פרשת ראה – החסד הגדול בפרטים הקטנים של חודש האביב

ידוע שהבריות קוראים לחג המצות והפסח בשם 'חג האביב' והסיבה שאכן התורה מציינת בפרשתנו ובמקומות נוספים שחג הפסח חייב לחול בחודש האביב, אך זאת יש לדעת, שציווי זה איננו כהוראה פרטית או מצווה אישית, אלא הפניה היא לבית דין הקובע את המועדות.

אנו מוצאים הוראה זו בפרשתנו [פרק ט"ז, פסוק א'] – "שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַיקֹוָ֖ק אֱלֹקיךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ יְקֹוָ֧ק אֱלֹק֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה" ובפרשת משפטים [שמות כ"ג, ט"ו] חוזרת התורה על אותו ציווי במילים קצת שונות – "אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם". פעם נוספת מופיעה בספרשמות [ל"ד, י"ח] – "אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֨ת יָמִ֜ים תֹּאכַ֤ל מַצּוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ךָ לְמוֹעֵ֖ד חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֑יב כִּ֚י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב יָצָ֖אתָ מִמִּצְרָֽיִם" וכן בפרשת בא [י"ג, ד'] מתארת התורה את זמן היציאה "הַיּ֖וֹם אַתֶּ֣ם יֹצְאִ֑יםבְּחֹ֖דֶשׁ הָאָבִֽיב".

ויש לברר בעניין זה, מדוע התורה חוזרת ארבע פעמים ומדגישה שחג הפסח נחגג בחודש האביב? ומהי החשיבות שהחג יהיה דווקא באביב? בעבר הבאנו את דברי הרש"ר הירש בעניין זה, והפעם נביא בס"ד עוד כמה הסברים לנושא.

רבי משה אלשיך זצ"ל, אשר מקום מנוחתו בצפת, שם חי ופעל רבות לפני למעלה מארבע-מאות שנה וזכה לכינוי "האלשיך הקדוש", מקשה ארבע-עשרה (14!) שאלות על פסוקים אלו בספרו "תורת משה" ונביא רק שתיים משאלותיו.

שאלה ראשונה – "ראוי לשית לב, מה זושמירה, שאם הוא לעשות המצות שבימי הפסח, אינו שומר את החדש כי אם את החג?".

שאלה שניה – "כי באומרו 'שמור את חדש האביב ועשית פסח', מי לא ידע כי על כי בו יצאנו ממצרים הוא, ולמה יודיע ויאמר 'כי בחדש האביב הוציאך'?".

עונה "האלשיך הקדוש", שמזלו של חודש האביב בו עם-ישראל יצא ממצרים הוא טלהוזה היה אלוהי מצרים ועל-כן היה כאן ענין מיוחד לציין זאת.

וזה לשונו: ".. כי בחדש האביב הוציאך ה', לומר, כי היות בחדש ההוא הוא עיקר זיכרון גדולתו יתברך, ושהוא יתברך היה העושה ואין זולתו, והוא, כי החדש ההוא מזלו טלה אשר היו עובדים אותו,…וזהו אומרו 'כי בחדש האביב הוציאך', לומר, להיות בחדש האביב ניכר כי הוציאך ה' אלוקיך…" וכן כתב וקדם לו רבי עובדיה ספורנו בפרשתנו על אותו רעיון "…כיון ורצה שתהיה יציאתך בעת שנשלם החידוש של אביב והוא הניגוד בהיות טלה אלוהי מצרים…".

נקודה נוספת מעלה האלשיך הקדוש והיא 'הכרת הטוב'. ראשית – מבחינת הזמן, יש חשיבות לציין ולזכור במיוחד את הזמן שבו נעשו הניסים ולא רק את הזמן עצמו. כפי שביציאתם ממצרים אכלו בני-ישראל מצה וכפי שעשו את קרבן הפסח, אף אנו צריכים לעשות כן ובכך מבטאים את הכרת הטוב כלפי הקב"ה.

וזה לשונו – "אמנם, עודנו עומד ומצוה אותנו, נחזיק…טובה לאבינו שבשמים על כל אשר היטב היטיב עמנו…לאשר עשה לנו הוא יתברך בימים ההם, הוא הוראת היותנו מחזיקים לו יתברך טובה על כל הטובה…כי טוב היה לבלתי שנות מהזמן אשר נעשה לנו הטובה". ולכן נאמר "שמור", כרעיון שעלינו לשמר את כל מה שהתרחש בחודש האביב "על כן בא ואמר…מה שתשמור לבלתי שנות הוא את חדש האביב…" [אלשיך שם].

נוסיף ונאמר, שכפי שזוג מציין את יום-הנישואין שלו דווקא בתאריך החתונה שאז הדבר מהווה ביטוי לשמחה הגדולה באירוע החשוב שחווה בחייו וכן יום-הולדת אדם מציין בתאריך הלידה דווקא, כי אז הדבר מקבל משמעות, כן חודש האביב על ניסיו ועל מצוותיו מבטא את 'הכרת-הטוב' וראוי שיהיה בזמן זה בחודש האביב.

