פרשת שמות - מלך חדש ואנטישמיות ישנה

אין כמו הקדמתו של הרמב"ן לספר שמות, כדי לבטא את ההרגשה הנפלאה בה אנו ניגשים ללמוד מדי שבוע מתוך ספר שמות, ספר הנותן ביטוי נפלא למעבר מספר יצירת העולם, סיפורם של האבות ויסודה של המשפחה הישראלית – לספר שכל כולו מתאר את בניינה של האומה והמעבר מגלות לגאולה.

נביא מדבריו –

"השלים הכתוב ספר בראשית, שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כעניין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בעניין המעשה הבא מן הרמזים ההם ונתייחד ספר ואלה שמות בעניין הגלות הראשון הנגזר בפי' ובגאולה ממנו…".

כפי שספר בראשית מלא באירועים, הרומזים על העתיד-לבוא, בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים', גם בספר שמות התורה מביאה בפנינו אירועים, שיש להם השלכה לעתיד-לבוא על עם-ישראל, הן בגלות והן בגאולה העתידה.

בתחילת פרשת שמות כבר אנו נחשפים לאירוע, שמוזכר בפסוק אחד בלבד, אך מלווה את עם-ישראל בכל הגלויות – וממנו נלמד על השינויים הבלתי מובנים והמהירים ממצב של גלות מתוקה והתפתחות נפלאה של חיי עמנו – למצב שבו לפתע פתאום מתקדרים השמיים וכל מה שהיה נעלם.

היסטוריונים, פסיכולוגים וסוציולוגים מנסים להסביר בצורה הגיונית ולוגית, מה קרה שלפתע פתאום הכל השתנה. יש המנסים להטיל את האשמה בשינוי היחס כלפי היהודים על היהודים עצמם וסבורים שהיהודים עצמם אשמים בכל, כפי שקרה  בעבר הרחוק וגם בעבר הקרוב. יש הטוענים, שהסיבה לשנאה המתפרצת פתאום היא משום שהיהודים מתבדלים משאר האוכלוסייה ויש הטוענים להיפך, משום שהיהודים מנסים להיות חלק מהמקום ולהשתלב בתרבותם. גם בקרב חז"ל יש דעות, שתלו את הקולר בזה שניסו היהודים להשתלב בחברה המצרית, תוך פגיעה בערכים ובמסורת של בני ישראל, כפי שאומר המדרש (שמות רבה א', ח') על הפסוק "וַיָּקָם מֶֽלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹֽא־יָדַע אֶת־יוֹסֵֽף" –

"…ללמדך, כשמת יוסף הפרו ברית מילה, אמרו נהיה כמצרים, מכאן אתה למד שמשה מלן ביציאתן ממצרים, וכיון שעשו כן הפך הקדוש ברוך הוא האהבה שהיו המצריים אוהבין אותן לשנאה…".

בדרך זו הולך גם מדרש אגדה (בובר, פרשת שמות סימן ז') וטוען, שבגלל שבני ישראל  היו בכל מקומות הבילוי והתרבות של המצרים, זה הפריע למצרים מאוד. על הפסוק 'ותימלא הארץ אותם' מפרש המדרש איך התמלאה הארץ? –

"נתמלאו בתי טרטראות ובתי קרקסאות מהם, מיד גזרו עליהם…".

הפסוק שמבטא את השינוי הדרמטי הפתאומי בהתנהלות מול עם ישראל מציין שהמלך החדש לא ידע את יוסף – "וַיָּקָם מֶֽלֶךְ־חָדָשׁ עַל־מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹֽא־יָדַע אֶת־יוֹסֵֽף".

הציפייה היתה, שגם מלך חדש לא יתעלם מהתרומה הייחודית של בני ישראל במצרים. כל מצרי ידע מי הציל את כלכלת מצרים והנה מגיע המלך המצרי, ולא די בכך שהוא מתעלם מהתרומה של עם ישראל, אלא אף מסית את בני עמו נגד בני ישראל –

"וַיֹּאמֶר אֶל־עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּֽנּוּ הָבָה נִֽתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן־יִרְבֶּה וְהָיָה כִּֽי־תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם־הוּא עַל־שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם־ בָּנוּ וְעָלָה מִן־הָאָֽרֶץ".

