יעקב או ישראל - לפרשת ויחי ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

תורתנו היא קדושה וגם מדויקת! כל מילה או אות במקומה נמצאת!

ולכן, זה לא מקרי שפעמים שהתורה קוראת ליעקב אבינו בשם 'יעקב' – ופעמים שיעקב נקרא 'ישראל'.

ומדוע?

אני מבקש להביא בשורות הבאות את שיטתו של ה'אור החיים' הקדוש, שממנה ניתן לחלץ עקרונות מוסריים, חינוכיים ואמוניים גם לימינו הן כיחידים והן כאומה.

בהקדמתו לחקירה בשאלה זו, שואל רבי חיים בן עטר ה'אור החיים' הקדוש - הרי לכאורה התורה קבעה בצורה הכי מפורשת, שמרגע שיעקב נקרא 'ישראל', יותר לא ייקרא 'יעקב' וקביעה זו מופיעה פעמיים בפרשת וישלח.

הפעם הראשונה מופיעה לאחר ההיאבקות עם המלאך בפרק ל"ב (כ"ח–כ"ט) –

"וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב: וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱ-לֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל".

הפעם השניה מופיעה בפרק ל"ה (ט'–י'), כשהקב"ה אומר לו זאת –

"וַיֵּרָ֨א אֱ-לֹהִ֤ים אֶֽל־יַעֲקֹב֙ ע֔וֹד בְּבֹא֖וֹ מִפַּדַּ֣ן אֲרָ֑ם וַיְבָ֖רֶךְ אֹתֽוֹ: וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱ-לֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל" (להרחבה ניתן לעיין במאמרנו בפרשת וישלח תשע"ד 'יעקב וישראל הנהגה טבעית מול הנהגה נסית').

ה'אור החיים' הקדוש מוסיף שאלה על גבי השאלה שהובאה לעיל וזה לשונו –

"צריך לדעת מה נשתנה יעקב מאברהם כי הקורא לאברהם אברם עובר בעשה (ברכות יג א) אבל הקורא לישראל יעקב אינו עובר?".

בתשובתו מבאר האוה"ח, שהשם 'יעקב' ו'ישראל' הם שני שמות שונים ובעלי משמעות אחרת לכל שם - השם 'יעקב' לא מאבד את חשיבותו, כי יש לו משמעות שונה מ'ישראל', מה שאין כן בשם 'אברהם' שכלול גם 'אברם', וזה לשונו –

"ויראה כי...ה' שם שמות בארץ. והנה יעקב יהיה שם נפש שהייתה לו ולזה הגם שניתוסף בו רוח א-להים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון והרי ישנם לראשון גם שני ויכול הוא להיקרא יעקב ואין ראוי שיעקר שמו הראשון לחלוטין, מה שאין כן אברהם כי גם אחר שינוי שמו ...יש בכלל אברהם אברם ולזה יצו הא-ל לקרות לו בתמידות אברהם ואין עקירה לראשון כי בכלל אברהם אברם. ואולי כי זה רמז הכתוב בדברי הימים (א' א') אברם הוא אברהם, וכפי זה אומרו לא יקרא שמך עוד וגו' פירוש לבד אלא גם ישראל...".

מבהיר ה'אור החיים' ואומר, ששאלה זו מתי נקרא 'יעקב' ומתי 'ישראל' נוגעת רק ליעקב כאדם פרטי ולא לכלל ישראל כאומה, וזה לשונו –

"הן אמת, כי בעדת ישראל מצינו שישתנה להם השם כפי מעשיהם כשעושים רצונו של מקום בשם ישראל יכנה אותם ולהפך יקרא שמם יעקב וכן הוא רמוז בדבריהם, (זהר בלק רי ב) וטעם זה לא יוצדק ביעקב כי ישר פעלו בתמידות...".

המפתח להבין מדוע בחלק מן הכתובים נקרא 'יעקב' ובחלק אחר 'ישראל', טוען ה'אור החיים' שכאשר יעקב אבינו שרוי בעצב נקרא 'יעקב' וכאשר נמצא במצב של שמחה ואושר נקרא 'ישראל' –

"טעם בכל מקום אשר בשם יעקב יתכנה הוא לסיבה אשר יארע שם דבר מבחינת העצב והיגון".

ומפרט ה'אור החיים' את המקרים שבהם נקרא 'יעקב' והמקומות שבהם נקרא 'ישראל' וכיצד זה מתכתב עם הכלל שקבע מתי כך ומתי כך.

