פרשת קרח – מי אתם, דתן ואבירם

השבת נקרא על שני נכדיו של ראובן בן יעקב, דתן ואבירם, ועל מאבקם הקשה כנגד משה רבנו. ננסה להכירם ולהבין מה הייתה סיבת מאבקם, האם היו שותפים לקורח ועדתו ומה היה המניע שלהם?

נקדים ונאמר, שהתורה איננה חלילה רק 'ספר סיפורים' וכבר ידועים דברי הזוהר הקדוש, שסיפורי התורה הם רק 'לבוש' לעומק הפנימי ולמסרים שהתורה רוצה שניקח אתנו לחיים.

כולנו מכירים את הרש"י המפורסם בתחילת פרשתנו, האומר ש"פרשה זו נדרשת יפה", ואומרים בעלי רשומות ש'פרשה זו נדרשת יפה', משום שלצערנו הרב המחלוקות בעם-ישראל מלוות אותנו עוד בטרם היותנו לעם וביתר שאת בדרך להיותנו לעם, והמחלוקות ממשיכות עד היום כשיש לנו כבר מדינה משלנו וביתר שאת בימינו אלו שבתוך המחלוקות האידאולוגיות מונחות שאיפות אישיות, אגו אישי, שנאות וכדו'. לכן פרשה זו לצערנו שוב מאוד אקטואלית לימינו אנו, כאשר שורות אלו נכתבות בתקופת 'בין הערביים' שלפני הקמת ממשלה חדשה, שאמורה לקום לפי התוכנית ביום ראשון הקרוב.

נתחיל בקצת היסטוריה – משה רבנו הציל את חיי דתן, כאשר המצרי שהיה ממונה על השוטרים היהודיים רצה להרוג אותו ומשה שנקלע למקום מתוקף מינוי שקיבל מפרעה ראה את האירוע וכה מוסר לנו הכתוב –

"וַיַּרְא֙ אִ֣ישׁ מִצְרִ֔י מַכֶּ֥ה אִישׁ־ עִבְרִ֖י מֵאֶחָֽיו: וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל".

מדוע רצה המצרי להרוג את דתן? ברגע שהמצרי הבין שלדתן נודע שהמצרי הזה הוא שפגע באשתו בצורה קשה והוא אשר שלח את דתן למשימת שיטור-לילה, בכוונה להוציאו מביתו, כדי שיוכל להיכנס בלילה לבדו ולפגוע באשתו בצורה קשה בחושבה שזה בעלה שבא אליה. מעשה הצלה זה של משה רבנו לא הועיל לו, ודתן מתוך כפיות טובה ומתוך אינטרסים של כבוד ושליטה, שידובר להלן, סיפר לפרעה שמשה הוא זה שהרג את המצרי והטמינו בחול.

ומדוע הלשין על משה? – בתחילה זה היה משום שהיתה לדתן מריבה עם אבירם אחיו, ומשה התערב אף במריבה זו. דתן ואבירם ראו בעצם ההתערבות של משה שיש לו כח ומעמד שלטוני ומשמש כממונה מטעם המלך פרעה. הדבר צרם להם והם הרגישו שהם עלולים לאבד את מעמדם שהיה במקום גבוה בקרב אחיהם מעצם הדבר שהיו שוטרים והגנו על אחיהם המשועבדים מפני הנוגשים המצריים, והנה פתאום הגיח אדם שתופס מעמד מאוד גבוה וזה היה לצנינים בעיניהם. ולכן אומר לו דתן –

" וַ֠יֹּאמֶר מִ֣י שָֽׂמְךָ֞ לְאִ֨ישׁ שַׂ֤ר וְשֹׁפֵט֙ עָלֵ֔ינוּ הַלְהָרְגֵ֙נִי֙ אַתָּ֣ה אֹמֵ֔ר כַּאֲשֶׁ֥ר הָרַ֖גְתָּ אֶת־הַמִּצְרִ֑י וַיִּירָ֤א מֹשֶׁה֙ וַיֹּאמַ֔ר אָכֵ֖ן נוֹדַ֥ע הַדָּבָֽר".

למדנו, שסיפור המאבק של שני האחים, נכדי ראובן, נגד משה התחילו מזמן ויושב על רקע אישי.

המהר"ל (גבורות ה' פרק י"ט) מגדיר את שני האחים כ'רצועת מרדות', הגדרה מאוד לא מחמיאה, וטוען המהר"ל שזו לא 'תקלה' מקרית וחד-פעמית בינם לבין משה, אלא הענין מעוגן בהיסטוריה ארוכה. נראה את לשונו –

"…ולפיכך אמרו כי אלו שני אנשים העברים הם דתן ואבירם, שהיו מעולם רצועת מרדות למשה וישראל ונתחזקו פעמים הרבה בזה, ולכך לא בא הדבר הזה על ידי מקרה רק על ידי מי שהוא מוכן לזה בעצם הם דתן ואבירם ועל ידם ראוי לגלגל דבר זה. וכאשר תבין דברי חכמים תדע כי דתן ואבירם הם מתנגדים תמיד למשה ולאהרן".

