מעמדו של הסבא מול האבא – לפרשת ויגש ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

לאחרונה השתתפתי בחגיגת בר-המצווה של נכדי, יהודה-אריה נ"י, הנקרא ע"ש אבי-מורי זצ"ל שהלך לעולמו לפני שלש-עשרה שנים ולכבוד האירוע הוזמנתי לדרוש בבית הכנסת הגדול בכפר תבור, שם גרים חתני ובתי עם משפחתם, הרב ארנון ובתיה גרליק הי"ו.

בפתח הדברים של דרשתי, הזכרתי את הזכות הגדולה להשתתף כסבא בבר-מצוה של נכד. לכאורה הדבר נראה בדורנו טבעי ורגיל, אך אני ורבים מבני דורי לא זכו לראות ולהכיר את סבינו וסבתותינו, משום שנרצחו על ידי הגרמנים הנאציים ימ"ש. והוספתי ואמרתי, שאם מחפשים משמעות למושג "אתחלתא דגאולה", אזי כך בדיוק נראית התחלת הגאולה, כאשר הדור הנוכחי זוכה לסבים וסבתות ואף לסבא-רבה וסבתא-רבתא וזו גאולה אמיתית, כפי שכותב זכריה הנביא, נביא הגאולה –

"כֹּ֤ה אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים" (ח', ד').

את הפסוק הזה הביא רבי עקיבא בסוף מסכת מכות בתיאור הגאולה לאחר החורבן, שיבוא כדבריו, שהרי אם נבואת החורבן התקיימה "ציון שדה תיחרש", בידוע שגם נבואת הגאולה תתקיים.

והדבר תמוה - האם זה הפסוק החשוב ביותר לתאר את הגאולה? האם רבי עקיבא לא מצא פסוק יותר משמעותי לתאר את הגאולה?

ואנו אומרים - אכן זו הגאולה!!

כשעם-ישראל יחזור לארצו ויחיה כעם נורמלי, ממילא הקומות הרוחניות של 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' יבואו אח"כ, אבל קודם-כל יש להתחיל עם הבסיס לגאולה.

ואם תשאלו - ומה הקשר בין פרשתנו להקדמה זו בה פתחנו את מאמרנו? - התשובה היא: מקומו של הסבא לעומת האבא.

על הפסוק (מ"ו, א'), המתאר את השלב האחרון לפני הירידה למצרים, כאשר יעקב נוסע קודם לבאר שבע –

"וַיִּסַּ֤ע  יִשְׂרָאֵל֙ וְכָל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיָּבֹ֖א בְּאֵ֣רָה שָּׁ֑בַע וַיִּזְבַּ֣ח זְבָחִ֔ים לֵא-לֹהֵ֖י אָבִ֥יו יִצְחָֽק"

שואל רש"י כשאלה נסתרת - מדוע יעקב הזכיר את אביו ולא את סבו אברהם?

ומסביר ה'שפתי חכמים' את שאלת רש"י –

"דקשה לרש"י הווה ליה למימר לא-להי אבותיו או לא-להי אברהם, דהא הוא היה העיקר בפרסום א-להות, ולא כן יצחק שקבל מאברהם"?

ועל כך עונה רש"י –

" חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו, לפיכך תלה ביצחק ולא באברהם".

המקור של רש"י הוא מדרש בראשית רבה (פרשה צד סימן ה–ו).

נשים לב, שהמדרש מביא שתי תשובות לשאלה מדוע זבח לא-לוהי אביו ולא לא-לוהי יצחק ואברהם. נביא בתחילה את הדעה הראשונה, אותה רש"י לא מביא וזו דעת רבי יהודה בן פדייה (היה דור ראשון לאמוראי ארץ ישראל ופעל בעיקר בטבריה, תלמידו של רבי יוחנן) וזה  לשון המדרש –

"ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק, אמר רבי יהושע בן לוי חזרתי על כל בעלי אגדה שבדרום שיאמרו לי פסוק זה ולא אמרו לי עד שעמדתי עם יהודה בן פדייה בן אחותו של בן הקפר, ואמר לי הרב והתלמיד שהיו מהלכין בדרך, בתחלה שואלים בשלום התלמיד ואח"כ שואלים בשלום הרב...".