"וַיֹּֽאמֶר־ל֥וֹ אֱ-לֹהִ֖ים שִׁמְךָ֣ יַעֲקֹ֑ב לֹֽא־יִקָּרֵא֩ שִׁמְךָ֨ ע֜וֹד יַעֲקֹ֗ב כִּ֤י אִם־יִשְׂרָאֵל֙ יִהְיֶ֣ה שְׁמֶ֔ךָ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ יִשְׂרָאֵֽל" (ל"ה, י') - הסיבה שנקרא כאן 'יעקב' ורק בעתיד ייקרא 'ישראל' הוא, משום שהיה באבלות על אמו ומה שנאמר בכתוב שהמלאך בירך אותו לאחר המאבק עמו, אומרים חז"ל (ב"ר פ' פ"ב) שהיתה זו ברכת אבלים.

ומוסיף ה'אור החיים' –

"ולזה תמצא שבכל אותו פרשה קרא ה' שמו יעקב, וגם בזמן מיתת רחל נקרא שמו יעקב דכתיב (ל"ה כ') ויצב יעקב מצבה על קבורתה, ואחר ששלמו ימי העצב קרא ה' שמו ישראל דכתיב (שם כ"א) ויסע ישראל, בשכון ישראל".

ושואל ה'אור החיים' שאלה נסתרת, הרי בהמשך נאמר 'בני יעקב' - מדוע לא  נכתב 'בני ישראל' ? הרי זה היה אחרי האבלות?

ועונה על כך, שהבנים נקראים על שם מצבם הרוחני ולא בגלל האב וזה לשונו –

".. יש לך לדעת, כי כשיהיו הבנים במדרגה פחותה לצד מעשיהם, הגם שהאב יתכנה בשם ישראל הם יתכנו בשם יעקב".

דוגמא נוספת מופיעה בפסוק מיד אחרי שראובן 'בלבל יצועי אביו' עם בלהה, נקראו הבנים 'בני יעקב' ולא 'בני ישראל'.

כשיעקב מתייצב אצל אביו, גם נקרא רק 'יעקב' משום כבוד אביו –

"... שהיה לפני יצחק אביו לא נהג בו הכתוב השררה והגדולה הנרמזת בשם ישראל, וכן תמצא שאמרו במדרש [תהלים ילקוט סי' תתע"ה] וזה לשונם  'אילו היה אברהם קיים היאך היה יצחק מנהיג שררה וכן כל האבות והצדיקים'.

וכן מה שקרא לו שם 'יעקב' בפרשת וישב, יודיע הכתוב כי כל זמן שהיה יעקב אז בארץ כנען, היה ביגון ואנחה ובמדרגת שם 'יעקב', למעט בזמנים מסוימים שכתוב 'ישראל' - (ל"ז ג') "וישראל אהב" וגו', שאז היה שמח.

על זו הדרך, כאשר נמכר יוסף, לא נקרא שמו 'ישראל' למעט שלוש פעמים: א. "ויאמר ישראל למה הרעותם" וגו' (מ"ג, ו') ; ב. "ויאמר יהודה אל ישראל אביו" (שם, ח') ; "ויאמר אליהם ישראל אביהם" (שם, י"א).

ומדוע? הרי לדעת ה'אור החיים' זה היה בזמן צער מכירת יוסף?

ועונה על כך ומלמד אותנו יסוד חשוב מאוד, שיש פעמים שצריך לחרוג מהכללים ויש לאבא להפעיל פוזיציה של סמכות ושררה, בניגוד למה שהרגיש באותם ימים שבנו יוסף נעלם. וזה לשונו –

"כי דבר אליהם דרך שררה לצד ההכרח שראה שלא חשו לצערו ונשתרר עליהם ורמז כי לא ימחול להם לצד שהוא אביהם, גם שיקבלו דבריו."

ועוד מוסיף ה'אור החיים', שמזמן שהתבשר יעקב שיוסף בנו חי נאמר "ותחי רוח יעקב" (מ"ה כ"ז) - ונחה עליו רוח ה' ותיכף אמר הכתוב "ויאמר ישראל" –

"...ומשם ואילך לא נקרא עוד שם ישראל כל ימי היותו בארץ מצרים עד יום שהגיע עת לכתו לעולמו...ומה שאמר (מ"ז) וישב ישראל בארץ מצרים יכוין אל כללות בניו שיתייחס אליהם שם ישראל כשיהיו בדרך יושר, וגדול כח הבנים מכח אביהם כי הבנים כל אשר יטיבו דרכם יקרא להם שם ישראל להיותם רבים מה שאין כן יעקב ידקדק בקריאת שמו לרמוז בקריאתו זמן מצבו, ולא נקרא בשם ישראל כל זמן היותו בארץ מצרים עד עת שקרבו ימיו למות אז נקרא שמו ישראל לצד תוסף רוחם, והוא סוד הגדלת נפש אדם בעת מיתתו, (זהר ח"א ריח ב) לזה אמר ויקרבו ימי ישראל, וישתחו ישראל...".