המהר"ל מסביר בעומק העניין, שכך הקב"ה ברא את העולם, שמול הטוב יהיה תמיד רע, והמציאות של שני גדולי עולם כמשה ואהרון הייתה צריכה להצמיח שני מתנגדים שגם הם היו במעמד גבוה.

וזה לשונו שם בהמשך –

"…כי כאשר זכו ישראל לשני אנשים נבדלים מכלל ישראל במעלה והם משה ואהרן, גם זה לעמת זה כי הרע הוא לעמת הטוב תמיד, לכך היה מישראל ב' אנשים רשעים נבדלים לרע מתנגדים תמיד אל משה ואל תורתו, ולפיכך היו תמיד אלו השנים מתנגדים להם בעצמם, ובמדרש תהלים (פ' ק"ו) בקשו ישראל במדבר למנות דתן במקומו של משה ואבירם במקומו של אהרן שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה ומה גרם לעכבם תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם ע"כ. הרי שאלו שניהם הם מתנגדים למשה רבינו ע"ה, ,,כך נמצא שנים כנגדם הרע לעמת הטוב, וכאשר רצה הקדוש ברוך שיהיה משה בורח היה בורח על ידי מתנגדים אלו".

מבין הכתובים נפרשת בפנינו עדות, כיצד קנאה מתפתחת לשנאה יוקדת ופגיעה בנביא אלוקים, עד כדי כך שהם טוענים נגדו – "וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְקֹוָֽק". על מי האם טוענים שהוא מתנשא? – על מי שהתורה העידה עליו שהוא ה"עניו מכל האדם אשר על פני האדמה".

מתוך המשך הכתובים אנחנו רואים, שדתן ואבירם לא היו רק ממורמרים בינם לבין עצמם, אלא הם אלו שהובילו את המרד כנגד משה רבנו והם היו ראשי המתסיסים נגד משה ואהרון. וזה למדנו מלשון הכתוב בהמשך (פנחס כ"ו, ט') –

"וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם קְרִיאֵ֣י הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־ מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְקֹוָֽק".

וכפי שמפרש רש"י במקום –

"הצו – השיאו את ישראל לריב על משה, לשון הפעילו".

הספורנו לא מהסס לקרוא להתנהלותם של דתן ואבירם בהגדרה הקשה 'כפויי טובה', שמשמעותו לא רק שאין להם הכרת הטוב, אלא את הטובה שהוא נוהג עמם ועשה עמם הפכו לרעה. נראה את לשונו (שם) בהמשך –

"לא חמור אחד מהם נשאתי. אפילו במה שייהנה הדיוט מחברו לא נהניתי מהם שלא קבלתי מהם אפילו חמור בהשאלה ואם כן הייתה שררתי עליהם כולה לתועלתם ולתקן ענייניהם לא לתועלתי והנאתי כלל כמנהג כל משתרר ואינם מתרעמים על שררתי אלא מצד מה שהם כפויי טובה".

כפיות הטובה שלהם התחילה עוד במצרים, כפי שנכתב לעיל, בניגוד לקורח ועדתו שרצו תפקידים, הרי דתן ואבירם נלחמו במנהיגותו של משה וסמכותו של משה. השנאה הייתה כל כך גדולה שהגיע לשיא השיאים בדבר שאולי נראה שולי אבל מלמד על אופיים.

כולנו מכירים את המנהג לפזר ב'שבת שירה' פירורי לחם לציפורים, שהם אשר נטלו את חלקי המן שפיזרו דתן ואבירם בשבת, כדי להוכיח לכולם שדברי משה שלא ירד מן בשבת אינם נכונים. עד כדי כך היו מוכנים לפעול כנגד משה.

חז"ל מביאים לנו (מדרש רבה וירא פרשה נ"ה סימן ח') בשם התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שהשנאה מקלקלת את השורה כפי שאהבה מקלקלת את השורה. שנאתם של דתן ואבירם למשה שיבשה את דעתם וקלקלה את מעשיהם עד שהפכו את הטוב לרע ואת הרע לטוב. פתאום מצרים היה 'גן עדן' ואילו ארץ ישראל הפכה ל'גיהנום'…הכול הפוך!

ומשה, העניו מכל האדם, הוא לדעתם רוצה 'להשתרר עליהם'. הפסוקים מוכרים אבל נחזור ונראה כמה מעוות יכולה לגרום השנאה –

"ויִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה:(יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־ הִשְׂתָּרֵֽר:(יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה".

