על מספרים ואנשים - לפרשת שמות ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

בשבוע שעבר ציין עם-ישראל ב'עשרה בטבת' את יום הקדיש הכללי, בו אומרים קדיש על אלו שיום רציחתם ועקדתם אינו ידוע. ביום זה אנו מציינים את גבורתם הרוחנית והפיזית של שורדי השואה וכדי למנוע מה שרצו הרוצחים הגרמנים ששם ישראל לא ייזכר עוד.

"קיבלתי מספר על היד חרוט, כך שאי אפשר להוציאו בלי לעבור ניתוח פלסטי. המספר הוא: 17669A. היו לי ייסורים איומים מתי שהכינו את החריטה בעזרת מחטים כדי להכניס את הדיו בתוכו".

את הדברים הללו כתב ביומנו האישי לאחר השואה אבי-מורי ר' יהודה אריה זצ"ל, שורד שואה, שתיאר את חריטת המספר על ידו כשנכנס למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. שבעה עמודים כתב לזיכרון למען הדורות הבאים, בו סיפר בקצרה את כל מה שעבר בכל שנות השואה האיומה, בה נספו הוריו, אחיו, הסבים והסבתות וכל המשפחה הגדולה שהייתה לו.

בחרתי לצטט בפתח המאמר את מה שכתב מו"ר אבי כעדות מצמררת למה שעוללו הנאצים ימ"ש. את סיפור חייו על הייסורים, הרעב, המחלות והעינויים, לצד האמונה בקב"ה ובנצח ישראל והתקווה להינצל גם בשעות הקשות והאיומות נביא בע"ה בהזדמנות אחרת .

מה הייתה מטרת הנאצים הארורים בהטבעת מספר על הזרוע (בעיקר באושוויץ-בירקנאו)?

ההנחה היא, שרצונם היה לבטל את השם והזהות האישית של הקרבן שעמד לפניהם וכך יקל עליהם לשלוט עליו. במעשה זה עמדו לפניהם רק מספרים ולא בני אדם בעלי שמות אישיים, עם עבר והווה משפחתי ובעלי אישיות פרטית ומיוחדת.

במאגרי "יד ושם" ישנן עדויות רבות כיצד חשו אותם אסירים בני עמנו, כאשר הטביעו בהם באכזריות רבה מספר על בשרם.

אסתר, אחת מאותן נשים שגם היא ניצולת אושוויץ סיפרה –

"כשהטביעו לי את המספר הרגשתי שלא רק העור נקרע, אלא הנשמה. לא קראו לי יותר אסתר. רק המספר. אימא לחשה לי: תזכרי מי את – גם אם הם שכחו".

פרימו לוי הוא אחד הסופרים הידועים של השואה, שהנציח את מה שעבר עליו במחנה אושוויץ-מנוביץ בספרו 'הזהו אדם'. בספרו התייחס גם הוא לנושא המספרים שנחרטו על בשרם של האסירים בפרק הנקרא 'זהו שמנו החדש'!? ושם כותב –

"את שמנו לקחו מאתנו ואם נרצה לשמור עליו נצטרך למצוא בתוכנו את הכוח לכך ".

הפסוק הראשון בפרשתנו הוא –

"וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ".

ומבאר רש"י –

"אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן ".

כוונתו של רש"י, כפי שמסביר ה'שפתי חכמים', שלרש"י היה קשה –

"למה מנאן פעם אחרת, הרי כבר מנאן לעיל בפרשת  ויגש?'.

ועל כך עונה רש"י –

"להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים, שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר (ישעיהו מ כו) המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא".

איזו חיבה יש להמשיל את עם-ישראל לכוכבים?

עונה ה'שפתי חכמים', שכמו שהכוכבים מאירים ביום ובלילה אך ביום אינם נראים ואין בהם לכאורה תועלת ביום, כך ישראל קיימים בעולם הזה ובעולם הבא.

שמעתי פעם את הרב ישראל מאיר לאו שליט"א, שקרא לשעבוד מצרים כמין 'מיני שואה'. שואת גלות מצרים היא אולי היסוד שעליה נבנתה התשתית של השואה הנוראית לפני כשמונים שנה ויותר. הגרמנים כיודעי תנ"ך למדו מהמצרים כיצד להתאכזר על מי שהיו בידם. המצרים מנעו מהם מזון כראוי, דאגו להעבידם בפרך, להרוג את כל מי שלא בא להם בטוב, ציוו להרוג תינוקות וילדים ועוד.

