פרשת קדושים – "מפני שיבה תקום"

מסופר על הרב אריה לוין, הצדיק הירושלמי, שפעם נסע באוטובוס ציבורי עמוס לעייפה. באחת התחנות עצר האוטובוס ועלתה אישה זקנה. פנה אליה ר' אריה לוין והתנצל שאינו יכול לתת לה לשבת במקומו, משום שהוא חולה ברגליו והרופא אסר עליו לעמוד.

הצורך של ר' אריה לוין להתנצל בפני האישה הזקנה, למרות שהוא כמובן היה פטור מלקיים את 'מפני שיבה תקום' עקב גילו המופלג ועקב מצבו הרפואי, נבע מהחשיבות שיחס למצווה וכדי שאשה זו תבין שלא מזלזלים חלילה בקושי שלה שנאלצת לעמוד על רגליה.

מצווה זו של 'מפני שיבה תקום' חוצה תקופות ומקומות, זמנים ועדות, ומקבלת משנה תוקף בימינו, כאשר זוכים אנו לכך, שאוכלוסיית הזקנים והקשישים גדלה והולכת מיום ליום. בסייעתא דשמיא והודות להתקדמות הרפואה, תוחלת החיים בישראל עלתה משמעותית וממשיכה לעלות. ברם, יש כאן היבט נוסף למציאות של אנשים זקנים במדינתנו הצעירה. הדור שלי, אלה שהם בנים ליוצאי שואת-אירופה, לא זכה ברובו הגדול לראות סבים וסבתות, משום שרובם הגדול נרצחו בשואה. אני זוכר, שבכיתתי בישיבה התיכונית היה רק תלמיד אחד, שזכה לסבא וסבתא מבני עדות אשכנז וזה היה יוצא דופן. אשרינו, שיש בידינו לכבד ולראות פניהם של זקנים וזקנות, כנבואת הנביא זכריה (ח', ד'), המדבר על תקופת הגאולה של עם ישראל –

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת עֹד יֵֽשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִֽים".

אני זוכר, שכשנולדה נכדתי הראשונה מאוד התרגשתי, אבל לא באמת ידעתי מה תפקידו של סבא, היות ולא זכיתי להיות אף פעם נכד לסבא כלשהוא. ב"ה לטובה מתרגלים מאוד מהר…

פרשתנו פרשת קדושים מקדישה פסוק אחד לנושא "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ אֲנִי יְקֹוָֽק:"

מדוע התורה רואה חשיבות בכך שנכבד את הזקנים? ממתי גילו של האדם הוא נושא לכבוד והאם זה לא עניינו הפרטי של האדם?

ספר החינוך (פרשת קדושים מצוה רנ"ז) מאפשר לנו מבט מעמיק וחודר לטעמה של מצווה זו, שמזמן הפכה למצווה אוניברסלית. רק נדגיש, שחלקנו עלול להתאכזב ממה שלמד בגן הילדים לגבי כבוד לזקנים. על פי דעת רבי יוסי הגלילי, מדובר על "זקן" – אדם שקנה חכמה – לא דווקא כמות שנים סתם, אלא אדם שצבר חכמה וזה יכול להיות גם איש צעיר. נראה את לשונו:

"…לכבד החכמים ולקום מפניהם, שנאמר [ויקרא י"ט, ל"ב] מפני שיבה תקום…פירשו זיכרונם לברכה [קידושין ל"ב:] אין זקן אלא מי שקנה חכמה. וזה שהוציא הכתוב החכם בלשון זקן, הטעם מפני שהבחור החכם ראה בחכמתו מה שראה הזקן ברוב שניו".

ומדוע מה שקובע זו החכמה ולא הגיל הכרונולוגי?

מסביר בעל 'ספר החינוך', שמטרת מצווה זו היא לעודד את האנשים להשכיל ולהחכים, כי זה עיקר בריאתו של האדם. וזה לשונו:

"משרשי המצוה, לפי שעיקר היות האדם נברא בעולם הוא מפני החכמה, כדי שיכיר בוראו, על כן ראוי לבני אדם לכבד מי שהשיג אותה, ומתוך כך יתעוררו האחרים עליה".

