פרשת קרח תשע"ד - "קורח, מה עם קצת פירגון??"

בעוד מספר ימים מתחילה חופשת הקיץ הארוכה [יותר מדי]. מורי ורבי הרב אליהו גרוסברג שליט"א הקפיד לקרוא לימים אלו ימי 'נופש' ולא 'חופש', כי אין אנו חופשיים באותם ימים מאותם ערכים ומאותם מחויבויות של לימוד תורה והקפדה על קיום מצוות פחות ממה שהיינו מחויבים לכך במשך שנת הלמודים הרגילה ואדרבה, אלו ימי מבחן אישי לכל אחד, כיצד הוא מביא לידי ביטוי את אותם ערכים והקפדות, כאשר הוא מחוץ למסגרת ומחוץ לשגרה ולמסלול הקבוע אליו הוא רגיל. ימים אלו נועדו לנפוש ולנוח קצת מעמל השנה "ביום השביעי שבת וינפש". 

בימים קשים אלו, בהם אנו מתפללים לשלומם ולהצלתם של שלשת הנערים תלמידי הישיבה, שנחטפו על ידי בני-בליעל –  נפתלי יעקב פרנקל, גלעד שעאר ואייל יפרח ה' ישמרם ויצילם, הרי יש להגביר את התפילות, את מעשי החסד ואת לימוד התורה. שותפים אנו לתקופה הקשה ולחרדה שעוברות המשפחות, אשר נתונות לדאגה עצומה לבניהם היקרים, בחורי חמד שטרם שבו לביתם. ביקרתי אצל אחת המשפחות ומסר אחד עולה מתוכה: אנא! המשיכו בתפילה, בלימוד התורה ובמעשי חסד. נקווה שעד ששורות אלו יראו אור, נזכה כבר להתפלל תפילות הודיה אכי"ר. 

אירוע קשה זה גם מביא עמו מצד שני גילוי עמוק של ערבות הדדית אמיתית של כלל עם ישראל ודאגה אמיתית לבנים. מחמם את הלב לראות, שאחדות זו כוללת  את כל הרבדים והגוונים שבעמנו, שלצערנו בעתות שלום ושלוה, כל אחד מדגיש את האני שבו, את השונה והמפריד, ופחות את המאחד והמקרב. והנה בא אירוע כל כך קשה ועצוב והנה מדינת ישראל כמשפחה אחת. 

כידוע, אין התורה מספרת את כל מה שקרה בעמנו מאז היותו לעם, אלא מביאה אירועים בודדים, כדי ללמדנו אורחות חיים ולהורות לנו את דרכנו. 

כשאנו מגיעים לפרשת קורח, שנקרא אי"ה השבת, ונתקלים ברש"י הראשון של הפרשה בו הוא מצהיר ואומר לנו ש"פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, אנו תמהים –  וכי דרכו של רש"י לתת ציונים לדרשות חז"ל? ומה פשר דבריו אלו? בדרך הצחות אפשר לומר, שרש"י רומז בכך, שפרשה זו נדרשת יפה וכי היא אקטואלית  בכל הדורות ובכל התקופות, כי לצערנו בימים כתיקונם המחלוקת וההתנצחויות ההדדיות הם חלק בלתי נפרד מתרבות הדיבור והשיח הציבורי של עמנו. כמובן, שיש לומר ולהדגיש, כי ריבוי דעות ומחלוקות הוא דבר חיובי, אשר מעיד על עומק וחשיבה לא סטראוטיפית, והרצון של כל אחד לבטא את הייחודיות שלו ואת האישיות שלו, ולכן אם המחלוקת היא לשם שמים, הוי אומר – לגופו של ענין ולא לגופו של אדם. או-אז, זו מוגדרת כמחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים. ואילו מחלוקת קורח ועדתו הייתה מחלוקת, שכל עניינה היה בתחום האישי שהתעטף כביכול במניעים אידיאולוגים. הטענה, כי "כל העדה כולם קדושים" יכולה להישמע כטענה עקרונית על שיווניות ושייכת לתחום האידאולוגי, אך הסיפא של הדברים בפסוק מוכיח שזה היה כיסוי למאבק אישי, כאשר הם מטיחים במשה ואהרון "ומדוע תתנשאו על קהל ה'." 

אי היכולת להפריד בין המניע האישי לבין העניין העקרוני, היא אחד התהליכים ההרסניים המביאים לכדי מחלוקת. דרכה של מחלוקת, שיודעים כיצד היא מתחילה אך לא יודעים כיצד היא מסתיימת ובעיקר כאשר המחלוקת גולשת לפסים אישיים. 

מסופר על הרב שלמה זלמן קוק, אביו של הרב קוק, שנסע כשד"ר [=שלוחא דרבנן] לאחת הקהילות ומצא שם מחלוקת מאוד גדולה בין מתפללי בית הכנסת וכאשר התכבד לשאת דברים בבית הנסת, שאל: מדוע מטה אהרון גמל שקדים ולא פרי  אחר? – וענה, שבשקדים יש שני מינים: אחד מר ואחד מתוק. המין הראשון מתוק מתחילתו ומר בסופו והשני מר בתחילתו ומתוק בסופו. כך, אמר הרש"ז קוק, היא המחלוקת, בתחילה 'מתוקה' עם מבחר דעות ורעיונות וכל אחד מביא את עצמו ואת מקורותיו לוויכוח ונראה ממש כמחלוקת לשם שמים. אך ברוב הפעמים המחלוקת נגמרת בטעם מר מאוד, כאשר גולשת לפסים אישיים ובעצם אנו מבינים שהדעות השונות יצאו מבית המדרש של ה"אני" ולא בגלל עצם העניין. 

נתפלל ונבקש כפי תפילתו של רבי נחוניה בן הקנה, שביקש שבית המדרש, מקום בו מתקיימים דיונים וויכוחים הלכתיים ואחרים לא ייהפך למקום האישי והתחרותי, אלא אדרבה, להגיע למצב הפוך של שמחת הבירור והאחדות, וכפי שנהג לומר בתפילתו בכניסה לבית המדרש: "… וישמחו בי חבריי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא אומר על מותר אסור ועל אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם."  ובמילותינו שלנו ייאמר – עלינו לפרגן, לפרגן ושוב לפרגן….