משה רבנו התגלה שוב במידת הענווה הענקית שלו וזימנם לבוא לבית הדין, לשוחח אתם באופן אישי, צעד לא שגרתי. לכן רש"י מביא את דברי חז"ל, כדי שנלמד ממעשהו של משה, שאין להחזיק במחלוקת –

"וישלח משה וגו' – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום:"

רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר' על פרשתנו (ט"ז, י"ב) מפרש את דברי ההתרסה של דתן ואבירם 'לא נעלה ועיני האנשים ההם תנקר', שלכאורה המילים 'לא נעלה' אינן ברורות – לאן היו צריכים לעלות? וכן בהמשך, מה רצו לומר במשפט 'העיני האנשים ההם תנקר'?

ועונה ה'כלי יקר', שלמעשה בתשובתם הם רוצים לומר למשה – אם אתה רוצה לקנות אותנו במשרות ובג'ובים, כביכול לעוור את עינינו, כי השוחד יעוור עיני חכמים, ועל ידי כך שאר האנשים ישמעו לנו ותיפסק הביקורת שלנו, זה לא יצלח, כי האנשים אינם טיפשים ויבינו שקרה משהו. ונראה את לשונו:

"ויאמרו לא נעלה. לאיזה הר קרא להם לעלות?. ומהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר?. וביאור העניין שמשה שלח אחריהם לדבר על לבם דברי שלום והמה חשדו את משה שלכך שלח אחריהם לפי שהם גדולים והעיקר במחלוקת זה ורוצה משה ליתן להם איזה מינוי של שררה דרך שוחד כדי שיסתלקו מן המחלוקת ואז ממילא יסתלקו כולם, על כן השיבו למשה לא נעלה לא נקבל ממנו דרך שוחד שום מעלה ושררה, ועל זה אמרו העיני האנשים ההם תנקר כי השוחד יעור (דברים טז יט) וכי אתה סובר לעוור עינינו בשוחד זה. וכדי לתקן לשון האנשים ההם נראה שלא על עצמם אמרו כן אלא על כל האנשים אשר אתם כי אף אם אנחנו נשתוק בעבור שתתן לנו איזה שררה או נחלת שדה וכרם, מכל מקום האנשים אשר אתנו כל שכן דפקרו טפי, העיני האנשים ההם אשר אתנו ינקר שיהיו כל כך עיורים שלא ירגישו בתחבולה זו לפיכך לא נעלה לא נקבל ממך שום שררה ועליה…" [עיי"ש עוד בדבריו הנפלאים].

משה רבנו עשה את כל המאמצים כדי לרכך ולהשקיט את המחלוקת, שמהותה היתה 'לא לשם שמים' ולדעת ה'אור החיים' הקדוש אף נקט בטקטיקה, כדי לנסות לרכך אותם בזה שהזמינם לחוד, כדי שיהיה אפשר לדבר אתם 'אחד על אחד' ובעיקר לתת להם חשיבות ומעמד. ולכן הכתוב מדגיש, שמשה שלח אליהם מסר שהוא נביא ומלך ועל ידי זה אולי יצליח להוריד אותם מעץ המחלוקת, מה שכמובן לא עזר… נראה את לשונו:

"…נתחכם בזה לדבר עמם ביחוד שלא בשעת הוועד אולי ירוויח דעתם אחד לאחד, גם באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים יתרכך לבם להטות אוזן, ודקדק הכתוב לומר וישלח משה לקרא וגו' שלא היה צריך לזיכרון משה ויסמוך על זכרונו בסמוך, אלא להעיר מי הוא השולח משה מלך ישראל ונביא ה' לקרא לב' הדיוטות אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו".

לפי דברי ה'אור החיים' הקדוש, תשובתם הייתה חריפה ועוד חשבו שמשה נותן להם כביכול כבוד, כל זה כדי 'להשתרר עליהם' – מה שאנו קוראים בימינו 'הפוך על הפוך' – את כל הטוב שרצה משה בשבילם פירשו לרעתם. נראה את המשך לשונו:

"…אומרו לא נעלה, לפי מה שפירשתי שנתחכם משה לעשות להם מעלה לדבר עמהם ביחוד אמרו אין אנו חפצים במעלה זו שאתה מחשיב אותנו לשלוח אחרינו, גם נתכוונו במאמר זה לומר שהגם ששליחות זה יהיה להנאתם לעשות להם איזה כבוד ומעלה אף על פי כן לא נעלה, מואסים הם אותה המעלה אשר תבוא להם ממשה, ונתנו טעם לדבריהם ואומרו המעט כי העליתנו וגו' פירוש הקטן דבר זה שעשית לנו שהעליתנו פירוש עשית לנו הדבר בגדר העלאה וכבוד ביציאת מצרים והיה תכלית העלייה ירידה מארץ זבת חלב ודבש שהיינו שם להמיתנו במדבר אם כן מעלותיך אינם אלא השפלות וירידות, ואמרו כי תשתרר וגו' פירוש אין טעמך בכל העניינים אלא להשתרר לא להטיב לנו, גם בשליחות זה שאתה שולח אחרינו לא לטובתינו אתה מתכוון אלא להשתרר…" [עי"ש שם בהמשך דבריו מדוע נקט פעמיים 'כי תשתרר עלינו גם השתרר'].