לפי הסבר זה, שמדובר על נתינת כבוד לחכמה צריך'ספר החינוך' להסביר מדוע נפסקה ההלכה, שלא רק חכם ומשכיל זכאי שנכבד אותו ,אלא גם אדם זקן שהוא אשמאי מחויבים לכבדו, כדעת איסי בן יהודה בגמרא במסכת קידושין וזאת  משום שצבר ניסיון חיים וחכמה טבעית, ובתנאי שבמרום גילו למד ולהבין איך הקב"ה מנהל את העולם והפנה את ניסיונו הרב בחיזוק תפיסתו האלוקית. וזה לשונו:

"…ומזה השורש פירש איסי בן יהודה בגמרא בקידושין [שם], שאפילו זקן אשמאי, כלומר שאינו חכם, הוא בכלל המצוה, שראוי לכבדו מפני שברוב שניו ראה והכיר קצת במעשי השם ונפלאותיו, ומתוך כך ראוי לכבוד. והיינו דאמר רבי יוחנן שם בקידושין, הלכה כאיסי בן יהודה. וזה שאמרו, בתנאי שלא יהיה בעל עבירות, שאם כן מנע עצמו מכבוד".

ומסיים 'ספר החינוך' על חשיבות המצווה במילים כדורבנות:

"ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. [ומי ש-]עובר עליה, ביטל עשה ועונשו גדול, למען כי זה יסוד חזק בדת".

רש"י על אתר טוען, שאין מצווה לקום ולהדר כל זקן ובוודאי לא זקן אשמאי, אלא רק זקן שהוא תלמיד חכם וזה לשונו:

"מפני שיבה תקום. יָכוֹל זָקֵן אַשְׁמַאי, תַּ"ל זָקֵן, אֵין זָקֵן אֶלָּא שֶׁקָּנָה חָכְמָה (קידושין ל"ב)".

רבים הפרשנים שהתקשו בדברי רש"י, שהרי מתוך הסוגיה במסכת קידושין משמע אחרת שההלכה שיש לכבד גם זקן אשמאי, כפי שהבאנו לעיל מ'ספר החינוך'. נראה את פרשן המשנה הידוע והפעם בפירושו לתורה בעיקר על רש"י של רבי עובדיה יר"א מברטנורא, שמקום מנוחתו בירושלים [1450-1515]:

"…רש"י תפש שיטתו כתנא קמא בפ"ק דקידושין, דמצריך שיבה וחכמה. אבל איסי בן יהודה חולק עליו ואומר כל שיבה במשמע וגם ר' יוסי הגלילי חולק ואומר יניק וחכים או שיבה וחכים".

גם הרמב"ן, לאחר שמביא את דברי רש"י ומביא את המקורות לשיטתו, גם הוא טוען, שמסוגית הגמרא בקידושין שההלכה נפסקה כאיסי בן יהודה, משמע כל זקן אפילו זקן אשמאי. נראה את לשונו:

"מפני שיבה תקום – יכול מפני זקן אשמאי, תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה, לשון רש"י, ולשון תורת כהנים (פרק ז יא). והוא השנוי בגמרא במסכת קדושין (לב ב), תלמוד לומר זקן, אין זקן אלא חכם, שנאמר (במדבר יא טז) אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, ורבי יוסי הגלילי אומר אין זקן אלא שקנה חכמה, שנאמר (משלי ח כב) ה' קנני ראשית דרכו. והנה לדברי שניהם אין המצוה אלא בחכם..".

הרמב"ן דוחה את שיטת רש"י וטוען, שלמעשה ההלכה לא נפסקה כת"ק כפי שרש"י קבע , ויש כן לכבד גם את הזקן האשמאי. נראה את המשך לשונו:

"…ועם כל זה העולה מן הגמרא לפי פסק ההלכה אינו כן, שהרי אמרו] קידושין לב [ איסי בן יהודה אומר כל שיבה במשמע ואמר רבי יוחנן (שם לג) הלכה כאיסי בן יהודה והנה יצוה בכל שיבה אפילו על אשמאי שהוא הבור ויחזור ויצוה על הזקן שהוא הקונה חכמה ואפילו יניק וחכים...".

