פרשת ראה - הדאגה לאוכלוסייה מוחלשת כלכלית

עוד פחות מחודש ימים תתקיימנה (שוב…) בחירות בישראל. באתר "חדרי חרדים" מובאים קטעים מיומנו של הרב משה-יקותיאל אלפרט, יליד 'בתי מחסה' הירושלמית ובוגר ת"ת 'עץ חיים' בו אף עבד כ'מלמד'.ב-1938 קיבל הרב אלפרט מידיהם של הבריטים את תפקיד המוכתר של שכונת בית ישראל. מראשית מינויו החל אלפרט לנהל יומן ובקטע הבא מתאר אלפרט את השתתפותו בבחירות הראשונות, עם הקמתה של מדינת ישראל.

"יום ג', כ"ד טבת תש"ט, 25-1-49. בשעה 5:35 בבקר השכם, קמתי אני ואשתי ואחי ר' שמעון לייב וגיסי ר' נתנאל סלדוכין ובני דב. אחרי ששתינו קפה לבשנו בגדי שבת לכבוד יום הגדול והקדוש הזה. כי זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. כי אחרי שנות אלפיים שנה גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה…אני ואשתי ואחי וגיסי הלכנו לקלפי…וכל הדרך הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי הפנקס זהות של [מדינת] ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיה לי…ביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר 'ב', רשימת האיחוד הדתי [חזית דתית מאוחדת], ושמתי אותה לתוך המעטפה שקיבלתי אותה מידי היו"ר. נכנסתי שוב לחדר הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת, והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי, ולא הסבא שלי. רק אני בזמני, בחיי, זכיתי לרגע כזה של קדושה וטהרה, אשרי לי ואשרי חלקי! ברכתי ברכת 'שהחיינו', ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי…שבנו הביתה, והלכתי להתפלל, יום חג גדול!".

לצערנו, במקום לחגוג גם היום את האירוע הגדול ובמקום להציע ולומר מה כל אחד מתכוון לעשות ולפעול בנושאים הרבים שעומדים על הפרק, אנו נשאבים ל'מלחמת בחירות' לא נאותה.

ולכן, במאמרנו זה ניקח את אחד הנושאים העולים מכל המפלגות – צדק חברתי. נושא זה חשוב מאין-כמוהו ונראה בפרשתנו עד כמה נושא זה הוא קריטי לחברה בריאה. כמובן שאתגרי הביטחון של מדינת ישראל נחשבים לנושא המרכזי בבחירות, אך גם הביטחון הכלכלי נמצא ברשימת הנושאים בוויכוח הבין מפלגתי.

אם ניתן לגשר בין כולם, הרי ישנה הסכמה כללית שמדינת ישראל נחשבת לשמחתנו לאחת המדינות שנמצאות במצב טוב, הן מצד שיעורי התעסוקה והן מצד רמת החיים הכללית. ברם, כאן קיימת נקודת השבר והמחלוקת, כיצד לא מתעלמים מאוכלוסייה לא קטנה של אנשים הנמצאים בתחתית הסולם ואיך מעלים אותם כלפי מעלה.

פרשתנו כולה עסוקה בנושא של צדק חברתי. במאמר זה אני רוצה להתייחס לאוכלוסייה פחות ידועה. אני לא מדבר עכשיו על העני, הגר, היתום והאלמנה, שעליהם התורה מתייחסת, אלא על שבט לוי, שהתורה שללה מהם נחלה בארץ ישראל, לא נתנה להם קרקעות לעבוד בהם ולהתפרנס מהם, אלא ייעדה אותם שיהיו פזורים בכל ארץ ישראל וילמדו תורה ומוסר את העם. את פרנסתם הטילה התורה על עם ישראל. אוכלוסייה זו שונה מהגרים מהיתומים, שגורלם לא שפר עליהם, אלא מדובר באנשים שהיו מעוניינים לעבוד ולהתפרנס והתורה כפתה עליהם להיות מורי הוראה בישראל, כי התורה חושבת שצריך להקצות שבט שלם שיעסוק בחינוך של ילדי ישראל.

אנו רואים עד כמה התורה דואגת להם מבחינה כלכלית, בזה שהתורה מזכירה פעמים רבות את החובה לתת ללוי מעבר לחובה לדאוג לאוכלוסייה המוחלשת הידועה של היתומים והאלמנות וכו'.

"ושְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽקיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם כִּ֡י אִם־לִפְנֵי֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֜יךָ תֹּאכְלֶ֗נּוּ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְקֹוָ֣ק אֱלֹקיךָ֘ בּוֹ֒ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֖י אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְשָׂמַחְתָּ֗ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ בְּכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ…הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כָּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ"

ובהמשך הפסוקים –

"וְהַלֵּוִ֥י אֲשֶׁר־בִּשְׁעָרֶ֖יךָ לֹ֣א תַֽעַזְבֶ֑נּוּ כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה עִמָּֽךְ…וּבָ֣א הַלֵּוִ֡י כִּ֣י אֵֽין־לוֹ֩ חֵ֨לֶק וְנַחֲלָ֜ה עִמָּ֗ךְ וְ֠הַגֵּר וְהַיָּת֤וֹם וְהָֽאַלְמָנָה֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְאָכְל֖וּ וְשָׂבֵ֑עוּ לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱלק֔יךָ בְּכָל־מַעֲשֵׂ֥ה יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶֽׂה…וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹק֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם…וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ".

מדוע התורה חוששת שמא הלויים ייעזבו על ידי עם ישראל, ביטוי שנמצא פעמיים בפרשתנו ושלא מצאנו אותו בשאר המוחלשים שבחברה?

הסבר מקורי ואקטואלי בעל משמעות גם לימינו העלה הרש"ר הירש (פרק י"ב פסוק י"ט). לדעתו יש חשש רציני, שהעם יראו את מלמדי התורה ואנשי הרוח כ'אוכלי חינם' והיחס אליהם יהיה שהם מהווים מעמסה ונטל על הצבור, לכן הזהירה התורה במיוחד לגבי שבט לוי לנהוג בו בכבוד ולדאוג לכל צרכיו. נראה את לשונו:

"כאשר תחדל האומה להיות מרוכזת במקום אחד ותשב בכל מקום בארצה, יש חשיבות יתרה לכך שהלויים ישבו בקרב העם ויהיו פזורים בכל הארץ. כביכול, הם העצבים והעורקים החיים היוצאים ממרכז המקדש ובתיווכם יישמר הקשר הרוחני בין האיברים לבין המוח והלב של העם. הם מייצגי המקדש בקרב העם. באוכלוסייה העוסקת בחקלאות, בגידול מקנה ובתעשייה הקשורה לכך הרי הלויים העוסקים בעבודה לא – ארצית עלולים להיות לבוז וקרובה הסכנה שהעם יראה אותם כמעמסה על הציבור ולא יעריך את חשיבותם החיונית לשלומו הרוחני והמוסרי של הכלל. כך תובן האזהרה החוזרת ונשנית שלא תעזב את – הלוי כל – ימיך על – אדמתך: אורך ימיך על אדמה משלך תלוי בכך שתעריך את הלוי ותאפשר לו להשפיע על התפתחותך הרוחנית והמוסרית".

גישה נוספת מצאנו אצל  הריב"ש בספרו 'בכור שור', הסבור שהיחס המיוחד שלו הלויים היו זכאים על פי התורה ושעל כך הוזהרו ישראל בשני לאווים, משום שעל ידי כך אנו בעצם מראים שהלוויים משרתי ה' חביבים עלינו וטוב לנו עם זה ובכך  אנו משבחים את הקב"ה. נראה את לשונו:

"הישמר לך פן-שני לאוין הן. פן תעזוב את הלוי שמשמש במקומך לפני – המקום, ולפיכך עליך לחמול עליו, שתטיב לו בכל דבר, בין במעשר בין בצדקה, ובכך תראה ששימוש הקדוש ברוך הוא חביב עליך".

וזאת יש לדעת, שיחס מיוחד ללוי קיים לדעת חז"ל וכפי שרש"י מביא על אתר  רק בארץ ישראל ולא בגלות, כי בגלות גם לשאר העם לא היה נחלות והיחס אל הלויים היה כמו לשאר העניים.

העלנו בתחילת המאמר, שבפרשתנו בלבד מופיעות פעמיים אזהרות שלא לעזוב את הלוי. הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' כותב, שיש כאן שתי אזהרות נפרדות האחת כונתה למי שעולה לרגל לירושלים, שלא ישאיר את הלוי בעירו חסר-כל, אלא ידאג ללוי שלא עלה לירושלים בכל דרך שיכול. הפסוק השני מדבר על כך, כשאתה שמח לפני ה', אל תשכח לצרף את הלוי ותדאג שגם הוא יהיה שמח – וזה לשונו:

"בשעה שאתה עולה לירושלים ברגלים לא תעזבנו בביתו בעירו, ואף על גב שכתב לעיל מקרא י"ב והלוי אשר בשעריכם, אך שם כתוב הטעם משום שאין לו חלק וגו', וכאן כתוב לפי הטעם הקודם ושמחת לפני ה' וגו', כדי שתהא משומר משמץ דבר שמגיע מעניני שמחה, הוסיף המקרא דמחמת זה ג"כ לא תעזוב את הלוי, כי הוא מלמד איך להזהר".