בני ישראל, הנאמנים לשלטון המצרי, מגלים לפתע שהמלך החדש חושב שהם משמשים כ'גייס חמישי' ושהם עלולים להצטרף לאויבי המדינה. הם מגלים פתאום, שלדעת המלך  אי אפשר לסמוך עליהם יותר.

איך דבר כזה קורה? האם מדובר באותו המלך בעצמו? האם עד כדי כך מסוגל להיות כפוי טובה? וגם אם מדובר במלך חדש ממש, כפי דעתו של אחד האמוראים, הרי גם הוא שמע ויודע מה עשה יוסף לטובת מצרים!?

רש"י פירש בצורה חד-משמעית שהוא בהחלט היה מודע לעבר, אלא מה שהכתוב אומר ש'לא ידע', מפרש רש"י –  "…עשה עצמו כאלו לא ידע".

לעומת רש"י, מפרש האבן-עזרא (א', ח'), שהמלך באמת לא ידע, משום שלא היה מבית המלוכה אלא רכש את כסאו בזה שהתמרד נגד קודמו – "…שלא היה מזרע המלוכה, על כן כתיב ויקם…".

בדרך זו של האבן-עזרא, מפרש גם הרש"ר הירש –

"…לפנינו תופעה ראשונה וקדומה ביותר של 'רשעות' נגד היהודים, אולם את מניעיה הראשונים אין לברר, לצערנו, מתוך פסוקים אלה בוודאות גמורה – 'ויקם מלך חדש על…' – מלים אלה בשום אופן אינן מציינות חילופי משמרת רגילים וחוקיים על כס המלכות. 'קום על' משמעותו תמיד השתלטות אלימה. נראה אפוא כי השושלת הוותיקה מוגרה, העם והארץ ניתנו בידי אחר, ושושלת זרה באה מן הנכר, ופשטה על מצרים. לכן: 'אשר לא ידע את יוסף' – אילו הייתה שושלת אחרת, מבני המקום, לא היה להם יוסף בלתי ידוע. אופייני הוא כי כל שנאת ישראל, המתוארת להלן, מוצאת את הסברה בכך, שהמלך לא ידע את יוסף. העם הן ידע עליו, ולא הביט בעין צרה על ארץ היהודים ועל עם היהודים הגדל בה. ביהודים ראו מיטיבים ולא משיגי גבול, וכן לא חשו עצמם מקופחים משגשוגם של אלה…".

אך לדעת ספורנו, גם אם היה מלך חדש ממש, הרי בכל אומה ולשון יש פרוטוקולים מסודרים מה עשה ותרם כל מלך ובוודאי שדבר כזה יש גם במצרים –

"ויקם מלך חדש על מצרים וכו'. אף על פי שהיה זיכרון ממנו בדברי הימים למלכים בלי ספק, בפרט בעניין החידוש אשר שם לחוק…".

פירוש מעניין מעלה הכלי-יקר, תוך שהוא מתייחס למילה "ויקם" – שיצא נגד עם ישראל אבל גם נגד האלוקים –

"…לשון קימה לא מצינו במלך, כי הוה ליה לומר 'וימלוך מלך חדש על מצרים', מהו ויקם? ונראה לפי שלשון 'קימה' שייך במי שקם על רעהו להרע לו, כמו שנאמר (בראשית ד ח) ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו….כך מלך עריץ זה על ידי התחבולות אשר חישב לעשות לישראל נגד רצון הא-ל יתברך, אף על פי שראה כי ה' עמהם במה שהיו פרים ורבים שלא כדרך העולם, מכל מקום רצה להתחכם לו יתברך…ואמר 'אשר לא ידע את יוסף', כי לא ידע מה שקרה ליוסף, כי אחיו היו משתדלים בכל עוז להאבידו ולבטל חלומותיו ולא הועילו להם כל נכליהם אשר נכלו, כי רצון הא-ל יתברך היה עם יוסף לגדלו ודבר אלוקינו יקום לעולם, כך פרעה אמר 'פן ירבה' נגד רצון הא-ל יתברך שאמר 'כן ירבה' וחשב מחשבות עליהם ולא עלתה בידו כאשר לא עלתה בידי אחי יוסף, ובכל מה שהיה קם על ישראל אותה קימה היתה על המצרים ועל קדקודם חמתו ירד".

