פרשת שופטים - השוחד יעוור עיני חכמים

מסופר על רבה של העיר בריסק, הרב יוסף דב סולובייצ'יק (1820-1892 מחבר ספר שו"ת  'בית הלוי' וכן ספר על החומש באותו השם 'בית הלוי'), שבאחד המפגשים שהיה לו עם שופט בית המשפט הרוסי במסגרת תפקידו כרבה של העיר בריסק, התריס כנגדו השופט הנ"ל, שהיה לו גם ידע מסוים בחוקי תורתנו, על כך שלפי דין-תורה הנותן שוחד אינו עובר על איסור, אלא רק הדיין המקבל את השוחד נענש. מנגד, הביא השופט הרוסי את חוקי המדינה הרוסית, אשר נשמעים ונראים לכאורה יותר הגיוניים מחוקי הדת היהודית, שפוטרת את נותן השוחד מכל עונש לכאורה.

לפני שנספר על תשובתו המיוחדת של הרב מבריסק, נאמר רק שאכן אותו גוי צדק בדבריו, שהנותן שוחד אינו עובר על איסור וזאת למדנו מפרשתנו, שהתורה כתבה במפורש ציווי רק על הדיין, שעליו להיזהר שלא יטה משפט ולא יקח שוחד אך לא נאמר כלום בפסוק על הנותן. וזה לשון הכתוב –

"לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם".

לעומת זאת אנו רואים, שאדם שמלווה בריבית, הרי גם המלווה וגם הלווה עוברים על איסור, כפי שאומרת המשנה (בבא מציעא דף ע"ה:) –

"ואלו עוברין בלא תעשה: המלווה ומשום 'לא תהיה לו כנושה', ומשום 'לא תשימון עליו נשך', ומשום 'ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך אני ה'..".

יש לציין, שלפי החוק הישראלי גם הנותן שוחד עובר עבירה פלילית וענשו מאסר, כפי שכתוב בספר העונשין –

"נותן שוחד לעובד הציבור כהגדרתו בסעיף 290(ב) בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו – מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 290(א)".

לעומת זאת, כפי שנאמר לעיל, לפי דין תורה הנותן שוחד אינו עובר על איסור נתינת שוחד, ברם יש לדעת שאין הנותן שוחד נחשב חלילה לצדיק, אלא הוא  עובר על איסור לאו 'לפני עוור לא תיתן מכשול' בזה שמכשיל את מקבל השוחד,   כפי שנכתב בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן ט' סעיף א') –

"מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר  שלא ליקח שוחד,  אפי' לזכות את הזכאי. ואם לקחו, צריך להחזירו, כשיתבענו הנותן.  וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה, כך  הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט, יד). ולא שוחד ממון בלבד, אלא אפילו שוחד דברים".

נחזור לתשובתו של הרב מבריסק לשאלת השופט הרוסי – מדוע הנותן שוחד אינו נכלל באיסור? על כך השיב לו הרב, משום שאם הנותן שוחד היה עובר על החוק ונחשב לו לעבירה, הדיין או השופט יודע ומעריך שנותן השוחד יפחד מהחוק ולכן לא יסגיר עצמו שנתן שוחד, ממילא גם הדיין או השופט שקיבל שוחד מרגיש בטוח לקבל שוחד וחושב שהוא מוגן בכך שזה שנתן לו את השוחד לא יספר שנתן לו כי לא ירצה לפגוע בעצמו. אולם כאשר הנותן שוחד אינו עלול להיות אשם בנתינה כפי ההלכה היהודית, הרי במקרה שיחשוב נותן השוחד שלא קיבל תמורה הולמת לשוחד שנתן לדיין או לשופט או לכל נושא משרה ציבורית או כל סיבה אחרת של סכסוך ביניהם, הוא יפרסם שנתן שוחד לפלוני בעל המשרה אותו רצה לשחד. עובדה זאת יכולה להרתיע את נושא המשרה הציבורית מלקבל שוחד, משום שיודע שהנותן מסוגל בכל רגע נתון להפליל אותו מבלי שהוא יינזק.

השופט הרוסי היה כל כך מופתע מתשובת הרב, מחוכמתו ומעומק דברי התורה, ניגש וחיבק את הרב סולובייצ'יק ואמר לו 'אין חכמה כחוכמת היהודים'.

איסור השוחד המופיע בפרשתנו הוא אחד האיסורים החמורים ביותר בתורה. איסור זה מופיע גם בפרשת משפטים בספר שמות, וגם מופיע ברשימת הקללות בפרשת כי תבוא.

