פרשת שמיני - שלא נטלו עצה זה מזה

טרם פטירתו של ה'בעל שם טוב' שאלו אותו תלמידיו, מי יהיה להם רב ומורה אחריו? אמר להם הבעש"ט: "סעו ובקשו בין צדיקי הדור, ושאלו אותם מהי העצה כנגד הגאווה. והאיש אשר ייתן לכם עצה ויאמר לכם עשו כך או כך – אל תבחרו בו .אבל אם יאמר לכם – אין עצה כנגד הגאווה, אלא לבקש רחמים מאת הקדוש ברוך הוא שיסייע בידינו – בו תבחרו לכם כמורה וכרב."

בסיפור מדהים זה מגלה לנו ה'בעל שם טוב' יסוד חשוב לחיים, שיש לבחור רב שמודע לכך שאיננו יודע הכל ואין לו תשובה לכל דבר. רב שאינו 'שולף' עצות על ימין ועל שמאל, אלא רב שיודע שלא לכל דבר יכול לתת עצה ופתרון. כמובן, שלקבל עצה ולתת עצה דבר מאוד חשוב הוא, אך כמו-כן יש להצטנע ולא לתת עצה לכל דבר. מאידך, לומדים אנו על החשיבות בליטול עצה, כי זו ההדרכה שקבלו תלמידיו של ה'בעל שם טוב' שישאלו וינסו לקבל עצה.

על חשיבות קבלת העצה כבר לימד אותנו שלמה המלך במשלי (י"ב, ט"ו) –

"דֶּ֣רֶךְ אֱ֭וִיל יָשָׁ֣ר בְּעֵינָ֑יו וְשֹׁמֵ֖עַ לְעֵצָ֣ה חָכָֽם"

אדם השומע לעצה, אזי מעבר לכך שמקבל הדרכה מה לעשות, הוא גם מעיד על עצמו כאדם חכם שמבין את חשיבות קבלת עצה לכשעצמה. חז"ל דורשים את דברי שלמה על משה רבנו –

"וישמע משה לקול חותנו. עליו אמר שלמה 'שומע לעצה חכם" (פסיקתא זוטרתא לקח טוב פרשת יתרו).

וכן על יעקב אבינו אומר המדרש תנחומא (בובר, פרשת ויצא) –

"וישמע יעקב אל אביו ואל אמו…לכך נאמר שומע לעצה חכם".

אחת הפרשיות העלומות בתורה היא סיבת מותם של שני בני אהרון. התורה בפרשתנו כותבת לכאורה סיבה, אך רב הנסתר על הגלוי –

"וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֨יבוּ לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם:"(ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְקֹוָֽק:(ג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר ה' לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן".

ישנם עוד מספר מקומות בתורה שבהן התורה מתייחסת למותם של נדב ואביהוא וגם משם הפרשנים מנסים לגלות מהי סיבת עונשם ונביא מקצתם.

מצאנו בפרשת במדבר –

"וַיָּ֣מָת נָדָ֣ב וַאֲבִיה֣וּא לִפְנֵ֣י יְקֹוָ֡ק בְּֽהַקְרִבָם֩ אֵ֨שׁ זָרָ֜ה לִפְנֵ֤י יְקֹוָק֙ בְּמִדְבַּ֣ר סִינַ֔י וּבָנִ֖ים לֹא־הָי֣וּ לָהֶ֑ם וַיְכַהֵ֤ן אֶלְעָזָר֙ וְאִ֣יתָמָ֔ר עַל־פְּנֵ֖י אַהֲרֹ֥ן אֲבִיהֶֽם".

הפרשנים השונים דרשו ועיינו בכל מילה בפסוקים דלעיל, כדי לנסות להבין מדוע יצאה אש ופגעה בבני אהרון.

כן מצאנו ברש"י בספר שמות (פרשת משפטים) על חטא אחר שעשו נדב ואביהוא, אך לא נענשו עליו בגלל העיתוי שלו. נראה תחילה את הפסוק –

"וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה וְאַהֲרֹ֑ן נָדָב֙ וַאֲבִיה֔וּא וְשִׁבְעִ֖ים מִזִּקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: וַיִּרְא֕וּ אֵ֖ת אֱלֹוקי יִשְׂרָאֵ֑ל וְתַ֣חַת רַגְלָ֗יו כְּמַעֲשֵׂה֙ לִבְנַ֣ת הַסַּפִּ֔יר וּכְעֶ֥צֶם הַשָּׁמַ֖יִם לָטֹֽהַר" (כ"ד, י').

ואומר רש"י –

"נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן".

למדנו כאן לכאורה, שעונש המוות שקבלו בזמן חנוכת המשכן היה על כך, שנסתכלו אל האלוקים בזמן מתן תורה וזה נדחה עד חנוכת המשכן.

כפי שנאמר לעיל, פרשנים רבים למדו וניסו להבין את מהות החטא של נדב ואביהוא וסיכם זאת רבי אפרים לונציץ', מחבר הפירוש 'כלי  יקר' על התורה, וזה לשונו:

"במהות חטא זה רבו הדעות. בילקוט (רמז תקנד) מסיק בשם ר' מני, על שנכנסו שתויי יין, ועל ידי שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים והיינו המעיל, ויש אומרים על שלא היה להם בנים, ויש אומרים על שלא נשאו נשים, ויש אומרים על שהורו הלכה בפני משה רבן, ויש אומרים על שהיו מהלכים ואומרים מתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג שררה על הציבור, ויש אומרים שעוון העגל שעשה אהרן גרמה להם…" (י', י"א).