אך למען האמת, אני מתפלא בכלל שאני מתפלא ושואל את השאלה הזו…

האם לא נוכחנו לראות בכל ההיסטוריה הארוכה של עמנו במקרים רבים, שלמרות תרומת העם היהודי למקום שבו חיו, אף על פי כן זה לא עזר להם בעת צרה?!

כך קרה למשל גם בגירוש ספרד, כאשר הוצא צו לגרש את היהודים שלא יסכימו להתנצר וכמו שנכתב בשנת 1492 בפקודה לגירוש היהודים מספרד, שעליה חתומים פרננדו השני מלך ארגון ואשתו המלכה איזבלה, וכתוב בין השאר –

"מכיוון שהודיעו לנו שבמלכויותינו היו כמה נוצרים רעים שהתייהדו ובגדו באמונתנו הקתולית הקדושה, והסיבה הגדולה לכך הייתה – הקשר בין היהודים והנוצרים", ובהמשך: "לכן, אנו בעצתם ועל פי ראייתם של כמה מן הכמורה, האצולה הגבוהה והנמוכה של מלכותנו, ואנשי מדע ומצפון אחרים מן המועצה שלנו, בהיותנו חושבים על כך רבות, הסכמנו לצוות לגרש את כל היהודים והיהודיות ממלכויותינו."

וכך קרה כמובן בזמן השואה, כאשר יהדות גרמניה הייתה יהדות מעורבת ופעילה ועשתה רבות למען העם הגרמני וכך בכל מזרח אירופה, אך דבר זה לא עמד להם בעת צרתם והכל התהפך ברגע אחד. האוירה הייתה באירופה, שכל הצרות הכלכליות של מדינות אירופה נגרמו על ידי היהודים. מה שהתורה מספרת לנו בפרשתנו זה בעצם אב-טיפוס לכל  הגלויות של עם ישראל, שהתחילו בהשתלבות במדינות בה הם שהו וזה נהפך ברגע אחד לאיום על המקומיים.

כיצד פרעה פתר את 'הבעיה היהודית' ואיך היה התהליך במצרים לפגוע בעם-ישראל,  תורה שאותה וממנה למדו גם אומות העולם לאחר מכן?

למלך המצרי היו תכניות ארוכות-טווח, שהוצאתן לפועל תהיה בשלבים. בתחילה כדאי לפגוע בכיס של היהודי, מה שאכן עשו לאחר מכן אומות-העולם כשהאידיאולוגיה האנטישמית טוענת שהיהודים התעשרו על חשבון המקומיים –

"וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת־פִּתֹם וְאֶת־ רַעַמְסֵֽס".

אחרי השלב הזה, בו המיסים גורמים לדרדר את המצב הכלכלי של בני ישראל, מגיע שלב ב' של התכנית ואז 'עולים דרגה' בהתנכלות –

"וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָֽרֶךְ וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָֽרֶךְ".

העבודה בפרך היו לה שתי מטרות בתכנית השטנית – האחת, לדלדל את הכוח הפיזי שלא  יוכלו להתמרד ולכן גם עבודה שאין בה צורך הוטלה עליהם. והמטרה השניה היתה לגרום להם להרגיש דחויים ולמרר את חייהם לשם התמרמרות. ושוב, כך גם פעלו ועשו אלפי שנה אחר כך הגרמנים הנאציים ימ"ש, שהתחילו בגזרות כלכליות ואח"כ עבודה קשה, כדי לדלל את הכוחות שלא יהיה בהם כוח להתנגד.