מדוע שואלים בשלום התלמיד קודם?

כותב רבנו בחיי וראשונים נוספים, שמבחינה טכנית מי שנכנס למקום שהרב מלמד, תחילה פוגש את התלמידים שיושבים מול הרב והוא פניו אליהם ללמדם –

"...כלומר שהאדם מוצא תחלה התלמידים והרב אחריהם, ולכך שואלים בשלומם תחלה, ואח"כ בשלום הרב שהוא האחרון לשואל ופנימי מן התלמידים. ומפני שיצחק תלמיד לאברהם, לכך זבח יעקב "לאלהי אביו יצחק", ומ"מ ראוי היה יעקב להזכיר ליצחק יותר, או מצד שהוא אביו או מצד שהוא תלמיד לאברהם, וזה מבואר. והקרבנות שהקריב היו שלמים, כי מפני שראה הגלות מתחיל עתה בזרעו והיה מתפחד מזה, וע"כ הוצרך להקריב הקרבן הזה לפחד יצחק, והיו שלמים כדי להשלים אליו המדות, .."

ברם, הפירוש שרש"י הביא הוא כדעת רבי יוחנן המובא במדרש בהמשך –

"א"ר הונא כד אתא [כשהגיע] רבי יהושע בן לוי לטבריה שאליה [שאל] לרבי יוחנן ולריש לקיש [מדוע לא הוזכר הסבא אברהם אלא רק האבא יצחק]. רבי יוחנן אמר שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקינו, וריש לקיש אמר על ברית השבטים הקריב".

מה דעתו של ריש לקיש ומה התכוון באומרו שבגלל 'ברית השבטים' יעקב הקריב למען אביו?

מסביר הרב יששכר בער כהן כץ בספרו 'מתנות כהונה' על מדרש רבה (שם) –

"משום שנכרת להם לשבטים ברית עולם שלא יכלה זרעם ..וכן דרשו חז"ל וזכרתי להם ברית ראשונים זה ברית השבטים לפי שראה שהיו כולם שלמים וקיימים הביא קרבן על בריתו זאת ולפי שיצחק ברכו בברכה זאת שנאמר והיית לקהל עמים אמר לא-לוהי אביו יצחק".

יתכן לומר, שדעתו של ריש לקיש חולקת על רבי יוחנן, שהאבא אינו קודם לסבא אלא שניהם שווים. אך יתכן לומר גם להיפך, שלדעת ריש לקיש בכלל אין חובה לחלוק כבוד לסבא מצד דין התורה, רק "כבד את אביך ואת אמך".

כנראה על פי זה פסק המהרי"ק (רבי יוסף קולון, מגדולי הפוסקים באיטליה לפני כחמש מאות שנה), שאין אדם חייב בכבוד הסבא. דבריו מובאים ברמ"א (הלכות כבוד אב ואם סימן ר"מ סעיף כ"ד) וחולק עליו ומביא ראיה לדעתו מהמדרש רבה שהבאנו לעיל וזה לשונו –

"יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק שורש מ"ד) ואינו נראה לי -אלא  דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו' (בראשית מו, א)".

כפי שכתבנו לעיל, העובדה שיעקב הקריב קרבן לא-לוהי יצחק אביו העסיק מאוד את הפרשנים ועל כן מצאנו עוד ראשונים המתייחסים ונותנים נימוקים אחרים ובראשם הרמב"ן שחולק על רש"י וכותב על טעמו של רש"י ש'כבוד אביו קודם לאבי אביו' שטעם זה איננו מספיק, כי היה ראוי לומר אחרת כפי שנאמר בהזדמנויות אחרות  -

"...לא-להי אבותיו בלי שייחד אדם, כמו שאמר הא-להים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק (להלן מח טו), ובתפלתו אמר א-להי אבי אברהם וא-להי אבי יצחק (לעיל לב י), או יאמר ויזבח זבחים לה' כמו שאומר באברהם (לעיל יב ז) ויבן מזבח לה'. ומה צורך לפרש בו יותר...".

