פרשת ראה - שמחה כלל ישראלית ולאומית

אחד הפתגמים המרוממים שאמר ה'בעל שם טוב' הוא בנושא השמחה –

"עצבות נועלת שערי שמים, תפילה פותחת שערים נעולים – והשמחה בכוחה לשבר חומות".

השמחה בחסידות היא אל"ף-בי"ת בעבודת השם ולכן תנועת החסידות שמה דגש רב על מצוות השמחה, לא רק בעשיית המצוות בשמחה, אלא בכלל חשוב ורצוי להיות בשמחה.

מייסד תנועת חב"ד, המכונה האדמו"ר הזקן, רבי שניאור-זלמן מלאדי, כתב בחיבורו המפורסם 'התניא', ש"אדם לא יכול לנצח את יצרו הרע בעצלות וכבדות שנמשכות [=שמגיעות] מעצבות וטמטום הלב כאבן, כי אם בזריזות הנמשכת [=הבאה] משמחה" (פרק כ"ו).

'בעל התניא' מביא לכך משל נפלא, על שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה, אם אחד הוא כבד ועצלן אז ודאי שייכשל וייפול, אע"פ שיש לו אולי נתונים יותר טובים ונחשב כגיבור, אבל העצלות מפילה אותו.

אין אדם בעולם שלא רוצה להיות שמח! בכוחה של השמחה לפתור הרבה בעיות בין בני-אדם, יכולה להבריא אדם חולה וכדברי ה'בעל שם טוב' כוחה יותר מאשר תפילה לחבר בין אדם לבוראו. ואם נשאל – האם אפשר להכריח אדם לשמוח? האם אפשר לצוות לשמוח? כן!! ביהדות השמחה היא מצווה. רבי נחמן מברסלב טבע את המשפט שנהפך ללחן מפורסם – "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד".

הרמב"ם אכן מרחיב את משמעות המצווה, לשמוח בעשיית המצוות, לאחר שפירט את המחויבות המיוחדת של המצווה בחג הסוכות. הרמב"ם מדגיש, שאדם ששומר על מעמדו וכבודו ובשבילו זה פחות-ערך לרקוד ולשמוח במעשה המצווה, טועה טעות חמורה. וכך כותב בהלכות שופר וסוכה ולולב (פרק ח'):

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר [דברים כ"ח] 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב', וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה, ועל זה הזהיר שלמה ואמר 'אל תתהדר לפני מלך'. וכל המשפיל עצמו ומקל גופו במקומות אלו הוא הגדול המכובד העובד מאהבה, וכן דוד מלך ישראל אמר (שמואל ב', ו') 'ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני'. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שם) 'והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה'…".

בפרשתנו אנו מוצאים מספר פעמים את הציווי להיות בשמחה. ברם, נשים לב שהתורה חוזרת על חובת השמחה בפרשתנו, שיש חובה לשתף את החלשים בחברה, כפי שנראה בהמשך (פרק ט"ז פסוק י"ד) –

"וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ:"

מצוות השמחה מופיעה בהדרגה בפרשתנו. בתחילה מדובר רק על המשפחה הגרעינית, אבל בפעמים האחרות שמוזכרת חובת השמחה, מוזכרים החלשים בחברה, כי זאת דרכה של תורת ישראל.

בפעם הראשונה בה מופיע ענין השמחה הוא בתחילת הפרשה, בו עם ישראל הצטווה לקיים את הפולחן הדתי שלו בבית המקדש ולא בכל מקום ושם במקום בו שרויה השכינה יש מצווה לאכול את הקורבנות בקרב המשפחה הגרעינית "וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלקיךָ".

נשים לב, שכאן הובטחה השמחה לעם ישראל בכל מעשה ידיו, כאשר יפנים שיש מרכז רוחני אחד לעם-ישראל וזה בבית המקדש. ברגע שיקריב שם את קרבן השלמים ושאר הדברים יזכה לשמחה על ידי ברכה –

"בכל מה ששולחין את ידכם אשלח לכם ברכה, אתם ובתיכם זו אשתו" (מדרש תנאים).