מכאן אולי נוכל להבין לעניות דעתי את הפסוק הראשון בתחילת ספר שמות. בפסוק זה ישנה אמירה חשובה ביותר - לפני שהתורה מתארת את מה שיקרה לעם-ישראל בגלות מצרים, בשעבוד הקשה ובאיבוד העצמאות הפרטית, כמו גם  אובדן הזהות והאישיות העצמית של האדם בבחינת 'איש ללא שם', שתפקידו הוא לעבוד בפרך, באה התורה בפסוק הראשון בפתיחת ספר הגלות והגאולה ואומרת לנו, ש'לכל איש יש שם'! כל מי שיירד למצרים נושא את שמו ואת זהותו והוא איננו מספר.

אחד השירים המפורסמים ביותר בשירה העברית החדשה, הוא שירה של המשוררת זלדה "לכל איש יש שם" שיצא לאור בקובץ שיריה "אל תרחק" בשנת תשל"ה –

"לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹקים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו...".

השיר מבוסס כנראה על מדרש תנחומא בפרשת ויקהל –

"את מוצא שלשה שמות נקראו לו לאדם, אחד מה שקוראים לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקונה הוא לעצמו. טוב מכולן מה שקונה הוא לעצמו". 

שיר זה מושר בדרך כלל בטקסים רשמיים. ביום השואה הפך שיר זה לביטוי מאוד חשוב לתובנה, שאדם אינו מִסְפר, אלא כל אדם נברא יחידי וייחודי עם אישיות משל עצמו, עם רצונות ושאיפות ודרכי התנהלות משלו.

פסוק זה מקבע את הנרטיב, שמציאות קשה ככל שתהיה לא יכולה למחוק את זהותו של האדם. היו בין ניצולי השואה, שהסתירו את המספר בשרוול ארוך ולא דיברו עם ילדיהם על מה שעבר עליהם, חלקם משום שראו בזה אות קלון שנכפה עליהם וחלקם משום שהחברה הישראלית לאחר השואה לא הבינה את גודל האסון ואף חלקם לעגו להם בטענה שלא נלחמו והתנגדו לשואה, כאילו שהיו להם נשקים ויכלו למרוד.

היו כאלו שלא סיפרו לילדיהם ולנכדיהם את מה שעברו בשנות הזעם, אלא רק אחרי שנים רבות, משום שפחדו מהשאלות שישאלו אותם.

ברם, היו כאלו שהשאירו את המספר בגלוי כמו אבי מורי, שלא התבייש במה שחרטו על ידו במקום הנחת התפילין. הם כתבו וחרטו על היד, אך הנשמה נשארה חתומה בשם שהקב"ה נתן לו.

סיפר הרב ישראל מאיר לאו באירוע שהתקיים לפני שנים רבות בישיבת "קריית הרצוג", על כך שבתחילת תפקידו כרב צעיר נסע לקבל את ברכתם של גדולי ישראל בארץ ובחו"ל ובין השאר נסע למעונו של הרבי מסאטמר רבי יואל טייטלבוים בארה"ב. בחוץ המתין שורד שואה שהיה מספר חרוט על ידו ושמע הרב לאו שהרבי מסאטמר אומר לאותו יהודי: "אתה באת לקבל ברכה ממני? אתה תיתן לי ברכה משום שיש לך מספר על היד!". הנוכחים הופתעו, כיצד ייתכן שגדול בישראל מבקש ברכה מאדם פשוט.

הרבי הסביר: ״אדם שעבר ייסורים כאלה, שנשא בגופו את אימי השואה ויצא חי – תפילתו וברכתו יקרות מאוד לפני הקב״ה״.

המלבי"ם על פסוקנו מאיר את עינינו בפסוק הראשון שפותח את פרשתנו –

"בא להודיע שהיה להם חשיבות מצד עצמם, וזה מציין במה שכתוב 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב', וזה נבדל ממה שכתוב  בפרשת ויגש 'ואלה שמות בני ישראל  הבאים מצרימה יעקב ובניו,' שבעת ההיא לא נפרדו לי"ב שבטים רק יעקב היה ראש המשפחה וכולם אכלו על שלחנו והיו טפלים אליו, והיו כולם בית אחד ויעקב אבי הבית, וכשבאו למצרים אז נתעלו בחשיבות מאד ונפרדו לי"ב בתים, שכ"א מן השבטים היה לבית מיוחד, [כפי שכתוב בפסוק 'איש וביתו'] ...ראובן וביתו ושמעון וביתו, שזה מורה רוב חשיבותם, כמ"ש שנים עשר נשיאים יוליד, שזה חשיבות כשיתפרדו לבתי אבות ונשיאים".