הרעיון שיש חובה לשמח את הלוי, כפי שיש מצווה לשמח את העניים, שאוב מתוך דברי הרמב"ם (הלכות חגיגה פרק ב' הלכה י"ד)ף שכותב בצורה ברורה וחותכת כיצד צריך לדאוג ללוי – וזה לשונו שם:

"כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד וידמה שיעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמללים שנאמר והלוי והגר והיתום והאלמנה, מאכיל הכל ומשקן כפי עשרו, ומי שאכל זבחיו ולא שמח אלו עמו עליו נאמר זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ומצוה בלוי יותר מן הכל לפי שאין לו לא חלק ולא נחלה ואין לו מתנות בבשר לפיכך צריך לזמן לויים על שלחנו ולשמחם או יתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם כדי שימצאו בו צרכיהם, וכל העוזב את הלוי מלשמחו ושוהה ממנו מעשרותיו ברגלים עובר בלא תעשה שנאמר השמר לך פן תעזוב את הלוי".

חשוב לציין שמבחינה היסטורית רגילה, הרי הייתה תקופה שלא עלו לוויים לארץ ישראל ואז גזר עזרא שרק כהנים יזכו. עובדה זאת מספר לנו רבי משה אלשיך הידוע בכינוייו 'האלשיך הקדוש' –

"…ומפני שבבית שני נמנעו הלוויים מלבוא באדמת ישראל, ועל כן גזר עליהם עזרא שלא יינתן המעשר כי אם לכהנים, על כן חסה תורה עליהם ואמרה הישמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך, כי תחוס לפחות לבאים על אדמתך ולא תתאכזר גם על הבאים כל ימיך על אדמתך".

כדאי שנשים לב לכך, שהתורה מחברת בין הדאגה ללוי ומיד בפסוק אחר כך כותבת התורה ואומרת – "כי ירחיב ה' את גבולך".

מה הקשר בין שני חלקי הפסוק?

נראה זאת בכתובים –

"הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲזֹ֖ב אֶת־הַלֵּוִ֑י כָּל־יָמֶ֖יךָ עַל־אַדְמָתֶֽךָ: (כ) כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹק֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָׂר".

ואכן, רבי פינחס ב"ר צבי הירש הלוי הורוויץ (1805-1730) בעל ספר 'פנים יפות' כתב על אתר, שבזכות זה שנקיים את המצווה הזאת לדאוג ללוי נזכה שהקב"ה ירחיב את גבולנו –

"…'השמר לך פן תעזוב את הלוי '…אמר בזכות שלא תעזוב את הלוי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך…'בחנוני נא בזאת והריקותי לכם ברכה עד בלי די,' ואחז"ל [תענית ט א] עד שיבלו שפתותיכם מלומר די, והיינו מדה כנגד מדה כמו שהוא מדד מדה שהוא כנגד הברכה, כן יברכהו ה' במדה טובה מרובה שיבלו שפתותיו מלומר די, כי יהיה לו למשא יתר הברכה, והיינו דאמר זה כי בזכות הלוי ירחיב ה' את גבולו דהיינו ברכת יעקב בלי מצרים".

לסיום, מה מעמדם של בני לוי בימינו?

בזמן שבית המקדש היה קיים, לבני לוי היו תפקידים מיוחדים –

"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל, יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ" (דברים ל"ג, י'(.

הלויים הקדישו את כל חייהם ללמד תורה ולעבודה במקדש ולכן זכו במעשרות אך לא קיבלו נחלה. לפי זה ייתכן, שגם בימינו "בני לוי" הם אלה המקדישים את כל חייהם ללמד תורה לעם ישראל ולעבודת ה'. 

רעיון זה נרמז בדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל י"ג י"ב-י"ג)-

"למה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים–שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם–לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ). ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם–הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי–אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה) 

שבת פרשת "ראה" היא שבת ראש חודש אלול ולמחרתו ביום ראשון א' אלול אנו נכנסים אי"ה לחודש הרחמים והסליחות, חודש הכנה וצבירת כוחות לקראת השנה הקרבה ובאה עלינו לטובה ולברכה.

ברצוני לאחל לכל בית ישראל חודש טוב – שנזכה להיות כבני לוי עובדי ה' ומחכים ומצפים לישועה.