פרשת שלח - "יהודי של ציצית" ו"יהודים של תכלת ולבן"

מסופר על מיסד תנועת המוסר, רבי ישראל ליפקין סלנטר, ששהה בחופשה בקיץ באחת מעיירות הנופש, בהן נהגו יהודים לנפוש. והנה הוא רואה, שבבית הכנסת רבים הם המתפללים שאינם עטופים בטלית וכששאל על כך השמיעו בפניו כל מיני הסברים ותירוצים, אלו טענו ששכחו ואלו שטענו שלא היה מקום במזוודה. רבי ישראל מסלנט פתח בדרשה על חשיבות מצוות ציצית בסיפור וכך אמר להם:

"בדרכי לעיירה כאן, שמעתי קול בכי מבית מסוים. כשנקשתי על דלת הבית לא היה קול ולא עונה. נכנסתי פנימה לבית הריק וחיפשתי מנין עולים קולות הבכי, עד שגיליתי שארון הבגדים הוא מקור הבכי ואז נגלתה לפני טלית יתומה, שבעליה השאיר אותה ונסע לעיירת נופש. אמרתי לה: 'טלית טלית, אל תבכי שהשאירו  אותך כאן לבד ואת שאר החפצים והבגדים שהיו בבית לקחו. דעי לך, שיגיע זמן שהבעלים שלך ישאירו הכל כאן ורק אותך יקחו יחד אתו…".

מצוות הציצית, עליה נקרא אי"ה בשבת הקרובה, היא מצווה המלווה את האדם היהודי עד יומו האחרון. יש הנוהגים, שברגע שמלאו שלש שנים לתינוק, כבר מלבישים לו טלית-קטן ויש הנוהגים מיד לאחר "החלאקה". אין מנהג זה רק כדי להרגיל את הילד במצוות, אלא משום שלטלית והציצית יש סגולת שמירה, כפי שכתבו בספרים הקדושים, לכן מתחילים מגיל כה צעיר לשים עליו ציצית לסגולה ולשמירה.

מסופר על האדמו"ר רבי ישראל פרידמן, מייסד חסידות רוז'ין, שלאחר שמלאו שלושים יום לבנו דוד-משה, שלימים הפך בזכות עצמו לאדמו"ר הראשון לחסידות צ'ורטקוב,  הלבישו אביו  בטלית-קטן. יום אחד בכה הילד דוד-משה ללא הפסקה וכל מאמציה של אמו הרבנית להרגיעו ולהשתיקו עלו בתוהו. הרבנית נתקפה בחרדה, שמא הילד חולה במחלה קשה חלילה. בבהלה הגיעה לחדרו של בעלה האדמו"ר וסיפרה לו על הפחדים שהיא חשה למצבו של בנם. רבי ישראל הרגיעה ואמר לה כמסיח לפי תומו "בוודאי שכחו לעטוף את דוד-משה שלנו בבגד של ארבע כנפות, כפי שהוא כבר רגיל". ואכן, לאחר שהרבנית עטפה אותו בציצית נרגע הילד. מאז אותו אירוע קראו לו ה"יהודי של ציצית". רבי דוד-משה היה ידוע כצדיק עצוםונודע כקדוש, שמעולם לא שח שיח בטלה. אביו, רבי ישראל מרוז'ין, היה ממשיל את ששת בניו לששה סדרי משנה, ואת רבי דוד-משה הגדיר כסדר "קדשים", שכן הוא היה בבחינת 'קודש-קודשים'.

התורה עצמה כותבת את מטרת המצווה, מעבר לסגולות שמייחסים ללבישת הציצית כזו שמצילה חיים לזכאים, בזה שתפקידה להזכירליהודי ולעורר אותו לקיים את כל מצוות התורה – "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וזְכַרְתֶּם אֶת־כָּל־מִצְוֹת יְקֹוָק וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹֽא־תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵֽינֵיכֶם אֲשֶׁר־אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶֽם: לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם [במדבר ט"ו]".

וכבר הקשו רבים מהפרשנים – מדוע התורה חוזרת פעמיים על חובת הזכירה? "וזכרתם" את כל מצות ה' ו"למען תזכרו"?