האלשיך הקדוש טוען, שהכתוב הזה מתנה שני תנאים. האחד – "ואכלתם לפני ה' אלוקיכם" – שתהיה האכילה מלווה בדברי תורה לפני ה' אלוקיכם, אחרת לא תזכו לברכה מיוחדת וז"ל:

"…בא להזהיר את ישראל באוכל שם במקום אשר יבחר ה', שיאכלו שם בהשקפת היותם לפני ה', וזהו 'ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם', ועל ידי כן שיהיו במורא ומתוך דברי תורה על השולחן ימשך 'ושמחתם', הפך כל מקום שיש אכילה ושתיה שעושה רושם כי השטן מערבב השמחה. וזהו אומרו 'ושמחתם', כי הלא תשרה שם שכינה ואין מקום לחיצונים לערבב".

ותנאי שני לברכה זה מה שהכתוב קורא – "וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם" – הכוונה שזה ממה שאתם בעצמכם עבדתם על כך ולא גזלתם או גנבתם מאחרים, שבזה לא תשרה הברכה –

"…כלומר, שתזהרו בל יהיו עושק או גזל, שאם הבאתם גזול אשר שנא ה' לא לרצון יהיה ולא תתייחס אכילתכם אל היותה לפני ה', וגם לא תמשך שמחה כי השטן יערבב ח"ו. לכן עשו זאת איפה שיהיה כל האמור מן ההיתר, כי הלא אשר ברכך (הוא) ה' אלוקיך הוא בהיות מן משלח ידכם ולא מן הגזל".

אם נשים לב נראה, שהשמחה קשורה באכילה, ולכאורה מה הקשר לאכילה במקדש לבין שמחה? האם שמחה תלויה באוכל?

על כך עונה הרש"ר הירש על אתר, שאכן זה המיוחד ביהדות ונראה את לשונו –

"השיא של עבודת ה' הוא האכילה ושמחת החיים לפני ה' במקדשו, וזו היא מידה אופיינית של היהדות. בכך היא נבדלת מן האליליות העתיקה שאלוהיה הם תולדות הפחד והם עוינים את שמחת האדם ואת אושרו. בכך היא נבדלת גם מן הטעות המודרנית המפצלת את נפש האדם והמבקשת את ה' רק ב"רוח", אך מפקירה את החיים החושניים לשקיעה מחוסרת קדושה".

לדעת הרש"ר הירש, השמחה במקדש והברכה בעקבות כך בכל משלח ידו של האדם נותנת לו תחושה שהקב"ה רוצה אותנו ויש כאן חובת שילוב של הפרט והכלל בדאגה לאחרים. נראה את לשונו בהמשך –

"עיקר שמחתכם הוא בכך, שכל אשר לכם הוא ברכת ה' וה' רוצה בכם. תחושה זו של רצות ה' בנו היא השמחה הטהורה בחיינו ובקיומנו ואין אדם זוכה בה מתוך אנוכיות אלא רק מתוך התקשרות לכלל; והיא תימצא באותה תודעה הדורשת את שלום היחיד רק בחלקו בשלום הכלל, ולפיכך 'ושמחתם [לשון רבים] …על אשר ברכך' [לשון יחיד]…".

דברי הרש"ר הירש על ההתקשרות לכלל מתכתבים עם מה שפסק הרמב"ם בהלכות חגיגה (פרק ב'), שיש חובה לשמח אחרים וכל אחד לפי יכולתו ועושרו –

"…כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאומללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם".

דברי הרמב"ם שאובים מתוך המשך פרשתנו. מיד באותו פרק (פס' י"ב) התורה מצווה על שמחה שיתופית –

"וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם".

האם היחס לכולם יהיה שווה? אומר לנו המדרש, שמובן שיש יחס שונה ויש דרגות שונות של אהבה, אבל זה לא מונע לשמח אחרים. וזה לשון מדרש תנאים לפסוקנו –

"..אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם – חביב חביב קודם".

רואים אנו בפירוש חשיבות לשמחה המשפחתית, מבלי כמובן להזניח את החלשים שבחברה. ולמרות פיזור המשפחה ברחבי ארץ ישראל, יש חשיבות להתכנסות, כפי שכתב זאת הרש"ר הירש על פסוק י"ב –

"יש להעלות את כל בני המשפחה מן ההיקף אל המרכז. ושמחת המשפחה תתקיים לפני ה' מסביב למשכן תורתו".

ממשיך הרש"ר הירש, שכנ"ל יהיה עם הלוויים, שאנו מצווים לשתפם –

"…ההנחה היא, כנראה, שהלויים פזורים בארץ וגרים עם שאר האוכלוסיה, אף על פי שניתנו להם ערים לשבת. הם יעלו עם המשפחות וישתתפו בסעודות של זבחי המשפחות".