מסכם ה'אור החיים' הקדוש –

".. להשכיל בכל מקום אשר יקרא לו שם הוא שמו לסיבה אשר תשכיל שמה. ועיין בדברי הזוהר (שם ריא ב) ותמצא סעד לדברינו. וכל זה הוא דרך פשט, ויש דברים בגו כפי רוחניות הדברים והמשכיל יבין".

ואחרי הדברים הללו שכתבנו, עדיין עלינו לדעת כיצד עלינו לנהוג והאם מותר לנו להשתמש בשם 'יעקב', או שמכאן ואילך עלינו להשתמש בשם 'ישראל' בלבד וכפי שאומר הכתוב "לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל"?

עונה על כך ה'אור החיים' הקדוש –

"אבל לא הוזהרו ישראל שלא לקרותו יעקב, משה רבינו קראו יעקב, שנאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב (שמות לב יג), ומנין היה לו למשה רבינו לקרותו יעקב, לפי שנאמר אנכי א-להי אביך א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב ויסתר משה פניו (שם ג ו)".

על כך נחזור בקצרה על דברים שכתבנו על הנושא בפרשת וישלח. על פי מדרש, פירש ה'אבן עזרא' שיש לקרוא את שני השמות אם רוצים להשמיע את השם יעקב, ומאידך שם ישראל לבד מספיק –

"לא יקרא שמך עוד יעקב לבדו כי גם ישראל".

למרות דברי המדרש והראשונים, שמותר ואפשר לקרוא את שני השמות וזה מעיד לכאורה על שוויון המעמד של שני השמות, רש"י חושב אחרת ולדעתו השם 'ישראל' זו עלייה בדרגה, כי השם 'יעקב' מבטא מעמד נמוך יותר מאשר 'ישראל', וזה לשונו –

"לא יקרא שמך עוד יעקב - לשון אדם הבא במארב ועקבה אלא לשון שר ונגיד".

לאחר העיון גם בפרשתנו וגם מה שכתבנו בפרשת וישלח, יש להפנים שעם ישראל וכל אחד מישראל יש בו כוחות מורכבים ויש לו יכולות לעבור ממצב למצב - מעצב לשמחה, מפסימיות לאופטימיות, מיגון ומאבל ליום טוב, משואה לתקומה ומאסון לפריחה.

מספרים, שזמן קצר לאחר שעלה לארץ, נפטר בירושלים רבי שאול ידידיה טַאוּבּ, האדמו"ר השני בשושלת מוֹדְז'יץ. פטירתו הייתה בתאריך חגיגי – כ"ט בנובמבר תש"ח (ט"ז בכסלו) – הלוא הוא יום ההכרזה החשובה של האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.

כשיצא מסע ההלוויה לכיוון הר הזיתים באו החסידים במבוכה – הרחובות מלאו חוגגים צוהלים, והם עוברים ביניהם אבלים וחפויי ראש.

אז נענו החסידים ואמרו: "דווקא כך ראויה שתהיה הלווייתו של אדמו"ר מודז'יצאי. הנה כתוב "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם" (תהלים קו, מד), ומכאן שה"צרה" וה"רינה" אינן צרות זו לזו אלא עולות כאחת."

בד' באייר תשמ"ד נפטר בנו, האדמו"ר רבי שמואל אליהו טאוב, וכשיצא מסע הלווייתו מרחוב דיזנגוף בתל אביב כבר נכנס יום העצמאות. שוב באו החסידים במבוכה – הם אבלים, וברחובות זיקוקין די-נור וקולות צוהלים. נענו זקני החסידים ואמרו: "כך בדיוק ראוי שיהיה, "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם".

השבוע ציין עם-ישראל את יום הקדיש הכללי בעשרה בטבת, שבו קבעה הרבנות הראשית כיום בו אנו זוכרים ומזכירים את אלו שנספו בשואת אירופה ונמצאנו למדים, שלמרות הכל כאשר נפלנו קמנו ואנחנו קמנו ונתעודד.

בתפילה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להיות בשמחה תמיד, בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר", אמן כן יהי רצון!

שבת שלום ומבורכת!