את סיבת חומרת האיסור של השוחד הסביר רבי יהושע פלק בן אלכסנדר הכהן (1555-1614, מחבר הספרים 'פרישה' ו'דרישה' על הטור) בספרו 'מאירת עינים' [הסמ"ע] על הטור, בהתייחסו לכפילות של מילות הפתיחה של הטור והשו"ע  (סימן ט' סעיף א') "מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד"  וזה לשונו –

"מאוד מאוד וכו' כן הוא לשון הטור סעיף א' ובפרישה שם כתבתי 'דמשום חמדת ומשיכת האדם אחר הממון הזהיר באזהרה כפולה וכתב מאוד מאוד' ומהאי טעמא גם הטור ביורה דעה ריש סימן ק"ס בדין ריבית הזהיר בלשון זה וכתב מאוד מאוד צריך להיזהר באיסור ריבית …".

התאווה לממון היא למעשה מחלה ישנה של האנושות, שמעוורת את עיני האדם מכל המעמדות ומכל הזרמים ומכל המקצועות והיא 'אם כל חטאת'.

וזה לשון הגמרא (כתובות ק"ה) –

"תנו רבנן: כי השוחד יעוור עיני חכמים – קל וחומר לטפשין, ויסלף דברי צדיקים – קל וחומר לרשעים. מידי טפשים ורשעים בני דינא נינהו? אלא הכי קאמר: כי השוחד יעוור עיני חכמים – אפילו חכם גדול ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא סמיות הלב".

הגמרא שם בהמשך מעוררת אותנו לחשוב כמה אדם משקיע לרפאות את עיניו אם הוא חלילה חולה בהם, והנה בשוחד של פרוטה הוא גורם לעיוורון רוחני ואולי גם פיזי של עיניו וזה לשון הגמרא שם –

"בא וראה כמה סמויות עיניהן של מקבלי שוחד, אדם חש בעיניו נותן ממון לרופא, ספק מתרפא ספק אינו מתרפא, והן נוטלין שוה פרוטה ומסמין עיניהן, שנאמר: כי השוחד יעור פקחים".

המילה שוחד היא מילה ייחודית המבטאת נטילת כספים מאדם על ידי אדם שיש לו יכולת השפעה והחלטה בעינינו של הנותן. ועל כן חז"ל רצו להבין מנין צמחה המילה הזו, וזו לשון הגמרא (שם) –

"אמר רבא: מאי טעמא דשוחדא? כיון דקביל ליה שוחדא מיניה, איקרבא ליה דעתיה לגביה והוי כגופיה, ואין אדם רואה חובה לעצמו. מאי שוחד? שהוא חד". ובלשוננו, ברגע שאדם קיבל שוחד, התקרבה דעתו לדעת הנותן ונעשים כגוף אחד וכמו שאדם לא רואה חובה לעצמו ותמיד מוצא סיבות להצדיק את מעשיו, כך הנותן והמקבל נעשים כאדם אחד, ולכן הדיין לא רואה שיש מקום לחייב את הנותן בדין ולפי זה המילה שוחד היא 'שהוא חד', בן אדם אחד עם השני.

מילים חריפות נאמרו בחז"ל על המקבל שוחד שם בסוגיא בכתובות –

"אפילו צדיק גמור ולוקח שוחד, אינו נפטר מן העולם בלא טירוף דעת".

בדרך כלל המילה שוחד מתכתבת עם נתינה וקבלת כספים להשגת דברים שלא כדין. ברם, חז"ל מבהירים לנו, ששוחד קיים גם בלא נתינת כסף. הגמרא מביאה מכמה תנאים ואמוראים מתקופות שונות בעלי מעמד שונה, ביניהם ראשי ישיבות דיינים וראשי גולה, כדי שנבין שעניין השוחד בלא מתת כסף נחשב לשוחד. שוחד זה שוחד זה שוחד!

ישנם סיפורים רבים בחז"ל על הזהירות המופלגת שנהגו תנאים ואמוראים לא להיכשל, אפילו לא בשוחד דברים, ולא בשום טובת הנאה כלשהי רחוקה ככל שתהיה.

בימינו יש הטוענים, שהגישה של בתי המשפט ופוליטיקאים מסוימים, הנלחמים בשחיתות ושוחד של אנשי ציבור, זו טהרנות יתר והקפדה יתר על המידה. אני כמובן לא נכנס למקרים ספציפיים והאם יש כאן רדיפה אחרי אנשים מסוימים ותלוי באיזה צד של המפה הפוליטית הם נמצאים, אתייחס באופן עקרוני לגישת התורה וחכמים לזהירות מופלגת ואכן כן יש לקיים את "והייתם נקיים מה' ומישראל”.