על כן הרמב"ן מפרש אחרת –

"...אבל הפסוק הזה יש בו סוד יגלו לנו אותו שם בבראשית רבה (צד ה), כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן..." (עיי"ש ברמב"ן שמאריך בעניין קרבן השלמים של יעקב).

גם הרשב"ם התייחס בנימוק מעניין לשאלה זו ולדעתו יעקב פשוט עשה מה שאביו עשה , הווה אומר: ראה חשיבות בשמירת המסורת, כפי שראינו שיצחק קרא לבארות שחפר אביו באותם שמות שקרא להם אביו אברהם וזה לשונו –

"לא-להי אביו יצחק - שעשה שם יצחק מזבח בבאר שבע כשנגלה לו הקב"ה ....ועשה גם הוא שם זבחים כמו שעשה אביו...".

הרד"ק טוען, שהיות ויצחק היה רצונו לרדת מצרימה בגלל הרעב והקב"ה מנע ממנו זאת, על כן זבח יצחק זבחים בבאר שבע שהוא בקצה של ארץ כנען. ולכן, קודם שיצא יעקב  מן הארץ, רצה לדעת רצון הא-ל אם ימנענו כאשר מנע אביו יצחק או לא, וזבח זבחים כדי שתבוא אליו רוח נבואה.

סברא אחרת העלה רבי יוסף בכור שור הריב"ש בספרו 'בכור שור', שיעקב חשש מכך שלאביו יצחק נאסר לרדת מצרימה כשהיה רעב ויתכן שעושה מעשה אסור ולכן זבח לאלוקי יצחק, וזה לשונו –

"...לפי שהיה לבו נוקפו על מה שאמר הקדוש ברוך הוא ליצחק אביו: "אל תרד מצרימה", והיה ירא שמא יקשה בעיניו כי הולך הוא, עשה הזבחים לאלהי אביו יצחק. כלומר: על הדבר שאמר הקדוש ברוך הוא ליעקב שיתרצה לו לילך לראות את יוסף, ולכך אמר לו הקדוש ברוך הוא".

המדרש רבה שם מביא מספר נימוקים, מדוע לא הוזכר א-להי יעקב ורק א-לוהי יצחק –

"...רבי ברכיה אמר: אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על ברייה כשהוא חי אלא על בעלי יסורין, לפיכך אין כתיב כאן ויזבח זבחים לא-להי יעקב אלא לא-להי אביו יצחק שכבר מת, רבי ברכיה אמר: אחרי שהיה בעל יסורין, רבנן אמרי רואים אפרו של יצחק כאלו צבור על גבי המזבח לכך הזכיר את יצחק...".

ה'חזקוני' אומר בפשטות, שהטעם שיעקב זבח לאלוקי אביו יצחק, משום שגם יצחק בנה שם מזבח, כפי שכתוב בפרשת תולדות.

מספר רבי שלמה קרליבך:

"לפני מלחמת ששת הימים בא לבקר אותי יהודי אחד מתל אביב, יהודי שהוא בא ממשפחת חסידים. והוא אומר לי: 'אני צריך אותך דחוף. יש לי בן, קצין צבא קבע, והוא מסרב לבוא לביתי לבקר אותי, בגלל שבחדרי נמצאת תמונה גדולה מהאבא שלי, עם שטריימל, עם פאות. הוא אומר שזה נמאס לו להסתכל בפנים של אדם כזה שמאמין באלוקים, נראה כמו פראי, לא כמו בן אדם'. ואני מבקש – דבר איתו קצת, תסביר לו'.