הנצי"ב מוולוז'ין, רבי נפתלי-צבי ברלין, בספרו על התורה העמק דבר עונה ואומר, שיש צורך לומר פעם נוספת לאותם אנשים רוחניים ומלאים בתורה, שיש סכנה גם במצב רוחני גבוה בהקפדה על ההלכות ה'קטנות' והם עלולים שלא להקפיד על 'לוח-הזמנים' שהתורה קבעה ויהיו כביכול מעל הזמן – באה התורה ואומרת להם "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" – בהתאם למה שאני מצווה ולא לפי מה שאתם תקבעו ותרגישו. בלשון ימינו קוראים לזה "שלא יעופו על עצמם" …

וזה לשונו של הנצי"ב:

"זהו זכירה לאדם המעלה השקוע באהבת ה', וצווה הכתוב לעשות חוטי תכלת שמורה על התקשרות במחשבות גבוהות, שמכל מקום יזכור מעשה המצווה בזמנם, ואז 'והייתם קדושים לאלוקיכם', דאף על גב שהאדם מתקדש עצמו במה שמופרש לגבוה והוא מרכבה לשכינה, מכל מקום אינו מרוצה לשמים עד שיהיה עושה המצווה בזמנו, אז תהיה קדושתו לאלוקים, וגם הקדוש ברוך הוא לא ימנע טוב ממנו להשפיע עליו שפע קדושה ורוח הקודש".

הסבר דומה כתב נכדו של ה'בעל שם טוב' על הפסוק "ויעש כן אהרון" בפרשה הקודמת וכמובן דברי הכתוב דורשים הסבר – וכי יעלה על דעתנו שאהרון לא יעשה מה שהקב"ה צווה עליו? – אלא אומר רש"י במקום: "מלמד שלא שינה" .

ברם, אף דברי רש"י אלו בשם חז"ל קשים – וכי יעלה על דעתנו, שאהרון הכהן ישנה ממה שהקב"ה צווה עליו? אומר על כך רבי ברוך ממז'יבוז', שהשבח של אהרון היה, שלמרות התלהבותו בעבודת ה', לא פרץ גבולות ולא חרג ממה שהקב"ה צווה עליו למרות הלהט העצום בעבודת ה' שלו. זוהי אף מטרת הציצית, לשמור על הגבולות בקיום המצוות.

מוסיף בעל 'העמק דבר', ששני חוטי הציצית, הלבן והתכלת, מסמלים שני סוגים של אנשים. אלו המוגדרים ומסומלים כחוטי לבן הם אנשי העמל ואילו אנשי התכלת הם אנשים רוחניים, אשר כל חייהם מוקדשים ללימוד תורה. מצוות הציצית נועדה להזכיר לכל יהודי ויהודי את המחויבות לערכי התורה ולקיום מצוותיה, כפי שהתורה ציוותה, בלי התחכמויות ובלי 'קונצים', בכל זמן ובכל מצב בו היהודי נמצא, ואין הדבר משנה אם הוא איש-עסקים או רופא, פועל בבית מלאכה או אברך בכולל.

וזה לשונו של הנצי"ב:

שתי זכירות הללו, לבן ותכלת, באות לשני אופני הנהגת האדם מישראל, האחד, מי שחייו בדרך הכבושה לרבים עוסק בענייני פרנסה ומכל מקום עליו לשמור לעשות מצוה בזמנה. השני, מי שמופרש לעבודת ה' ומתבודד ושוקע עצמו לאהבת ה', וגם עליו לשמור מצוה בזמנו ולא לקפח מעשה המצווה בשביל דביקות ח"ו".

בדרך שונה, מפרש הרש"ר הירש, שמטרת כפילות זו היא, להביא את האדם לאחר ש'ראה' את הציצית וידיעתו לכל מצוות ה' התעוררה, שאותה 'ראיה' תוביל אותו לזכור את מצוות ה' גם מבלי שיצטרך שהציצית תהיה לפניו, אלא "למען תזכרו" שיהיה הדבר בתוך תוככם "בילט-אין". לכן, בתחילה התורה כותבת "וזכרתם את כל מצוות ה'..", שאינם כרגע בתודעה שלנו אלא אנו נזכרים במצות ה', והשלב הבא  להפוך אותם לקשר שבין הקב"ה לאדם "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי" להבנה שאלו מצוות ה' ועל ידי כך תהיו מחוברים להקב"ה דרך המצוות שלו.

במדרש אגדה על אתר מדריך אותנו המדרש, שעל ידי ראיית הציצית תתעורר בנו  הכרת-הטוב לבורא עולם, שהוציאנו ממצרים והצילנו מאויבינו ועל ידי מידה חשובה זו של 'הכרת-הטוב'  נעשה את רצון הבורא. ומהו רצון הבורא? הווי אומר קיום המצוות!!

"לכך נתן להם הקדוש ברוך הוא מצות ציצית, כדי שיזכרו ישראל את הטובה שעשה להם הקדוש ברוך הוא שהוציאם ממצרים, ושפרע מאויביהם, ויעשו כל מצות ה' בעת שיראו אותו".