הדגשה מיוחדת למילה 'שמור' מעלה ה'אברבנאל' וראוי להביא את דבריו, שכוונת המילה 'שמור' היא לצפות ולחכות וזה מה שהתורה רצתה מאתנו, שנחכה ונצפה לחג-החירות ושלא יהיה חג כה חשוב זה מגיע אלינו כדרך אגב.

וזה לשונו כאן בפרשתנו – "ומפני זה צווה 'שמור את חדש האביב'…וכלל במאמר הזה עוד, שמתנאי הדברים המאושרים שיתאווה ויכסוף הדברים ההם קודם בואם וישמח עמהם אחרי הגעתם ..וכן צווה שישמרו את חדש האביב,  ר"ל שיחכו ויקוו ביאתו כדבר הנכסף וישמחו בו אחרי בואו...".

ובמילים שלנו – כפי שאדם מחכה לחתונתו, או להבדיל אדם מחכה לא-עלינו לבואו של רופא כשלא חש בטוב, כך התורה רוצה התורה שנצפה ונחכה לחג העצמאות של עמנו בו יצאנו לחרות. בהערת אגב ראוי לומר, שאסור שקשיי ההכנה לפסח, הניקיונות וכו' יגרמו לנו חס-וחלילה לאי-צפייה לחג הקדוש הזה.

לאור הדברים לעיל, ראוי כמובן להביא את דברי רש"י [שמות י"ג] בשם המדרש, שהסיבה שהתורה מציינת את חובת קביעת הפסח בחודש האביב היא, שיש כאן חסד אלוקי שלא הוציא את עם ישראל במזג אויר קשה אלא בחודש אביבי ואת המסר הזה התורה רצתה להעביר.  וזה לשונו של רש"י – "וכי לא היו יודעין באיזה חודש? אלא כך אמר להם, ראו חסד שגמלכם שהוציא אתכם בחודש שהוא כשר לצאת, לא חמה ולא צינה ולא גשמים. וכן הוא אומר (תהלים סח ז) 'מוציא אסירים בכושרות', חודש שהוא כשר לצאת".

ויש להבין את פירושו, וכי זהו השבח הגדול לקב"ה, שלא הוציא אותם במזג אויר לא נוח? וכי אם היינו באים לאסיר המרצה עונש מאסר ארוך ובאים ומודיעים לו שיכול להשתחרר, האם ייתכן שהאסיר היה מבקש לבדוק מה מזג האוויר בחוץ לפני שיוצא לחופשי?! הרי החסד הגדול היה בעצם זה שגאל אותנו ממצרים בניסים גדולים ומזג האוויר נראה לכאורה משהו שולי לחלוטין?

עונה על כך מו"ר הרב יעקב-חיים גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת כרם-ביבנה ומייסדה, שכדי להשיב לקושי זה, צריך להבין את פרוש המילים 'חסד' ו'רחמים' ומה השוני ביניהם. 'רחמים' הם מהאדם כלפי חוץ – למשל, אדם הפוגש עני חסר-כל הרעב לפת לחם, פותח את ארנקו ומוציא סכום כדי להאכילו, לא ייקרא 'בעל-חסד', שהרי מצפונו העיק עליו וריחם עליו. 'חסד' ייקרא לאדם הקם בבוקר ומחפש למי לעשות טוב. מעשה חסד אינו מושפע ממראה או אירוע כלשהו, אלא מחיפוש ויוזמה אקטיבית לעשות טוב לאנשים, ללא ציפייה שמשהו ידחוף אותו לעשות טובה.

אברהם הוא המודל של מידת החסד, שלמרות היותו ביום השלישי למילתו וכחום היום היה יושב בפתח האוהל לראות אם יש עובר-ושב כדי להכניסו לביתו והדברים ידועים. ניתן לראות זאת בצורה בולטת בדברי חז"ל, בהשוואת איוב לאברהם וכה דברי המדרש [אבות דרבי נתן, ז']:

"כשבא עליו [איוב] פורענות גדול, אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם! לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים…ולא הייתי מלביש ערומים…?אעפ"כ א"ל הקדוש ברוך הוא לאיוב: איוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין. אבל אברהם לא עשה כן, אלא יוצא ומהדר בעולם וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין. ולא עוד, אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח [שם] מאכל ומשקה וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים לפיכך נעשית לו נחת רוח..".

לפ"ז, את ההבדל בין אברהם לאיוב ניתן להגדיר, שאיוב היה 'רחמן' וכל מי שהיה זקוק נתן לו בדיוק מה שחסר לו, אולם אברהם היה 'בעל-חסד' ונתן מעל ומעבר ממה שנדרש.

יציאת מצרים לא נבעה רק מזעקתם של בני ישראל, אלא כל המהלך האלוקי היה חסד גדול שבא לידי ביטוי דווקא בפרט הקטן הזה, לכאורה, הוצאתם בחודש האביב וההתחשבות במזג האוויר. זה הסימן והאות של החסד האלוקי העצום, שבא לידי ביטוי אפילו בשימת לב לפרט זה ולכן 'ראו חסד שגמל עמכם', זה המלמד על הכלל ומכאן לחשיבות קביעת החג בחודש האביב.

שנזכה בע"ה גם אנו להכיר טובה לקב"ה ולסובבים אותנו ולזהות את הפרטים הקטנים והטובים בכל צעדינו.

שבת שלום לכל בית הישיבה!