה היה בזה, שאבימלך הטיח ביצחק שכל מה שיש לו בעצם לקח מהם –

"וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל־יִצְחָק לֵךְ מֵֽעִמָּנוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּנּוּ מְאֹֽד".

בעוד שאנחנו יודעים את האמת, שיצחק עבד קשה ולא ניצל, תיווך או עסק במסחר, אלא זרע בעצמו וחפר בארות בעצמו, כל זה לא עזר לו הואיל והקנאה מעוורת את שיקול הדעת.

לצערנו הרב, ההיסטוריה חוזרת על עצמה ואנו רואים זאת ביחס למדינת ישראל. לא רק שמדינת ישראל חופרת 'בארות מים' לכולם, הן באספקה ממשית של מים למדינת ירדן, והן בכלכלה הפורחת בחסדי שמים של מדינתנו – האם זה הוריד במשהו את מפלס השנאה של חלק מהאומות המקיפות אותנו ואף הרחוקות מאתנו?!

על אף התרומה האדירה שתורם העם היהודי לעולם כולו במשך ההיסטוריה, אנו פוגשים בכל דור ודור כאלה החפצים ברעתנו מנמקים זאת באלף ואחד תירוצים, אך הסיבה האמיתית הפנימית היא אותה קנאה בת אלפי שנים בהצלחתו של העם היהודי. אותן אומות השונאות אותנו, מוכנות להרוס את עצמן ולא לראות בהצלחתו של עמנו.

אבל אנחנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" ובזכות אמונתנו בקב"ה והשלכת יהבנו בו, נזכה לזרוע ולקצור 'מאה שערים' בכל מעשה ידינו.

שבת שלום וחודש של אור לכל בית הישיבה!