חשיבות מצווה יקרה זו באה לידי ביטוי ביחסם של גדולי-ישראל למצווה חשובה זו, כפי שמספרים על הרב יהודה-ליב מימון זצ"ל, שר הדתות הראשון במדינת ישראל וזוכה 'פרס-ישראל', שהיה תלמיד-חכם ואף הקים את 'מוסד הרב קוק', שבכל פעם שקנה בגד חדש או חליפה חדשה, היה קונה גם טלית גדול או טלית קטן.

על חביבות מצוות הציצית ניתן ללמוד גם מהט"ז, רבי דוד הלוי סגל, שנפטר לפני כשלוש-מאות וחמישים שנה בעיר לבוב, שהייתה לו טלית קרועה ובלויה. היות ושימש ברבנות בלבוב, העירו לו כמה מנכבדי הקהל  על כך שזה אינו מכובד שאישיות כמותו תיעטף בטלית ישנה ובלויה. רבי דוד סגל לא התבלבל והשיב לפוניו, שהוא רוצה לבוא לאחר מאה ועשרים לבית דין של מעלה, כשהטלית הזו תבוא ותעיד שהיא לוותה אותו יום-יום לבית הכנסת ללמוד תורה ועל כן אין רצונו לקנות טלית חדשה.

הרב מרדכי אליהו זצ"ל אהב להביא את הסיפור על הט"ז, אולם מיד ראה לנכון להוסיף, שהנהגה זו שייכת רק לאדם גדול כט"ז, אולם אדם רגיל צריך לכבס ולדאוג לציצית נקיה מטעם "זה א-לי ואנווהו".

ישנם סיפורים רבים גם בגמרא ובמדרשים וגם במציאות החיים, שהטלית-קטן והטלית-גדול הצילו אנשים רבים מעשיית חטא ועל כן אומר ה'אבן-עזרא' בפרשתנו:

"לפי דעתי, יותר הוא חייב להתעטף בציצית בשאר השעות משעת התפלה, למען יזכור ולא ישגה ולא יעשה עבירה בכל שעה, כי בשעת התפלה לא יעשה עבירה".

וידוע הסיפור המפורסם בגמרא (מנחות מד.) – "מעשה באדם אחד, שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח…, באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע. אמרה לו:…תאמר לי מה מום ראית בי? אמר לה: העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת ציוונו ה' אלוקינו וציצית שמה, וכתיב בה 'אני ה' אלוקיכם' שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. אמרה לו: איני מניחך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה, כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות ושליש לעניים ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צוה עלי ויעשוני גיורת,"

וראוי להביא את דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית הל' י"א-י"ב), בייחוד לאלה אשר מתחכמים לומר 'הרי אם אין לי בגד אז אני פטור',  על כך דברי הרמב"ם הברורים:

"…אע"פ שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצווה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחויבת בציצית, כדי שיקיים מצוה זו…לעולם יהא אדם זהיר במצות ציצית, שהרי הכתוב שקלה ותלה בה כל המצות כולן, שנאמר 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'…".

מרן ה'בית-יוסף' כתב דברים חריפים על מי שמבטל את המצווה החשובה הזו, וזה לשונו (סי' כ"ד סעי' ו'):

"גדול עונש המבטל מצות ציצית, ועליו נאמר 'לאחוז בכנפות הארץ' (איוב ל"ח, י"ג). הזהיר במצות ציצית, זוכה ורואה פני שכינה".

לסיום, אני מבקש להביא סיפור אישי מברית-המילה של נכדי, יהודה-אריה נ"י, שהתקיימה לפני חודשים ספורים. בזמן המילה, ניתז על הטלית שלי דם הברית. הסנדק המקובל, הרב חיים איידלס שליט"א, יעץ לי שלא לכבס את הטלית ולהשאיר את דם הברית בטלית זו לנצח נצחים, כעדות לקיום המצווה בשמחה. מקרה זה הזכיר לי את הסיפור על הט"ז ושמחתי בכך, אך בכל זאת התלבטתי כיצד לנהוג, בגלל דבריו של הרב אליהו זצ"ל שלא כל אחד ראוי לו לנהוג כך.

יה"ר שנזכה כולנו להיות 'יהודים של ציצית', המקפידים על קלה כבחמורה, ובשכר קיום כל המצוות נזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

בעת כתיבת שורות אלו נודע לנו על פטירתו של ידידנו היקר והאהוב, ר' מוטי זיסר ז"ל, מתומכי הישיבה ואביהם של שניים מבוגרי הישיבה, דוד ויונתן יבדל"א. מוטי ז"ל היה איש חסד ותלמיד-חכם ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, והיה לנו לאוזן קשבת לכל צרכי הישיבה הגשמיים והרוחניים. נמצאים אנו בצער גדול וכואבים ביחד עם המשפחה את לכתו מעמנו. יהיו דברי תורה אלו לעילוי נשמתו הטהורה. ת נ צ ב ה.