בשורות הבאות נביא מספר דוגמאות מחז"ל הקדושים גדולי האומה ,שנהגו זהירות מופלגת מחשש לקבלת טובות הנאה וזהירות זו מעידה כאלף עדים, שהציווי של "לא תיקח שוחד" נמצא בד.נ.א של עם ישראל לדורותיו.

הגמרא מספרת במסכת כתובות (ק"ה:) על רבי ישמעאל בר' יוסי, תנא בדור החמישי, שהאריס אותו העסיק היה רגיל להביא לו כל ערב שבת מהפירות שבשדה, פעם אחת הקדים והביא לו את הפירות ביום חמישי, שאל אותו רבי ישמעאל ברבי יוסי מה קרה שהקדמת? ענה לו האריס: "יש לי דין תורה אצלך ואמרתי שדרך אגב אביא כבר את הפירות מהשדה". תגובת רבי ישמעאל הייתה: "לא אקבל ממך את הפירות למרות שהם שלי ואני פוסל אותך לדון אצלי". הושיב שני דיינים אחרים ודנו בעינינו. כשהלך משם רבי ישמעאל, חשב בינו לבין עצמו על נשוא הדיון המשפטי ודן בכך בינו לבין עצמו: "אם האריס היה טוען כך היה זכאי ואם כך היה טוען היה אחרת וכו' ". מיד הבין רבי ישמעאל, שכל החשבון הזה שהוא עושה בינו לבין עצמו, נובע בגלל שהיה אמור לקבל ממנו מוקדם יותר את הפירות ולכן  אמר: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

בסיפור הבא (שם, ע"ה:) נקרא על שמואל, בן הדור הראשון של אמוראי בבל שנחשב למנהיג הקהילה היהודית בנהרדא וחי בשנת 165 לספירה והאריך ימים עד שנת  257 לספירה. שמואל היה רופא ועל שמו נקרא בית החולים הגריאטרי 'שמואל הרופא' בבאר יעקב.

"ת"ר: ושוחד לא תקח – אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים נמי אסור, מדלא כתיב בצע לא תקח. היכי דמי שוחד דברים? כי הא דשמואל. הוה עבר במברא [=בגשר צר], אתא ההוא גברא יהיב ליה ידיה [=בא אדם והושיט לו יד לעזרה מבלי שהתבקש]. אמר ליה: מאי עבידתיך? אמר ליה: דינא אית לי, א"ל: פסילנא לך לדינא".

אין ספק ששמואל גילה רגישות גדולה והמחווה הזו של אותו אדם לעזור לשמואל הסמוכה לדיון בעניינו הספיקה לשמואל לפסול עצמו מלדון במקרה זה.

הגמרא ממשיכה לספר על מר עוקבא, בן תקופתו של שמואל ותלמידו, ששימש כראש הגולה וכרבו והיה גם הוא רופא והיה ידוע כאיש צדקה וחסד ולמרות צדקותו המופלגת ומעמדו הרם נהג בזהירות מופלגת בעניין חשש אפילו רחוק לשוחד.

"מר עוקבא הוה שדי רוקא קמיה,[=היה על הרצפה רוק]. אתא ההוא גברא כסייה, [=בא אדם אחד וכסה זאת]. א"ל: מאי עבידתיך? א"ל: דינא אית לי, א"ל: פסילנא לך לדינא."

הגמרא מביאה שם עוד דוגמאות בבחינת 'מעשה רב' על גדולי ישראל וכיצד כולם הפליגו בזהירות רבה בכל הצורות של חשש שוחד.

ומסופר שם בגמרא על אמימר, שהיה אמורא בן הדור החמישי ותחילת הששי בבבל ומראשי חכמי ישיבת נהרדא, שישב בדין ועפה על ראשו חתיכת נוצה. ניגש אליו אחד מבעלי הדין והסיר זאת מעל ראשו. כשהתברר לאמימר שהאדם הזה עומד להיות אצלו בדין פסל עצמו מלדון אותו.

הגמרא מספרת על התנא רבי ישמעאל בן אלישע הכהן, המזוהה עם דור ראשון של התנאים והוצא להרוג עם עשרה הרוגי מלכות [יש המזהים אותו עם תנא באותו שם בדור שלישי של התנאים] וזה לשון הגמרא בכתובות (שם) –