הנצי"ב מוולוז'ין כותב בספרו 'העמק דבר' בצורה חד משמעית, שאם אדם יחשוב שלא מתאים להביא למקדש נשים ועבדים לאכילת מצוות קורבנות חגיגה, כי לפעמים יכול לגרום לשבירת גדרי הצניעות ולאווירה לא רצויה, יידע שאין הדבר כן! נראה את לשונו –

"…דלא נימא אחר שדומה לאוכל משלחן גבוה אין הנשים ועבדים ראוין לזה שדעתם קלות, ואיכא בהם פריצותא, מש"ה אשמעינן דאע"ג דמתחלה חובה על בעל הקרבן להביא לשם ה' ולא לעצמו, מכ"מ אחר שהביא רשאים גם נשים ועבדים לאכול".

וממשיך הנצי"ב (פרק י"ב, פס' י"ח) על חובת האכילה בבית המקדש דווקא, כפי שאומר הכתוב – "כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹק֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ".

ישנה סכנה כאשר האדם מצליח בעסקיו והאדמה נתנה את יבולה בשפע, עלול האדם לחשוב שזה מחכמתו וכוחו, על כן ביטוי השמחה חשוב שיהיה בבית המקדש –

"בכל משלח ידך. מה שיהא לבך שמח מעסקיך, ובטבע האדם שלא לנוח ולשקוט כי אם להוציא שמחת לב לפעולה במשתה וכדומה, על כן תהא שמחה זו בירושלים לפני ה', ותהי משומר משמץ דבר שמגיע מעניני שמחה".

התורה בפרקנו חוזרת שוב על החשיבות של השמחה בבית המקדש (פרק י"ד), באדם שגר רחוק עליו לעלות עם הכסף לירושלים ושם לקנות בקר, צאן, יין ושכר ועוד –

"וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֡סֶף בְּכֹל֩ אֲשֶׁר־תְּאַוֶּ֨ה נַפְשְׁךָ֜ בַּבָּקָ֣ר וּבַצֹּ֗אן וּבַיַּ֙יִן֙ וּבַשֵּׁכָ֔ר וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁ֥ר תִּֽשְׁאָלְךָ֖ נַפְשֶׁ֑ךָ וְאָכַ֣לְתָּ שָּׁ֗ם לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ וְשָׂמַחְתָּ֖ אַתָּ֥ה וּבֵיתֶֽךָ".

ושוב, בפרק ט"ז (פס' י"א) התורה מפרטת את מי צריך לשתף בשמחה וכפי שכבר הזכרנו עיקר השמחה בשיתוף 'החוליות החלשות' בחברה –

"וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם".

חז"ל כדרכם הסבו את תשומת לבנו, שאין זה מקרי שיש כאן ארבעה שהם קשורים לבעל הבית – "וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒" – כנגד ארבעה שאינם קשורים לכאורה, הלוי והגר והיתום והאלמנה. וכך אומר רש"י על פסוק זה –

"והלוי והגר והיתום והאלמנה – ארבעה שלי כנגד ארבעה שלך, בנך ובתך ועבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך".

יש לשים לב, שרק בשני חגים נאמר ונכתב על מצוות השמחה וממילא שיתוף העניים – בחג הסוכות ובחג השבועות – ולכך סיבות רבות, אבל הסיבה המרכזית היא כפי שניסחו אותם בעלי התוס' ומופיע בספר 'הדר זקנים', שאין בפסח אסיפת תבואה ופירות, מה שאין כן בשני החגים האחרים, על אף שאין את הכל –

"כלל את העניים עם הבעלי בתים לשמוח בחג הסוכות ובחג השבועות, מה שלא כלל בחג המצות, לפי שבחג המצות אם חלקת לעניים בקצירת שעורים עדיין לא חלקת מקציר חיטים ואם חלקת בשבועות מקציר חיטים עדיין לא חלקת לו מאסיפת דגן. אבל בחג הסוכות שחלקת לו מן הכל אז יהיה שמח ולפי שבחג הסוכות הוא פנוי מלקצור פירות ולאספם הבית הזכיר כאן שמחה".

