יצחק וישמעאל ויסודות ההיסטוריה - פרשת לך לך ה'תשפ"ז

הרב משה-צבי וקסלר

בשבוע הבא, כ"א חשוון, ימלאו שלושים-ושתים שנים לפטירתו של מורי ורבי  הבלתי נשכח, הרב אריה בינה זצ"ל, מייסד וראש ישיבת בני עקיבא 'נתיב מאיר' בירושלים עיה"ק.

מעבר לגדלותו העצומה בתורה והוראה, שאותה הערצתי כתלמיד וכבוגר וממנה בניתי את עולמי הרוחני בגיל ההתבגרות, אספר שגם באופן אישי אהבתי אותו מאוד הן כתלמיד מן המניין והן כאשר ר' אריה הטיל עלי תפקיד חשוב בישיבה - להיות  אחראי על תפעול השבתות יחד עם תלמיד נוסף, משום שלא היו עובדים בשבת ובכל יום ששי מסר לנו את מפתחות הישיבה, היה איתנו בקשר רציף והתעניין בפרטים הקטנים ביותר שתלמידי הישיבה היו זקוקים להם.

כך יכולתי ללמוד ולהכיר מקרוב את אישיותו המיוחדת של הרב בינה, את אהבתו לתורה, למדינת ישראל ולעם ישראל. הרב בינה זצ"ל היה אדם אמיץ גם בגופו, כאשר יצא להילחם בנאצים ימ"ש במסגרת הצטרפות לצבא הבריטי, שם נפל  בשבי הגרמני ושוחרר רק לאחר ארבע שנים. הרב בינה היה כמובן אמיץ גם בצד הרוחני ובמה שהאמין, ולא חשש להביע בציבור את דעתו. אך טבעי היה לבקש ממנו לערוך את חופתנו, למרות שבדיעבד הסתבר לנו שנכדו היה במצב קשה (ולמחרת לצערנו נכדו נפטר).

אין בכוונת שורות מעטות אלו לתאר את גודל דמותו הענקית והייחודית של הרב בינה זצ"ל ואפילו לא מעט מכך, אלא לגעת בנקודה אחת חשובה מתוך משנתו האידאולוגית הקשורה לפרשת השבוע. מבחינתו, התורה הינה הקשר ל'עולם הישן' וההבנה שלא בונים 'עולם חדש' מבלי שקודם כל מכירים את השורשים ומעריכים אותם ומבינים שעץ ללא שורשים אין לו קיום - ואז ורק אז בונים עולם חדש על פי התורה!

ר' אריה היה דמות מופת של שילוב 'העולם הישן' בו גדל במזרח-אירופה, בעיר הולדתו סלונים, שם שימש אביו כרב ומלמד, ועד היותו תלמיד בישיבת מיר. ר'  אריה התכתב עם גדולי תורה בשאלות מעשיות ובעיקר במצוות התלויות בארץ והתפלפל אתם כאחד הרבנים גדולי התורה וזה לא מנע ממנו לעסוק בישוב הארץ ולדאוג לביטחונה ולהקים עולה של תורה. בנוסף לישיבת 'נתיב מאיר', הקים הרב בינה את ישיבת ההסדר במעלות, ברמת הגולן, במעלה אדומים ואת ישיבת הכותל.  במוצאי השבת הקרובה אי"ה, אזכה לספר ולהעביר לדור הבא על דמותו של הרב בינה זצ"ל, במסגרת "תורהנוער" ביישוב נריה, במקביל לרבנים נוספים בוגרי הישיבה שיספרו על דמותו ברחבי הארץ. אגב, אני ממליץ בחום לקרוא את הספר 'ארי בין עולמות' שכתב פרופסור אביעד הכהן.

יהיה דבר התורה לשבת זו לעילוי נשמתו של מו"ר הרב אריה בינה זצ"ל.