שמונה חטאים מונה ה'כלי יקר' ועל כך אומרים בצחות לשון, שמסכנים היו נדב ואביהוא, שכל אחד מנסה להלביש עליהם חטא נוסף…

ברם, ה'כלי יקר' דוחה את כל הדעות הללו ומגיע למסקנה, שהחטא שלהם היה שהקריבו אש זרה –

"…וכל הדעות הללו, אף על פי שיש להם קצת סמך מפסוקים אחרים, מכל מקום הרי מקרא זה מכחיש כל הדעות ההם, שנאמר 'ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צווה אותם', שמע מינה שלא היה בהם חטא אחר כי אם זה".

מכל החטאים שהגדירו הפרשנים השונים, ברצוני להתמקד בחטא שהובא במדרש רבה, שמשום מה לא כל כך דובר בו, משום שחז"ל למדו זאת מדיוק בפסוק ולעניות דעתי יש מקום במיוחד בימינו לדבר בו.

אומר המדרש:

"…בשביל ארבעה דברים מתו שני בני אהרן…ועל שלא נטלו עצה זה מזה…דכתיב 'ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו' (ויקרא י, א) – איש מחיתתיו, איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה".

הרש"ר הירש התייחס לנקודה זו של חוסר ההיוועצות באביהם ויתכן לדעתו, שזה נבע מגאווה ומהייחוס שלהם כבני אהרון, וזה לשונו:

"…נדב ואביהוא מתבארת במשמעות דומה. הם היו בני אהרן – אך לא נמלכו באביהם תחילה; או דווקא מפני שהיו בני אהרן, היו סבורים שהם פטורים מכל נטילת עצה. הם היו נדב ואביהוא – רק יחידים בתוך עמם; ואף – על – פי – כן לא נמלכו בגדולי האומה; או מתוך שייחסו ערך מופרז לאישיותם, היו סבורים שדי להם בשיקול דעתם. יתר על כן: "איש מחתתו ": כל אחד מהם פעל רק על – פי יוזמתו שלו, אף לא נטלו עצה זה מזה".

למרות שנדב ואביהוא היו גדולי הדור מצד עצמם והיו יחד עם אהרון אביהם ומשה רבם, ואעפ"כ אם נשים לב ללשון המדרש, הם לא נטלו עצה זה מזה. מעבר לעובדה, שלא נטלו עצה מגדולי האומה, גם ביניהם לא נטלו עצה, משום שכל אחד מהם היה  'סוליסט' ולא ידע ולא ראה צורך לשתף אחרים.

לעומת זאת, פגשנו בפרשת 'וירא' באבי האומה, אברהם אבינו, שלא היסס ליטול עצה והרחבנו על כך במאמרנו לפרשת וירא תשע"ה , שמתוכו נביא שוב את עיקרי הדברים.

מדוע באמת חשוב להתייעץ? מדוע יש ליטול עצה כשאנו חשים שאנו מבינים  טוב מאוד מה אנו צריכים לעשות? משום שכשהאדם מתכוון לבצע פעולה כלשהיא, הוא רואה את העניין מהזווית המאוד אישית שלו, הוא רואה את המציאות באופן מאוד סובייקטיבי ואין לו אפשרות לראות את העניין מזווית אחרת. וכך הוא מפסיד עוד עין, הבוחנת את דרכו ויכולה להאיר לו נקודות שהוא אינו מסוגל לראות.

אנחנו יודעים היום, ובוודאי בתקופה זו של מערכת בחירות לכנסת, שככל שאיש צבור בכיר יותר, הוא משתמש ביועץ אסטרטגי, אשר מנחה אותו מה לומר לציבור, מה ללבוש, מתי והיכן להופיע ואפילו מתי לשתוק…האסטרטג יודע לאן הרוח נושבת, מה הציבור יכול כרגע לקלוט ונותן את עצותיו בהתאם.

חשיבות נטילת עצה משמעותית יותר, כאשר מדובר על גורלו של עם והכנות למלחמה. שלמה המלך [משלי כ"ד] מזהיר שחלק מההכנות למלחמה זה על ידי  התייעצות – "כִּי בְתַחְבֻּולוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ" וכן – "בְּאֵין תַּחְבֻּולוֹת יִפָּל עָם, וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ".

ובגמרא (יבמות קכ"א:) דרשו פסוק זה, לא רק על תכסיסי מלחמה, אלא גם על תחבולות שכליות.

הגמרא מספרת על רב שילא, מגדולי האמוראים, אשר הוציא פסק הלכה תמוה. רב רצה להחרים אותו, אבל שמואל חברו אמר לו, שכדאי לשאול אותו מדוע פסק כך. כשהתברר שהייתה לו סיבה טובה, קרא רב על שמואל את הפסוק שהבאנו לעיל. ההתייעצות יכולה להציל אדם ממכשול.

לסיום, מסופר על רבי אברהם-ישעיה קרליץ זצ"ל, ה'חזון-איש', שטייל למען בריאותו בפרדסי בני ברק (כן…פעם היו פרדסים בבני-ברק…). אחד הדיירים, שלא הכירו, ראה אדם לבוש בבגדי יהודי שומר מצוות וגער בו שאינו לומד תורה. למחרת ראה אותו שוב צועד ושוב גער בו. שאל אותו ה'חזון-איש' מה הוא מציע לעשות ואותו יהודי ענה לו, שעליו לומר תהילים בזמן הזה. לאחר תקופת מה, נזקק אותו אדם לתשועה והמליצו לו ללכת ל'חזון-איש'. בהגיעו לביתו של ה'חזון-איש', היה המום בראותו שזה אותו אדם שגער בו. מיד ביקש את סליחתו, אך ה'חזון-איש' ענה לו, שאין לו מה לבקש סליחה ואדרבה מודה לו על גערותיו, הואיל ושמע לעצתו ומקפיד לומר תהילים בכל יום.

שבת שלום לכל בית הישיבה!