גישה ממוצעת מצאנו אצל הפרשן הרופא הספורנו, המחלק בין מצווה לכבד ולהדר לבין לבזות. ונראה את לשונו:

"…'מפני שיבה תקום' אבל תהדרו קדושי עליון ומהם השיבה ברוב כאמרו 'עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא' ; 'והדרת פני זקן' והם תופשי התורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה'. ואחר שהזהיר על כבוד הקדושים הזהיר מלבזות את השפלים, ואמר 'ויראת מאלוקיך'…".

מהי מצוות ה'הידור' וה'קימה' שעליה דברה התורה?

רש"י מתייחס לכך בהמשך דבריו:

"..אֵיזֶהוּ הִדּוּר? לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו: יָכוֹל יַעֲצִים עֵינָיו כְּמִי שֶׁלֹּא רָאָהוּ? לְכָךְ נֶאֱמַר ויראת מאלקיך, שֶׁהֲרֵי דָּבָר זֶה מָסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל עוֹשֵׂהוּ, שֶׁאֵין מַכִּיר בּוֹ אֶלָּא הוּא, וְכָל דָּבָר הַמָּסוּר לַלֵּב נֶאֱמַר בוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹקיךָ".

עדיין זקוקים אנו להבין יותר מדוע יש לכבד את הזקן? ובמה זכה אדם זקן שיש מצווה לכבדו? נוסף לדברים דלעיל מצאנו דברים מאוד מיוחדים בדברי הפרשן ה'אבן עזרא' – "וטעם להזכיר מפני שיבה תקום. בעבור המת כי הזקן קרוב למיתה כי גופו כמת נחשב והנה טעמו כל זקן וכל איש שיבה".

ומדוע מוסיפה התורה 'ויראת מאלוקיך'? הכוונה לדעת האבן עזרא –

"וטעם ויראת מאלוקיך. שיענישך בימי הזקנה". יש לאדם לפחד שיקבל את עונשו כשהוא יהיה בעצמו זקן.

לדעת רבי יעקב בעל הטורים, לאחר שמביא את דעת ה'אבן עזרא', מביא בשם יש מפרשים – ".. אני ד' שמכבד זקנים שנאמר ונגד זקניו כבוד:"

לסיום, אפשר להוסיף שהתורה מצווה עלינו לכבד את הזקנים, משום שהיא איננה  רואה בגוף עצמו חשיבות עליונה, אלא מכשיר למשכנה של הנשמה. העוצמה החומרית איננה עומדת כמושא לשאיפה, מעבר לשמירת הגוף לצורך פיתוח הכוחות הרוחניים שבאדם. ממילא אנו מבינים, שהתורה קוראת לכבד דווקא את המצב בו הגוף חלש והאדם כבר מתקשה בהליכה ובזה התורה מעבירה מסר, שניתן ללמוד מהאדם הזקן תובנות לחיים, משום שבזקנותו מאפשר לו להביא לידי ביטוי את כוחותיו הרוחניים, בניגוד לאדם הצעיר שגופו סוער עליו וכן רוחו, אלא אם כן האדם הצעיר מסגל לעצמו תכונות וצבירת חכמה והנהגה שקולה ובוגרת שאז יש מצווה גם לכבד אותו.

זו הסיבה שגדולי האמוראים כיבדו זקנים נכרים, כפי שמספרת הגמרא (קידושין ל"ג.):"ר' יוחנן הוה קאי מקמי סבי דארמאי, אמר: כמה הרפתקי עדו עלייהו דהני".וכפי שמפרש רש"י – "הרפתקי – מקראות וצרות וראו נסים הרבה ומופתים. עדו עליהן – עברו עליהם".

נקנח במספר בתים מתוך שירה של המשוררת לאה גולדברג, כלת פרס ישראל לספרות לשנת תש"ל, על הזיקנה בה ניתן לראות מה הגיל עושה לתובנות החיים וההבנה שיש להודות להלל ולהתפלל על היכולת לראות את גדולת הבריאה ולהעריכה נכון.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,   וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּלעַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּלבְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

שבת שלום וחודש טוב לכל תלמידי ובוגרי הישיבה!