במאמר זה אתייחס בקצרה לשורשי המאבק והמלחמה של עם-ישראל עם ישמעאל וזאת נעשה על פי מספר פסוקים בפרשתנו, שהם חלק מפסוקי ההבטחה על כך שיצחק הוא אשר יירש את אברהם. כבר בתחילת הפרשה אנו  מוצאים שלשה פסוקים אשר טומנים בחובם את כל מה שקורה בין עם-ישראל  לבין העמים שיצאו מישמעאל. כבר בלידת יצחק נמצאים זרעי בניינו של עם-ישראל לעומת הופעתו של ישמעאל.

"(יט) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן וְקָרָ֥אתָ אֶת־שְׁמ֖וֹ יִצְחָ֑ק וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֥י אִתּ֛וֹ לִבְרִ֥ית עוֹלָ֖ם לְזַרְע֥וֹ אַחֲרָֽיו. (כ) וּֽלְיִשְׁמָעֵאל֘ שְׁמַעְתִּיךָ֒ הִנֵּ֣ה׀ בֵּרַ֣כְתִּי אֹת֗וֹ וְהִפְרֵיתִ֥י אֹת֛וֹ וְהִרְבֵּיתִ֥י אֹת֖וֹ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד שְׁנֵים־עָשָׂ֤ר נְשִׂיאִם֙ יוֹלִ֔יד וּנְתַתִּ֖יו לְג֥וֹי גָּדֽוֹל. (כא) וְאֶת־בְּרִיתִ֖י אָקִ֣ים אֶת־יִצְחָ֑ק אֲשֶׁר֩ תֵּלֵ֨ד לְךָ֤ שָׂרָה֙ לַמּוֹעֵ֣ד הַזֶּ֔ה בַּשָּׁנָ֖ה הָאַחֶֽרֶת" (בראשית י"ז, י"ט–כ"א).

מעניין לראות את האופן שבו הקב"ה הודיע לאברהם על כך שהוא עתיד לחבוק בן למרות גילו המופלג ובניגוד לטבע האנושי ונשים לב לכמה פרטים מיוחדים, אותם מציין ומעלה מדרש 'שכל  טוב' לרבי מנחם בן שלמה, מדרש שהושלם לפני כתשע-מאות שנה, בשנת ד' תתצ"ט ברומא.

המדרש מדגיש, שקריאת שמו של יצחק הייתה עוד לפני לידתו על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו ובכך יש משמעות עצומה על מעמדו של יצחק בעיני עמו ובעיני העולם. ואכן, יצחק היה אחד מארבעה אנשים ששמם ניתן להם לפני שנולדו ולכן טוען המדרש, שהקב"ה הוא אשר קרא את שמו, כדי לומר אמירה חשובה ומסר בסיסי, שלידת יצחק מבשרת על משהו חדש שיתחיל בעולם. מסר זה הועבר לו בצורת רמז של אותיות שמו. וזה לשון המדרש –

"זה מן ארבעה שנקרא שמם טרם לידתן, רמז לו על [יו"ד] עשר ניסיונות ושתלד שרה לצ' שנה, וימול לח' ימים, ואברהם יולידהו לק' שנה".

חז"ל מוצאים, שאותיות שמו רומזים על הניסים שיהיו בעתיד לאבי האומה - יו"ד מרמז על עשרה ניסיונות, על לידה בגיל כה מבוגר גם של אביו וגם של אמו. כבר לפני הלידה הודיע הקב"ה על האות בינו לבין עם ישראל וזה מצוות ברית המילה.

אגב, כדאי לעיין בספר 'בכור שור' שכתבו הריב"ש מבעלי התוס', שסובר  שהקב"ה נקט בדרך זו של הודעת השם לפני הלידה מטעם נוסף ומעניין –

"יש לפרש שלא רצה הקדוש ברוך הוא להוכיחו על פניו שיתבייש יותר מדאי [=על זה שלא האמין וצחק ולכן עשה זאת בדרך אגב בכך שקרא את שמו קודם] אבל כשהוכיח את שרה לא הוכיחה על פניה, אלא אמר לאברהם לומר לה: למה זה צחקה ולא נתביישה כל - כך, שאדם מתבייש יותר מאותו שפשע לו מאחרים, ומכל - מקום רמז לו שאמר לו: "וקראת את שמו יצחק", כלומר ידעתי את אשר עשית".