ממשיך רבי שלמה ומספר:

"אני ניסיתי, הוא אדם נחמד מאוד הקצין, אני אוהב אותו אהבת נפש, אבל יש לו משהו בלב כנגד הדת, כמו חומה מפסקת, ואני לא יכולתי לחדור לתוך ליבו".

"כמה חודשים אחר כך נפתחת הדלת והיהודי מתל אביב בא לבקר אותי ואיתו יחד, וילכו שניהם יחדיו – הבן שלו. הוא עדיין קצין, [אבל] עם פאות ארוכות, עם זקן, עם ציצית. ואני שואל אותו: ובכן, מה קרה לך? וכאן מתחיל הסיפור."

"הבן הקצין אומר לי: 'אתה יודע שאני טנקיסט. כמובן במלחמה העיקר שכל הטנקיסטים יהיו ביחד, טנק אחד לבד לא יכול לנצח את המלחמה. פתאום אני רואה שטנק מצרי עוקב אחריי, ואני ממהר מאוד להיות ביחד עם עוד טנקים, והדרך הכי ישרה ללכת... ואני רואה לפניי קצת רחוק אחד מן הטנקים ואני רוצה למהר להיות איתו ביחד, והטנק המצרי אחריי. פתאום, באמצע הדרך ממש, בדרך הישרה שלי, אני רואה יהודי עם זקן ועם פאות, עם טלית ועם תפילין, עומד שם באמצע מתפלל. אתה יודע מה שאני חשבתי על יהודים דתיים – משוגעים, ממש באמצע מלחמה אין לו מקום אחר להתפלל? כאן במדבר? חשבתי באמת כדאי להרוג אותו, אבל איך אפשר להרוג אותו? יהודי באמצע המלחמה, אי אפשר. אז הלכתי מהדרך הישרה ועברתי אליו מן הצד".

אחרי כמה שניות, הטנק המצרי עבר ליד היהודי הזה והתפוצץ ממוקש. כשחזרתי הביתה, ביקרתי את האבא שלי, ואני מסתכל על התמונה של הסבא – וראיתי שזה היה היהודי שעמד שם להתפלל. להתפלל עליי שאשאר בחיים. איזה מין סבא היה לי... איזה יהודי קדוש, איזה זכות שהיה לי סבא כזה. תכף שיניתי את מי אני רוצה להיות – כמו הסבא, מוכרח להיות כמו הסבא'." (הסיפור מובא כאן מילה במילה מתוך הקלטה מרגשת שניתן לשמוע במרשתת).

לסיום, עתה שאנו עסוקים בלימוד הדף היומי במסכת זבחים, ראויים דבריו הנפלאים של הרש"ר הירש על פסוקנו, על כך שיעקב זבח זבחים ולא עולות וזה לשונו –

"אין אנחנו מוצאים במקום אחר, שאבותינו זבחו זבחים. הם - ככל בני נח - העלו רק עולות. "עולה" מביעה את ההתמסרות הגמורה לה'; ואילו "זבח" הוא, לאמיתו של דבר, רק סעודה משפחתית הנאכלת לבעלים; היא מקדשת את נוה המשפחה, את בית המשפחה ואת שולחנה, והופכת אותם למקדש ולמזבח...זבח השלמים, "קרבן השלום" של המשפחה הברוכה לאל, הוא קרבן יהודי מובהק...החדרת הקדושה לחיים השגרתיים, הרעיון, שכל חדרי משפחתנו הם מקדשים, ושולחנותינו מזבחות, שבנינו ובנותינו הם כוהנים וכוהנות, - החדרה רוחנית זו של החיים הפרטיים השגרתיים היא תרומה מיוחדת של היהדות...היתה זו הפעם הראשונה, שיעקב היה מאושר במשפחתו, ולבו שמח ו"שלם". בהכרה זו וברגש זה הוא זבח לה' "זבח משפחה"; וברגש זה הקריב את קרבנו – לא-להי אביו יצחק, לא לא-להים דרך כלל."

שבת שלום ובשורות טובות לעם ישראל !!!