ולקראת סיום, נביא את דברי הרש"ר הירש, שממש מזכירים לנו את המצב הפוליטי היום…

"כבר הערנו: דתן ואבירם היוו, כנראה, כת לעצמם בקשר הזה של קרח. מרדו של קרח היה מכוון בעיקר כנגד מעמד הכהונה של אהרן ורק בעקיפין הוא יצא כנגד סמכותו של משה, שהייתה המקור והתמיכה של מעמד אהרן. ואילו דתן ואבירם קמו במישרין על משה ומטרתם הייתה לסלק את מנהיגותו המדינית של משה. האיבה למשה – במישרין או בעקיפין – היתה המלט המחבר את שתי הכיתות. משום כך ביקש משה לדבר עם דתן ואבירם בייחוד, אך הם ענו: לא נעלה. בתשובה זו הם ביטאו בלעג שנון את כל שנאת ליבם. "שלח לקרא ל -" איננו מציין קריאה היוצאת כפקודה מטעם השליט; אין זו הזמנה לדין או לבירור אלא זו הזמנה ידידותית …אולם "עלה" איננו מציין רק הליכה למקום גבוה אלא גם הליכה למקום שהוא נעלה בחשיבותו, הליכה אל איש רם מעלה, בייחוד הליכה לבית משפט: "ועלתה יבמתו השערה" (דברים כה, ז), …משה קרא להם בצורה ידידותית וביקש מהם לבוא אליו. אך הם שיוו להזמנתו את האופי של הזמנה לבירור וענו: לא נעלה אל "האדון!" – הוה אומר: לא נשמע לפקודתו; זו יהירות מצידו לצוות עלינו לבוא אליו, אין לו זכות לתת פקודות".

ונחתום בסיפור חסידי מטלטל ועמוק, על שני צדיקים, רבי יצחק מווּרקִי ורבי מֶנְדל מקוֹצְק, ששררה ביניהם אחווה ורעות. ואולם חסידיהם של אלו נתונים היו במחלוקת.

פעם אחת הזדמנו שניהם לעיר אחת, והלכו לקבל איש את פני רעהו. פתח הר' מוורקי ואמר: "אספר לך חדשות – החסידים שלך והחסידים שלי השלימו ביניהם, ואינם חולקים עוד." כאשר שמע זאת הר' מקוצק הזדעזע וקרא בקול ובחכמה נפלאה: "אם כך, גבר כוח השקר, והצליח השטן למחות את נקודת האמת מן העולם!"

הביט בו הר' מוורקי בפליאה ושאל: "מנין לך זאת?"

השיב הר' מקוצק: "במדרש מסופר כי בשעה שרצה הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם נחלקו המלאכים וכוחות השמים ביניהם. מידת החסד אמרה: ראוי לאדם שייברא, כיוון שהאדם גומל חסדים. מידת האמת אמרה: אל ייברא, כי האדם כולו שקרים. גם השלום הצטרף אל האמת וטען: האדם כולו קטטה, ולא ראוי שייברא. על פי המסופר במדרש, נטל הקדוש ברוך הוא את האמת והשליכה ארצה כדי שיוכל לברוא את העולם." (בראשית רבה, פרשה ח, פסקה ה).

"האין זה מדרש פלאי וקשה להבנה?" שאל הר' מקוצק, "הרי גם אם הושלכה האמת נותר עדיין השלום, שאף הוא התנגד לבריאת האדם! מדוע את השלום השאיר הקדוש ברוך הוא על כנו?"

המשיך ר' מנדל ואמר: "אלא שכיוון שהושלכה האמת, יכול השלום לשרות בין בני אדם, וטענתו של השלום כי האדם כולו קטטה אינה נכונה עוד. כעת, כשאבדה האמת, עושים בני האדם שלום ביניהם, ולא אכפת להם כל כך אם זו הדרך הנכונה לעבוד את הבורא או שהדרך ההפוכה היא הנכונה. ואם כך – יש שלום בעולם, אלא שזהו שלום של שקר".

כפי שפתחנו, פרשת קורח על כל מרכיביה אקטואלית בכל הדורות וכל התקופות ובימים אלו ממש אנו חשים את המציאות הזו של המחלוקת והטלת רפש על הצד השני וכל אחד בטוח שהצדק אתו. נתפלל בע"ה לביטול אש המחלוקת ולריבוי השלום בינינו – ובא לציון גואל!

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!