יש לשים לב למילה 'אבל' בתוך הפסוק שבו הקב"ה מבשר לאברהם על הבאת צאצא לעולם. לכאורה אין למילה זו שום משמעות –

"וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים אֲבָל֙ שָׂרָ֣ה אִשְׁתְּךָ֗ יֹלֶ֤דֶת לְךָ֙ בֵּ֔ן" (י"ז, י"ט).

על כך טוען המדרש, שיש למילה זו משמעות מאוד חשובה - המילה 'אבל' היא 'אמת', כמו שהכתוב אומר אצל האחים שאמרו "אבל אשמים אנחנו" (בראשית מ"ב, כ"א), המילה הזו באה לחזק את הענין, שרבים התקשו להאמין שזה יכול לקרות, כולל אצל אברהם ושרה עצמם ועל סמך המדרשים ותרגום אונקלוס גם רש"י פירש –

"אבל - לשון אמיתת דברים, וכן (לקמן מב כא) אבל אשמים אנחנו, .."

משמעות הדברים, שלידת יצחק זה הדבר האמיתי והבשורה הגדולה שהקב"ה רצה להביא לעולם ולכן מראש יצר 'דרמה' בלידה זו שלא תהיה כדרך הטבע.

הרמב"ן מפרש, שהמילה 'אבל' משמעותה 'רק' וכוונת הקב"ה היא להכריז קבל עם ועולם ולומר לאברהם ואחריו עד כל סוף הדורות –

"רק הבן אשר אני מבשרך עליו שרה אשתך תלד אותו ובו אני מקים בריתי לעולם ובזרעו אחריו, וישמעאל אברך להרבות זרעו, אך לא מבריתי".

רבנו בחיי מציע לנו, שנשים לב ששמו של יצחק אבינו הוא היחידי מהאבות ששמו לא השתנה. אברם הפך לאברהם, יעקב נקרא גם ישראל ואילו יצחק נשאר יצחק. על כך טוען רבנו בחיי, שהסיבה היא משום שהקב"ה הוא אשר קרא את שמו –

"יצחק שהושם ע"י הקדוש ברוך הוא הוקבע לו לעולם השם ההוא ולא נשתנה. וכן מצאתי בירושלמי דברכות: (א, ו) מפני מה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב...שמו של יצחק לא נשתנה, אלא אלו אבותם קראו אותם, יצחק הקדוש ברוך הוא קראו, שנאמר: וקראת את שמו יצחק, ע"כ...ועוד טעם אחר, כי אברם הוצרך הכתוב לשנותו "אברהם" על שם: 'כי אב המון גוים נתתיך', ויעקב ישראל, על שם: כי שרית עם אלקים, ועל ידי העניינים והמאורעות שאירעו בשניהם הוצרכו לשנות שמם, אבל יצחק לא הוצרך לכך, כי לא אירעו לו מאורעות כמותם ולא ראה עצמו לחוץ המקרים כאברהם ויעקב, אבל מיום שנולד נתקדש באות ברית קדש ונתיישב בארץ הקדושה, לא יצא ממנה לעולם".

כוונת הדברים, שהמציאות של עם ישראל בארץ ישראל נובעת מרגע לידתו בקדושה ושהקב"ה קרא בשמו. אם יורשה לנו להוסיף ולומר, יצחק מבטא את הצחוק האלוקי על כל מי שחושב במושגים ריאליים וחשבונות רגילים ארציים את מה שיקרה לצאצאיו של יצחק בארץ ישראל.