"ר' ישמעאל בר אלישע [שהיה כהן] אייתי ליה ההוא גברא ראשית הגז,[=הביא לו אדם אחד ראשית גז צאנו]. אמר ליה: מהיכא את? [=מהיכן אתה?]  א"ל: מדוך פלן.[=שם של מקום]  ומהתם להכא לא הוה כהן למיתבא ליה? [=לא מצאת כהן משם עד לכאן ] א"ל: דינא אית לי, ואמינא, אגב אורחאי אייתי ליה למר. [=מכיון שאני רוצה להיות נדון אצלך אז הבאתי לך את ראשית הגז]. א"ל: פסילנא לך לדינא. לא קביל מיניה. אותיב ליה זוגא דרבנן וקדייני ליה.[=הושיב שני דיינים אחרים ודנו אותו] בהדי דקאזיל ואתי, אמר: אי בעי טעין הכי, ואי בעי טעין הכי, אמר: תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי[=בתור כהן] – כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

רבי חיים כפוסי ( 1540 – 1631) היה דיין, פוסק הלכה ופרשן, מגדולי חכמי מצרים במאות השש עשרה והשבע עשרה. ומסופר שבסוף ימיו לא חש בטוב וראייתו נחלשה מאוד, עד כדי כך כשהיה חותם את שמו על דף היה רווח גדול מאוד בין אות לאות והיה חותם על דף שלם. והנה התחילו לרנן אחריו שמא קיבל שוחד בהיותו דיין ולכן ראייתו נחלשה שהרי נאמר "כי השוחד יעוור עיני חכמים". שמע זאת הרב חיים והזמין את כל אנשי העיר לבית הכנסת. הוא פתח את שערי ההיכל ואמר: "רבש"ע, אם לקחתי שוחד במשך חיי, שאני אמות, ואם לא – שיאורו עיני!" וכן היה ונפקחו עיניו. מאז היה חותם בשם "ה' נסי חיים כפוסי" ואחרים הוסיפו לשמו את התואר –"בעל הנס".

לפני סיום נביא את דברי רש"ר הירש על פרשת משפטים (שמות כ"ג, ח') –

"השוחד ממית את כוחו הרוחני והמוסרי של מקבלו. הכוח הרוחני, המכשיר אדם להיות שופט… דהיינו בהירות המחשבה ופתיחותה לתפיסה נכונה של העובדות ושל סעיפי החוק החלים עליהן. הכוח המוסרי …דהיינו תכונת אדם שאינו רוצה להכיר ולהביע אלא את דבר האמת והצדק".

מסביר הרש"ר הירש מה הכוונה "יעוור עיני פקחים" –

"השוחד יעוור פקחים – הווה אומר: השוחד מטשטש את בהירות ראייתם של אלה שראייתם בדרך כלל חדה ובהירה, ושיפוטם האובייקטיבי ייפגם מבלי שיחושו בכך:.. השוחד יגרום לכך, שגם שופט רודף – צדק לא יאמר את דבר האמת והצדק בהחלטיות הדרושה ובלשון החדה והחלקה של אדם מחוסר פניות. ראייתו מטושטשת ודברו יוצא מתוך היסוס. לפי דבריו הקולעים של רבא: "מאי שוחד – שהוא חד" (כתובות קה ע"ב) – בלי משים מזדהה השופט עם צד אחד."

מכאן ואילך מתייחס הרש"ר למה שהקדשנו את רוב מאמרנו בנושא השוחד שקיים בטובות הנאה כפי שרואים בגמרא בכתובות וזה לשונו –

"והנה הרחיבה תורת ישראל את מושג השוחד הרחק מעבר למשמעו המצומצם. דייני ישראל אמרו "פסילנא לך לדינא" – פסול אני לשבת בדין עליך – לא רק במקרה של שוחד שלמונים, אלא בכל טובת הנאה, ולוא הקטנה והטפלה ביותר, כגון שהעביר אחד המתדיינים גרגיר אבק מגלימתו של הדיין, או שמחה טיפת רוק שלרגליו, וכיוצא באלה (עי' כתובות שם). על הדיין בישראל לחוש בעצמו שהוא נקי מכל פנייה, אחרת לא יישב בדין (עי' חושן – משפט סי' ט)."

לסיכום, לצערנו הרב נושא השוחד והשחיתות השלטונית לא יורד מסדר יומנו הציבורי. יש הטוענים שזו אכן המציאות העצובה ויש הטוענים שמדובר באכיפה בררנית על רקע פוליטי. אין לנו עסק בצד הפוליטי והמאשים, אלא באופן רעיוני עלינו ללמוד מה מקומה של הזהירות בקבלת טובת הנאה כלשהי. כדאי לאמץ את הנורמות של חז"ל המשתקפות מתוך ההלכה ומתוך הסיפורים שהבאנו לעיל על גדולי ישראל ובע"ה נזכה כולנו להיות "נקיים מה' ומישראל".

שבת שלום לכל בית הישיבה וחודש אלול של התעלות והכנה לקראת הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה!