פרשת שמות - גבורתם של שוטרי ישראל במצרים

פרופסור דוד וייס-הלבני (90), חתן פרס-ישראל, נחשב מילדות לעילוי עצום וכבר בגיל תשע ידע על-פה מאתים דפי גמרא עם רש"י ותוספות ובגיל חמש-עשרה קיבל סמיכה לרבנות. פרופ' הלבני כתב ספר שנקרא "לא עלה נידף". שמו של הספר ניתן לו לאור אירוע שחווה בהיותו במחנה כפיה, אליו הועבר ממחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. במחנה העבודה ראה באחד הימים את אחד המפקדים הנאציים אוכל את ארוחת הצהרים שלו, כשהכריך עטוף בדף מתוך שולחן-ערוך אורח-חיים. דוד לא יכול היה לראות את חילול הקדושה בדפי ההלכה המתבזים בידיו של הנאצי ועל כן התחנן לפניו שייתן לו את דף הקודש. הגרמני ההמום בתחילה שלף אקדחו, אך לאחר שדוד הלבני התחנן והסביר לו את חשיבות הדף בשבילו, שלף הגרמני את הדף ונתן לו. בדף זה למדו, עד שהאדם שהופקד לשמור על דף זה נלקח להשמדה ואתו הדף הזה ועל-כן הספר נקרא "לא עלה נידף", משום ש'עלה' באידיש היא בעלת משמעות כפולה לדף גמרא או הלכה [בלעטל].

דוד וייס, שעיברת בתום השואה את שמו ל'הלבני' לאחר שגילה ששם הקאפו במחנה היה גם וייס, סיפר על הקאפו היהודי הממונה עליו, שבסמכותו לחלק תורנות לעבודה במטבח מבין האסירים ששהו במחנה הכפייה. העבודה במטבח היתה בהחלט 'הצלת חיים' בעבור האסירים, כי בהיותם קרובים לצלחת, אע"פ שחל איסור מוחלט לאסירים לגעת שם באוכל וכל עבודתם הייתה לשטוף סירים והובלת הזבל לפחים, עם כל זה מדי פעם יצא להם 'לגנוב' קצת שאריות מזון וקליפות שהחיו את נפשם. אולם, דוד הלבני התפלא, שהקאפו לא שיבצו אף פעם לעבודה במטבח. הקאפו, שהיה בעברו חסיד גור, לא התייחס לבקשותיו למרות המירמור הגדול והכעס הגדול שלא זכה לעבוד שם. כמובן שקאפו זה זכה לקיתונות של בוז, על שמשבץ אסירים אחרים, כולל אסירים מאומות-העולם ומתנגדי משטר פולנים והונגרים, שהם בעצמם לא היו חובבי יהודים. לימים, אותו קאפו נעלם ונודע שהגרמנים הרגו אותו בעוון חבלה במאמץ המלחמתי. רק לאחר שהשתחרר פרופסור הלבני מהמחנה, הבין איזה צדיק היה אותו קאפו. התברר, שכל מי שעבד במטבח גזר דינו היה מוות, כאשר כמה ימים לאחר עבודתו במטבח, דאגו הנאצים שאותו אדם יסולק להשמדה ואז התברר באיזה מסירות נפש דאג אותו קאפו שדוד הלבני לא יעבוד במטבח. אותו צדיק נסתר שילם על כך בחייו, לאחר שהגרמנים שמו לב לאופן שהוא פועל כל הזמן להיטיב עם אחיו היהודיים.

תפקיד שוטרי ישראל במצרים היה דומה לקאפו במחנות ההשמדה ובגיטאות. מצד אחד נוגשים בהם המצרים – ומצד שני אחיהם האומללים נתונים תחת הבניין, אך שוטרי ישראל אינם יכולים להושיעם ולא לזרזם ואז שוטרי ישראל אלו סופגים את המכות בגופם…הגרמנים למדו מודל זה של דיכוי ושעבוד מהמצרים, אולם בניגוד לקאפו במחנות ההשמדה וחלק מהמשטרה היהודית בגטאות, אשר חלקם  לא עמדו בניסיון ושרתו את הגרמנים פעמים רבות (ואין אנו דנים אותם חלילה, אך חלקם גילו אכזריות כלפי אחיהם היהודים רק כדי לרצות את הפושעים הגרמנים), הרי שוטרי בני-ישראל במצרים הוכיחו את נאמנותם לעמם.

" וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם גַּם־תְּמ֖וֹל גַּם־הַיּֽוֹם: וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖הלֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ: תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ:וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיקֹוָֽק.. וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ".

וזה מה שמספר המדרש על גבורתם של שוטרי ישראל:

"…מכאן אתה למד, שהיו כשרים ומסרו עצמן על ישראל וסבלו מכות כדי להקל מעליהם, ולפיכך זכו לרוה"ק שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וגו', אמר הקדוש ברוך הוא הם לקו עליהם לפיכך יזכו לרוח הקודש ונתמנו נביאים עליהם, ויבואו שוטרי בני ישראל ויצעקו, תבן אין נתן לעבדיך, ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר" (שמות רבה (וילנא) פרשה ה', סימן כ' ע).

סיפורי גבורה אלו נתקלים בקושי רב מהמשך הפסוקים, בו אנו רואים כאשר יצאו מפרעה שצעק עליהם 'נרפים אתם', פגשו את משה ושם נאמר שהם באו אליו בטענות –

"וַֽיִּפְגְּעוּ֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֔ן נִצָּבִ֖ים לִקְרָאתָ֑ם בְּצֵאתָ֖ם מֵאֵ֥ת פַּרְעֹֽה: וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶ֔ם יֵ֧רֶא יְקֹוָ֛ק עֲלֵיכֶ֖ם וְיִשְׁפֹּ֑ט".

המדרש מיישב שאלה זו ואומר, שמי שבא אל משה בטענות לא היו כלל שוטרי ישראל עצמם, אלא מחרחרי ריב בכל תקופת שעבוד מצרים ואחריו – הלא הם  דתן ואבירם בלבד – וזה לשון המדרש שם:

"ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים, אחר ששה חדשים נגלה הקדוש ברוך הוא על משה במדין ואמר לו לך שוב מצרים, בא משה ממדין ואהרן ממצרים, ויפגעו בהן שוטרי ישראל כשהיו יוצאין מלפני פרעה, מהו נצבים, אמרו רבותינו ז"ל דתן ואבירם היו עמהן שכתוב בהן (במדבר טז) ודתן ואבירם יצאו נצבים, התחילו מחרפין ומגדפין כלפי משה ואהרן" (שם).

יש מהמפרשים, הנצמדים לפשוטו של מקרא וטוענים, שאכן מדובר באותם שוטרים צדיקים, שנלחמו וספגו מכות וצעקות מהנוגשים ו'נשברו' כאשר יצאו מהארמון של פרעה פגועים ונזופים עם גזרות חדשות ואז נתקלו במשה ואהרון ושפכו את ליבם עליהם. וכך גם מסביר המלבי"ם:

"ויפגעו וכו' ויאמרו. וע"י מרירות לבבם דברו קשות נגד משה ואהרן שבאו לקראתם ברגע זו שהיה צר להם מאד, ירא ה' עליכם וישפט, ר"ל אנחנו איננו יודעים אם שלח ה' אתכם אם לא, רק ה' היודע האמת ירא עליכם וישפוט, אם אתם שלוחים מאתו ישפוט את פרעה ואם אין אתם שלוחי ה' ישפוט אתכם, אשר הבאשתם את ריחנו ר"ל שעד עתה לא היה לב פרעה ושריו להוסיף על ענינו רק אתם הבאשתם את ריחנו, ואם תאמרו שגם עד עתה היינו נבאשים בעיניו רק שעד עתה לא מצא תואנה עלינו להרע, א"כ אתם גרמתם לתת חרב בידם להרגנו, כי עתה מצאו התואנה אשר הם מבקשים".

לענ"ד, לא רק שפירוש זה איננו פוגם בצדקותם של שוטרי ישראל, אלא אדרבה מנהיג אמיתי לא עובר לסדר היום כשרואה צרתם של ישראל ולכן טענתם כלפי משה ואהרון אכן מתבקשת. אנו מוצאים בסוף הפרשה, מיד לאחר שהשמיעו את טענתם, שאכן דבריהם השפיעו על משה וזה גופא הטענה שמשה רבנו טוען כלפי הקב"ה –

"וַיָּ֧שָׁב מֹשֶׁ֛ה אֶל־יְקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָה֙ לָעָ֣ם הַזֶּ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה שְׁלַחְתָּֽנִי:וּמֵאָ֞ז בָּ֤אתִי אֶל־פַּרְעֹה֙ לְדַבֵּ֣ר בִּשְׁמֶ֔ךָ הֵרַ֖ע לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה וְהַצֵּ֥ל לֹא־הִצַּ֖לְתָּ אֶת־עַמֶּֽךָ".