המלך המצרי היה מתוחכם ואכן דיבר בפירוש על הונאה והתחכמות כלפי האזרחים העבריים. הוא ידע שאינו יכול באבחת סכין לשנות את התדמית שלהם בעיני שכניהם המצרים ועל כן מציע את 'תורת השלבים', כפי שהאיר את עינינו הרמב"ן. הרמב"ן בפירושו הידוע מסביר למה התכוון הדיקטטור המצרי, כשאמר "הבה נתחכמה לו" –

"…לא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב, כי תהיה בגידה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה, כי עמהם הוא מתייעץ, ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה. אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם, ולכך הטיל בהם מס, כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מ"א ט כא). ואחרי כן ציווה בסתר למיילדות להרוג הזכרים על האבנים, ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם:

ואחרי כן ציווה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו אתם. והעניין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור, אבל אמר לעם כאשר ימצא כל אחד ילד יהודי ישליך אותו ביאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמרו שיביא עדים ויעשה בו נקמה. וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרין ומוציאים הילדים משם, כי על כן נאמר ולא יכלה עוד הצפינו (להלן ב ג)" [ראה עיונים לספר שמות לנחמה ליבוביץ מאמר ראשון].

לצערנו, בתקופה האחרונה אנו נחשפים להתגברות של האנטישמיות ברבים ממקומות העולם, כולל בארצות-הברית, שרק לאחרונה לצערנו הרב היו לא מעט מקרים, כולל אלימות קשה, שבה קפחו את חייהם אנשים לא מעטים. אפילו הברכה, שבירך את היהודים לפני מאות שנים הנשיא הראשון ג’ורג’ וושינגטון, שאמר ליהודי העיר ניופורט: "יהי רצון שילדי זרע-אברהם, המתגוררים בארץ, ימשיכו להיות ראויים ולזכות ברצון הטוב של שאר התושבים. שכולם ישבו לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" – אפילו ברכה זו כבר לא כל-כך בתוקף…

האנטישמיות ושנאת העם יהודים לובשת צורה ופושטת צורה ועתה שנאת מדינת ישראל משמשת 'תירוץ' לאנטישמיות החדשה.

נסיים באחד הסיפורים המוכרים ביותר על האנטישמיות בדורנו, שמצאה גם היא ביטוי באמצעות עלילת דם – 'משפט בייליס'.

ב-2 באפריל 1911 נמצאה בסמוך לקייב גופתו של נער אוקראיני נוצרי בן 12 בשם אנדריי יושצ'ינסקי. פעילי ארגוני הימין הקיצוני "המאות השחורות" הפיצו את ההאשמה, כי מדובר ברצח פולחני-דתי שבוצע על ידי יהודים ונועד להכין מדמו של הקורבן מצות לפסח. אף על פי שבידי השלטונות היה מידע שקשר לרצח אישה בשם ורה צ'בריאק, שהתגוררה בקרבת מקום וחקירת המשטרה התמקדה בה ובחבורת פושעים שהייתה מתכנסת בביתה, מספר פקידי ממשל, ובראשם שר המשפטים עצמו, תמכו בגרסת 'הרצח הפולחני' והדיחו את חוקרי המשטרה שהאמינו כי מדובר ברצח פלילי שבוצע על ידי צ'בריאק וחבורתה.

ארבעה חודשים לאחר גילוי הגופה, נעצר כחשוד ברצח, על סמך עדות שקר, יהודי בשם מנחם-מנדל בייליס, שעבד בבית חרושת סמוך למקום.

הוא ישב בכלא במשך שנתיים עד שהועמד למשפט. משפטו התנהל בקייב עד 28 באוקטובר 1913, היה מלווה בתעמולה אנטישמית אך גם במחאות פומביות ברוסיה ובעולם, ובסיומו זיכה אותו חבר המושבעים מכל אשמה. החוקרים מאמינים כי הרוצחים האמיתיים היו צ'בריאק ופושעים מחבורתה, אולם סוגיה זו נותרה בלתי פתורה. לאחר שלושים ושניים חודשי סבל ועינויים, מנדל בייליס יצא זכאי, אך שבור ורצוץ משלוש שנות שבתו במאסר.