לסיום, אולי ישאל קורא מאמר זה, שהנכתב עד עתה הוא דרש יפה, אך לא נראה לו שלזה התכוונה התורה בפתיחת ספר שמות?

לכן נביא כאן שלשה פירושים קרובים לפשט ונפתח בדברי הריב"ש, אחד מבעלי התוס' רבי יוסף בכור שור –

"לפי שהוא ראש הספר, וכל הספר מדבר בהם, הזכיר המניין איך פרו ורבו, וכמה היו בבואם, וכמה היו בצאתם, ואיך נשתעבדו, וכל המאורעות".

הוי אומר, הפסוק הראשון הוא למעשה הקדמה והוא שנותן לנו מבט עם פרספקטיבה על כל מה שקרה מרגע הירידה איך זה התחיל ואיך זה נגמר.

הרמב"ן בפירושו לפסוק זה טוען, שפתיחת פרשתנו היא למעשה המשך למה שכתוב בסוף ספר בראשית ומוכיח את דבריו ממקום אחר בתנ"ך שזה הסגנון של התורה והנביאים לחזור על דברים שנכתבו בספר הקודם בתחילת הספר הבא. הרמב"ן מביא דוגמא מספר דברי הימים לספר עזרא וזה לשונו –

".. כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחילת העניין שהוא מפסוק 'וכל זרעו הביא אתו מצרימה' (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה..', ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר [שחזר עליו ]..כאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הסיפור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קיצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר [וחזר על ]הכלל כאשר אמר שם כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים."

חשוב לרמב"ן להביא דוגמא כהוכחה שזה דרכו של התנ"ך –

"וכעניין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים 'ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה' בפי ירמיהו העיר ה' את רוח כורש' ... 'כה אמר כורש מלך פרס' ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר  בראש ספר עזרא לחבר הסיפור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות".

אחרי שהביא הרמב"ן את פירושו, דוחה את הסברם של רבי אברהם אבן עזרא וכן את הסבר רש"י בלי שמפרט ממש, מלבד אמירה על פירוש רש"י שדבריו אלו הם דברי אגדה –

"...ורבי אברהם אמר כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש"י כתב אף על פי שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חיבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה, והם דברים של אמת בעניין החבוב שהקב"ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קישור הפסוקים וחיבורם בוא"ו הוא כמו שפירשתי".

ההסבר האחרון שאני מביא בפניכם הוא של אחד מבעלי התוס' שאין ידוע מי מחברו ושם הספר 'מושב זקנים' וגם הוא שואל את שאלת רש"י –

"תימה למה הזכיר שמותם ומה צורך היה, והלא כבר הזכירם?".

ועונה תשובה מאוד מתקבלת על הדעת –

"וי"ל להודיעך שלא שינו שמותם".

זה אחד השבחים שחז"ל שיבחו את עם-ישראל במצרים, ששמרו על שלשה דברים חשובים ולא שינו אותם.

הדבר השני שלא שינו היה הלבוש שלהם, כפי שכתוב במכילתא (פרשת בא פ"ה) –

"מלמד שהיו ישראל מצויינים שם בלבושיהם ונכרין מבין מלבושי נכרי".

והדבר השלישי שלא שינו הוא, שהמשיכו לדבר בלשון הקודש במצרים כפי שנאמר בכתוב - "כי פי המדבר אליכם, בלשון הקודש" (בראשית מ"ה י"ב).

בחיתום הדברים יש לציין, כי למדנו מספר תובנות חשובות מפסוק אחד בתורה - פסוק הפתיחה של ספר שמות. וכדרכנו נאמר, שכל הפירושים שהובאו על ידי הראשונים וגם על ידינו יכולים להיות בכוונת הכתוב, כי אינם סותרים זה את זה ואף אולי משלימים זה את זה.

עם תחילת הקריאה והלימוד בספר חדש, נתחדש גם אנו בלימוד התורה ויהיו בעינינו כחדשים ממש.

שבת שלום ובשורות טובות!