זו דרכו של מנהיג אמיתי![ראה מאמרנו באתר הישיבה 'דוגמא אישית של מנהיג' פרשת שמות תשע"ה ]

מדרש תנחומא מספר לנו על התהליך, שבו בני ישראל נכנסו לשעבוד קשה ועבודה בפרך, אחרי ההונאה הגדולה שהונו אותם המצרים ובראשם פרעה עצמו –

"קיבץ פרעה את כל ישראל, אמר להם בבקשה מכם עשו עמי היום בטובה, היינו דכתיב 'ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך' , בתחילה בפה רך, פרעה נטל סל ומגריפה, וכל מי שהיה [רואה פרעה] נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים, היה עושה, מיד הלכו ישראל בזריזות, ועשו אומנות עמו כל היום לפי כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים, כיון שהחשיך העמיד עליהם נוגשים, אמר להם חישבו את הלבנים, מיד עמדו ומנו אותן, אמר להם כזה אתם מעמידין לי בכל יום ויום, מינה את הנוגשים של מצרים על השוטרים של ישראל, והשוטרים נתמנו על יתר העם, וכשאמר להם לא תוסיפון לתת תבן לעם, היו הנוגשים באים ומונים הלבנים, נמצאו חסירות, היו הנוגשים מכים את השוטרים, שנאמר ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם וגו' (שם /שמות/ ה יד), שהיו השוטרים מוכים על יתר העם, ולא היו מוסרים אותם ביד הנוגשים, והיו אומרים מוטב לנו ללקות, ואל יכשלו יתר העם" (מדרש תנחומא (בובר) פרשת בהעלותך).

השוטרים הצדיקים האלו זכו לדבר מיוחד וכך מספר לנו רש"י בשם המדרש:

"לפיכך זכו אותם שוטרים להיות סנהדרין, ונאצל מן הרוח אשר על משה, והושם עליהם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת, מאותן שידעת הטובה שעשו במצרים, כי הם זקני העם ושוטריו".

ונשאלת השאלה – עד כדי כך? נכון שהשוטרים מסרו נפשם עבור אחיהם, אך מה הקשר בין זה לבין יכולת ישיבה בדין ועוד להיות מחברי הסנהדרין? כל שכר אחר היה מתקבל יותר על הדעת, כגון אריכות ימים, פרנסה בשפע, הצלחה בחינוך הילדים שלהם  -אולם מה לזה ולהיות דיין ושופט?!

מצאתי דברים נפלאים בספר "דרש דוד", שחיברו רבי דוד הופשטטר שליט"א,  נשיא ארגון 'דרשו' שעוסק בהרבצת תורה בכל העולם. הוא טוען שהחמרת התנאים של עבדות בני-ישראל הייתה לקראת סוף השעבוד, עם הופעתם של משה ואהרון וזה היה ממש סמוך לגאולתם של ישראל. עשרות שנים עבדו בפרך, אבל לא היה מצב כזה שלא קיבלו את החומרים לעשות לבנים. וידוע שלפני גאולתם של ישראל ישנה תקופה קשה, וככל שהגאולה קרובה – הייסורים גדלים והולכים. ומביא בשם הגר"א בספרו "אבן שלמה" (פרק יא אות ה'), שהגאולה נקראת 'בוקר' במקומות מסוימים ונקראת 'לידה'. וכפי שלפני עלות השחר החושך חזק יותר וכן לפני הלידה הצירים מתגברים והכאבים חזקים, כך לפני בוא הגאולה הייסורים מתגברים. שוטרי ישראל הבינו מדוע חל שינוי לרעה מצד המצרים, ראו והבינו שכלל עבדי-ישראל אינו יכול לשאת זאת ואין בהם את המודעות לכך שנמצאים קרוב לגאולה. ברגע זה, גילו שוטרי ישראל את גדולתם בהבנת נפשם של בני ישראל המשועבדים ונרתמו ומסרו את נפשם להקל מעליהם את תקופת המעבר משעבוד לגאולה עם התגברות הרשע והייסורים שגרמו להם המצרים. ומסיים הרב הופשטטר את ביאורו כך:

"זו הייתה מעלתם המיוחדת של שוטרי ישראל, שמלבד המידות התרומיות והרחמנות המופלגה שהייתה בהם עד כדי מסירות נפש והיכולת להבין את הזולת ולרדת לעומק דעתו ולהבנת כוחותיו, היה בהם כח לראות את הנולד למרות המציאות הנראית הפוכה לגמרי כבעלי מעלת של מנהיגות יחד עם לב נושא בעול מצא אותם הקב"ה ראויים ומתאמים לשבת בסנהדרין ולהאציל עלייהם מרוח קדשו של משה רבינו וכפי שמסיים המדרש "מכאן אתה למד שכל מי שמוסר עצמו על ישראל זוכה לכבוד ולגדולה ולרוח הקודש".

במילים אחרות, אין מדובר כאן רק בעניין של מסירות נפש, שזה תנאי בסיסי להיות בסנהדרין, אלא היכולת לראות דברים לעומק ולעתיד ולהרגיש את המצוקות של האחר, כפי שישנה הלכה שדיין אינו יכול לשמש בדיינות אם לא זכה לפרי בטן, מכיוון שלא הרגיש מה זה 'צער גדול בנים' ואין לו את רגש הרחמים הנובע מתוך כך אצל הורים לילדים.