מכל העולם הגיעו אליו ברכות ואיחולים,  כי הוא היה עתה אחד היהודים המפורסמים ביותר בעולם. בין המכתבים שהגיעו לביתו הקטן והדל בקייב היה גם מכתב מיפו. את המכתב כתב לא אחר מאשר רב-העיר רבי אברהם יצחק הכהן-קוק. כתב הרב בין השאר:

"אדם יקר, איש אמונים, וחביב עם ד' הגוי כולו, מר מנחם מנדל בייליס נ"י וכל אשר לו, שלום וברכה מקודש. הנני מושיט לו ממרחק, מאדמת הקודש, את ברכתי ברכת מזל טוב, והבעת שמחתי. בתוך שמחת כלל ישראל על חופשתך ממאסרך בייחוד על משפטך אשר יצא לאור למרות אנשי דמים ומרמה אשר רצו לבלעך, ולבלוע עמך את כללות עדת ישראל יושבת רוסיה…ואתה, חביבי, – כן אני מרשה עצמי לקרוא אותך, מתוך מעמקי לבבי, בתור אחד מבני ישראל, שכולם חשים בעומק נפשם את חיבתך ומוקירים את יקרת רוחך…והוספת עוד על שמחת לבבי ולבב כל בית ישראל, בייחוד יושבי ארצנו הקדושה, בהחלטתך לעלות אל הקודש ולקבוע את דירתך עם בני ביתך היקרים בארץ אבות…הנני, יקירי, לברכך באהבה על דרכך הטובה, עלה והצלח, יואל ד' ונזכה לחזות בשמחה את פניך, בבואך אלינו, ופה על הררי הקודש, בארץ חמדה, הננו מצפים לכבודך באהבה פנימית בבואך לשלום ולברכה בעזרת ד'. אקווה יקירי שלא תמנע ממני את טובך ותכבדני במכתבך, כתב ידך, בלשון שאתה רגיל בה, ותודיעני בדיוק את הזמן אשר הנך חושב להוציא מן הכוח אל הפועל את חפצך הנעלה לבוא לארץ ישראל. והנני מושיט לך את ברכתי, בשמי ויחד עם רגשי הכבוד והברכה של כל אחינו יושבי ארץ הצבי, ובייחוד בוני  ארצנו הקדושה , אחינו יושבי המושבות וכל העוברים בבניין האומה על אדמת הקודש, שכולם הוגים לך רב שלום וכבוד, ומחכים לבואך בלב מלא רצון שמחה".

מכתב זה זירז את מנחם-מנדל בייליס לעלות לארץ-ישראל. הוא הגיע ארצה חדשים מעטים בלבד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה ולאחר קבלת פנים מרגשת, בה השתתף הראי"ה קוק, הקים את ביתו בתל-אביב ועל כך כתב:

"יותר ויותר התאהבתי בארץ. האקלים והטבע, ממש ריפאו את גופי הרצוץ ואת נפשי החולה. תוך זמן קצר הרגשתי את עצמי כמו בבית, כאילו כאן נולדתי וחייתי כל ימי. הכל היה יקר לי, אהוב וקרוב כל כך… בתל־אביב הרגשתי לראשונה בחיים יהודים אמיתיים…בכל מקום ראיתי יהודים גאים…הייתי מאושר ושבע רצון, וחשבתי בלבי כי סוף סוף הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה, ואוכל לחיות בשלום ושלווה".

אך לצערו, לא יכול היה לסבול את ייסורי קליטה בארץ ואף צרות משפחתיות של צער-גידול-בנים לא חסרו לו ולבסוף יצא עם משפחתו בשנת 1922 לניו-יורק, שם קיווה להתפרנס יותר, כדי שיוכל לשוב לארץ-ישראל ולחיות בה מתוך נחת, אך גם שם לא הצליח להשתקם ונפטר לאחר כ-12 שנה.

יהי רצון שעם-ישראל ימשיך להתחזק בארצו ברוחניות ובגשמיות, ובע"ה ניגאל גאולה שלמה במהרה בימינו, אמן!

שבת שלום לכל בית הישיבה!