ועל כן מסביר רבי יעקב בעל הטורים על פי המדרש, שבפסח לא מוזכר שמחה כלל ובחג שבועות נאמר פעם אחת שמחה ובסוכות פעמיים –

"לא נאמר שמחה בפסח, שהתבואה עדיין בשדה. ובעצרת שהתבואה כבר נקצרת ועדיין היין בגפנים, נאמר שמחה אחת. ובסוכות שהכל בבית, נאמרו בו ב' שמחות".

ראוי לשים לב, שמצוות השמחה אמנם מודגשת ויש לה חשיבות גדולה, כאשר אנו חוגגים בבית המקדש, אבל אסור לנו לטעות שמצוות השמחה בחגים איננה רק בשל הבאת קורבן חגיגה בבית המקדש, אלא זו חובה בפני עצמה, כפי שניסח זאת הרש"ר הירש על הפסוק –

"וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ – כאן נאמר בניסוח כללי: "ושמחת בחגך", ולמדנו מכאן שמצות שמחה איננה תלויה במקום ובזמן של המקדש, אלא בכל זמן ובכל מקום חייב אדם לשמח את עצמו ואת בני ביתו בחג על ידי הנאות שונות המשמחות את הלב (עי' פסחים קט ע"א). על פי זה יש לפרש את סוף הפסוק שלנו 'אשר בשעריך' – גם בזמן המקדש יש לדאוג לאלה אשר בשעריך; אל תחסר שמחה לבני ביתך ולכל אלה שנמסרו לטיפולך שלא עלו אתך אל המקדש".

הרש"ר הירש מוביל אותנו להבין, שהשמחה היא שמחה לאומית, ולכן לפי ההלכה אבלות פרטית נידחת ברגל וכן אם קרה אבלות בתוך הרגל נדחית לאחר הרגל, ולכן אין נושאין נשים במועד. וזה לשונו –

"שתי ההלכות האלה נובעות ממושג ה'חג' – תחושת הכלל הלאומי השולטת בחג. החג מבטל ומרכך את אבל היחיד, כדרך שאין הוא סובל שמחה פרטית של יחיד. גם אבילות וגם שמחת חתונה יש בהן משום קיפוח של תודעת החג".

לקראת סיום מאמרנו נזכיר את דברי הכתוב בפרשתנו (י"ד, ט"ו) על חובת השמחה בחג, שזו המצווה הכי קשה ליישום, כפי שאמר הגאון מווילנא, שלשמוח שבעה ימים ברציפות, גם אם יש דברים שמרגיזים ומעצבנים וגורמים להיות עצובים, הרי המצווה היא לשמוח ואי אפשר לשלב משהו אחר אלא "אך [=רק ] שמח" – "שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר יְקֹוָ֑ק כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ".

ונסיים לכבוד חודש אלול הממשמש ובא בסיפור חסידי מתוק – פעם אחת בימי אלול סיפר רבי נחמן מברסלב חלום. בחלומו, השתוקק מאוד להיכנס אל איזה בית, כדי לשמוע שם קול שופר. והנה, עבר ר' נחמן ליד בית אחד, ושמע קול שמחה ושחוק רב. קולות של זמר ומחיאת כף וקפיצות של שמחה וריקודים נשמעו מתוך הבית. "לעצמי אמרתי," סיפר ר' נחמן, "לכאן בוודאי כדאי להיכנס לשמוע קול שופר." והנה, פנה אדם אל ר' נחמן, והזכיר כי גם בספר שכתב ר' נחמן מופיע כי שופר הוא בבחינת מחיאת כפיים וריקודים (ליקוטי מוהר"ן, חלק ראשון, י). על כך נענע ר' נחמן בהסכמה בראשו. בחסידות מבואר, כי גם בימים הנוראים יש מקום לשמחה ואפילו למחיאות כפיים וריקודים. ימי הדין מתוארים כימי קִרבה אל הבורא, וקרבה זו מתוארת על ידי החסידים כזמן שבו לא רק שיש מקום לשמחה, אלא שהשמחה היא שעשויה להשפיע על שינוי לטובה של גזר הדין (מתוך 'זושא').

שנזכה אי"ה שבחודש אלול הבא עלינו לטובה, חודש הרחמים והסליחות, יזכה עם ישראל לשמוח למרות המגפה שמשנה סדרי עולם והקב"ה ירחם ויחוס על עמו, אכי"ר.

שבת שלום לכל בית הישיבה!