האלשיך הקדוש הוסיף מתוך דיוק בפסוקים, שהנוגשים המצריים רדפו אחרי השוטרים כדי שיאיצו בהם לעבוד בכל דרך אפשרית, אך השוטרים הישראלים לא רק שלא היכו את בני ישראל שזו כמובן מעלה גדולה, אלא אף לא נזפו בהם ולא לחצו אותם מילולית. נראה את לשונו:

"…אמנם, הנה כתבנו כי על כל עשרה מישראל היה שוטר עברי, ועל כל עשרה שוטרים נוגש מצרי, להכות את השוטרים הבלתי כופין את ישראל לעבוד עבודה, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה ה כג). וסיפרה תורה חסידות שוטרי בני ישראל, שאין צריך לומר שלא היו מכים את הישראלים על בלתי עשותם מלאכה, כי אם גם דבור קל לא היו מדברים להם. וזה יאמר, והנוגשים אצים על השוטרים, כדי לאמר להם לישראל העושים במלאכה, כלו מעשיכם".

גדולתם של שוטרי ישראל באה לידי כך, כאשר ראו שאין בידם להושיע ולאחר ששמעו מפרעה דברים קשים כשבאו לבקש ממנו לטובת ישראל ונוצרה הכבדה נוספת בשעבוד –"וַיֹּ֛אמֶר נִרְפִּ֥ים אַתֶּ֖ם נִרְפִּ֑ים עַל־כֵּן֙ אַתֶּ֣ם אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה נִזְבְּחָ֥ה לַֽיקֹוָֽק: וְעַתָּה֙ לְכ֣וּ עִבְד֔וּ וְתֶ֖בֶן לֹא־יִנָּתֵ֣ן לָכֶ֑ם וְתֹ֥כֶן לְבֵנִ֖ים תִּתֵּֽנוּ" –

שוטרי ישראל לקחו את ההכבדה בגזירות בצורה קשה מאוד, כאילו הם נמצאים תחת הגזרה וזה הוא פרוש הכתוב –

"וַיִּרְא֞וּ שֹֽׁטְרֵ֧י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֹתָ֖ם בְּרָ֣ע לֵאמֹ֑ר לֹא־תִגְרְע֥וּ מִלִּבְנֵיכֶ֖ם דְּבַר־י֥וֹם בְּיוֹמֽוֹ".

מפרש המלבי"ם:

"מספר צדקת השוטרים, שאחר שראו שאין תקוה ראו את עצמם ברעה היותר גדולה מה שיצטרכו לאמר לישראל לא תגרעו מלבניכם זה נגע אל עצמם ואל בשרם כאלו הם ברעה גדולה כי השתתפו בצרת ישראל". זו הדרגה הגבוהה ביותר שראו את עצמם כאילו הם תחת השעבוד.

התמימות של השוטרים בהבנת כוונת המצרים מזכירה לנו את התמימות של יהדות אירופה והחשיבה השכלתנית שלא יכול להיות שהגרמנים זוממים עליהם רעות ולא רואים את רצונם לעבוד באמת. וזה אף מה שקרה במצרים, כאשר השוטרים באו לנוגשיהם –

"וַיָּבֹ֗אוּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּצְעֲק֥וּ אֶל־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר לָ֧מָּה תַעֲשֶׂ֦ה כֹ֖ה לַעֲבָדֶֽיךָ: תֶּ֗בֶן אֵ֤ין נִתָּן֙ לַעֲבָדֶ֔יךָ וּלְבֵנִ֛ים אֹמְרִ֥ים לָ֖נוּ עֲשׂ֑וּ וְהִנֵּ֧ה עֲבָדֶ֛יךָ מֻכִּ֖ים וְחָטָ֥את עַמֶּֽךָ" – אומר המדרש:

"ויבאו וגו' למה תעשה כה לעבדיך. עדיין עבדיך אנחנו ולא קניתנו לא בכסף ולא בזהב ולא שיעבדתנו בחרבך ובקשתך, כי אם מעצמינו ירדנו בארצך ואפילו עבדיך אנחנו, למה תעשה כה לעבדיך, כלום אדם רוצה להרוג את עבדו:?" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת שמות).

שוטרי בני ישראל במצרים מצד אחד והקאפו היהודי בשואה ממחישים לנו את ההתמודדות והדילמות הקשות שאיתם התמודד עם ישראל בכל הדורות.

נתפלל להקב"ה, שלא יביאנו לידי ניסיון ולא לידי בזיון ונזכה לחיות חיים טובים ונורמליים בארצנו הקדושה, אכי"ר.