אין ספק, שכל מילה בפרשתנו מעצימה את הזהות השורשית של עם-ישראל בהבטחה המפורשת לאברהם ששאל מי ימשיך אחריו, הרי הוא ערירי, ועונה לו הקב"ה (ט"ו, ד'–ו') –

"וְהִנֵּ֨ה דְבַר־יְקֹוָ֤ק אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א יִֽירָשְׁךָ֖ זֶ֑ה כִּי־אִם֙ אֲשֶׁ֣ר יֵצֵ֣א מִמֵּעֶ֔יךָ ה֖וּא יִֽירָשֶֽׁךָ וַיּוֹצֵ֨א אֹת֜וֹ הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הַבֶּט־נָ֣א הַשָּׁמַ֗יְמָה וּסְפֹר֙ הַכּ֣וֹכָבִ֔ים אִם־תּוּכַ֖ל לִסְפֹּ֣ר אֹתָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ כֹּ֥ה יִהְיֶ֖ה זַרְעֶֽךָ: וְהֶאֱמִ֖ן בַּֽיקֹוָ֑ק וַיַּחְשְׁבֶ֥הָ לּ֖וֹ צְדָקָֽה וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵאתִ֙יךָ֙ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֔ים לָ֧תֶת לְךָ֛ אֶת־הָאָ֥רֶץ הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּֽהּ".

ברם, אם בזה היה נגמרת ההבטחה היינו במקום טוב, אך מה נעשה ו'מחשבות רבות בלב איש' והנה הקב"ה גם הבטיח "משהו" להגר על עתידו של בנה  ישמעאל שממנו ומצאצאיו אנו סובלים עד היום... –

"וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק הַרְבָּ֥ה אַרְבֶּ֖ה אֶת־זַרְעֵ֑ךְ וְלֹ֥א יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב: וַיֹּ֤אמֶר לָהּ֙ מַלְאַ֣ךְ יְקֹוָ֔ק הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְקָרָ֤את שְׁמוֹ֙ יִשְׁמָעֵ֔אל כִּֽי־שָׁמַ֥ע יְקֹוָ֖ק אֶל־עָנְיֵֽךְ: וְה֤וּא יִהְיֶה֙ פֶּ֣רֶא אָדָ֔ם יָד֣וֹ בַכֹּ֔ל וְיַ֥ד כֹּ֖ל בּ֑וֹ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־אֶחָ֖יו יִשְׁכֹּֽן" (ט"ז, י'–י"ב).

הרמב"ן מסביר, כי המילים "ידו בכל ויד כל בו" הן נבואה על כך שזרעו של ישמעאל יגדל ויהיו להם מלחמות קשות עם כל העמים. רבים מפרשנינו בעבר  ובהווה טוענים, שהמשמעות האקטואלית של ה"פראי" – שאינו נשמע לחוקים הבינלאומיים המקובלים או למוסר המערבי – הוא הגורם הישיר למלחמות האסימטריות המאפיינות את המאבק בישראל.

הרש"ר הירש מדגיש, כי בניגוד לתרבויות אחרות שמתפתחות דרך בניית ערים ומדינות, כוחו של ישמעאל נשאר קשור למדבריות ולחופש מוחלט, דבר המוליד מאבק תרבותי קבוע מול הסדר והחוק שמייצג עם ישראל.

המהומות שפרצו השבוע בצרפת על ידי איסלאמיסטים, אמנם יש להם מטרה  לשנות משהו, אבל האמת היא שיש כאן מאבק יותר עמוק. מאבק תרבותי.

ב'זוהר' הקדוש (סוף פרשת לך לך) מוסבר המאבק על ארץ-ישראל דרך פסוקי ברית המילה של ישמעאל. הזכות שיש לו על הארץ היא, מכיוון שהוא נימול בגיל שלוש-עשרה, יש לו זכות רוחנית "ריקה" (מילה ללא פריעה) על ארץ ישראל בזמן שהיא שממה.

הזוהר מנבא, שבאחרית הימים גלות ישמעאל תהיה הקשה מכולן, כי השם "ישמעאל" משמעותו "ישמע אל" – כלומר, הכרעת המלחמה מול ישמעאל לא תהיה רק בכלים צבאיים, אלא תלויה בכך שעם ישראל יצעק אל ה' בתפילה, ואז "ישמע אל" את קולם ויכניע את כוחו של ישמעאל.

מסופר, כי פעם אחת ישבו גדולי החסידות ודנו בפסוקי התורה המתארים את גירוש ישמעאל ואת המאבק בין שני האחים. החוזה מלובלין הסביר את שורש העניין דרך משל חסידי למלך גדול שהיו לו שני בנים. הוא רצה לבחון את מידת אהבתם אליו ואל עמו, ונתן לכל אחד מהם שטח אדמה גדול לנהל. הבן הבכור המייצג במשל את ישמעאל היה איש שדה, מהיר חימה ואימפולסיבי. הוא רצה להשקות את שדותיו מיד. הוא חפר בארות במהירות, אך המים שיצאו היו מים מלוחים ומעורבים בבוץ. מתוך רצון לשלוט ולהראות תוצאות, הוא הכריח את עובדיו לשתות מהמים הללו ולא ממים צחים וראויים, ואף החל לריב עם רועי השדות השכנים על זכויות המים. הבן הצעיר המייצג במשל את יצחק היה איש מתון ועמוק. הוא לא מיהר לחפור על פני השטח. הוא ידע שעל מנת להגיע למים חיים וזכים, יש לחפור לעומק, לסקל את האבנים הגדולות ולנקות את העפר. הוא השקיע את כל מרצו בטיהור הבאר מבפנים.

כאשר ראה הבן הבכור שהבן הצעיר מוצא מים זכים ומתוקים שכולם רוצים לשתות מהם, התעוררה בלבו קנאה גדולה. הוא טען: "אני הבכור, והבארות האלו שייכות לי!". מכאן נולדה המחלוקת הגדולה שלא פסקה.

אברהם אבינו היה איש החסד והאהבה. ישמעאל ירש מאביו את מידת החסד, אך ללא גבולות ותיקון ("פרא אדם"). חסד ללא גבולות הופך להפקרות, לרוחב לב שאין בו הבחנה בין טוב לרע, ולרצון לבלוע את העולם כולו (כמו המים המלוחים שמתפשטים לכל עבר).

יצחק מייצג את מידת הגבורה והצמצום. יצחק הבין, שכדי שהטוב הקדושה יתקיימו בעולם, יש צורך בגבולות, בדין, ובבירור פנימי נוקב (חפירת הבארות וניקויין). הוא ביקש לצמצם את האור האלוהי לכדי כלי מחזיק ברכה.

אך ישמעאל לא יכול היה לסבול את הרעיון של גבולות וצמצום. הוא ראה בגבולותיו של יצחק איום על התפשטותו החופשית. מנגד, שרה אמנו ראתה ברוח הקודש שישמעאל "מצחק" – ביטוי שבחסידות מפרשים כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, הנובעים כולם מחסד פרוץ ונטול גבולות – והבינה שאין השניים יכולים לדור בכפיפה אחת כל עוד ישמעאל אינו מתקן את מידתו.

הבעל שם טוב לימד, שכל מחלוקת בעולם הזה סופה להתברר ולהתעלות. למרות הגירוש והמחלוקת הקשה, התורה מעידה שבסוף "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְישְׁמָעֵאל בָּנָיו".

לדעת חז"ל ובעקבותיהם חכמי החסידות מדגישים, שישמעאל עשה תשובה בסוף ימיו והוליך את יצחק לפניו. השורש של המחלוקת ייפתר לחלוטין רק לעתיד לבוא, כאשר מידת החסד של ישמעאל תתנקה מהפסולת שבה, ותכיר בצורך של מידת הגבורה והאמת של יצחק – ואז יתחברו השניים להרמוניה מלאה.

שנזכה בע"ה במהרה לגאולה שלמה!

שבת שלום!