פרשת פנחס – על המנהיג האידאלי

מסופר על הרב אליהו-דוד רבינוביץ תאומים זצ"ל, האדר"ת, רבה של העיר פוניבז' לפני כמאה וארבעים שנה, שטיפל במסירות נפש בעניים ואף נטל הלוואות עבורם ולמרות שהציעו לו לכהן כרב במקומות עשירים יותר, לא רצה לעזוב את מקומו ולהפקיר את העניים, מה עוד שלקח על עצמו חובות גדולים והיה חייב לפרעם. אולם, לאחר מספר שנים, כשהציעו לו לכהן כרב העיירה מיר, האדר"ת קיבל את ההצעה. אנשי פוניבז' ניסו בכל דרך למנוע ממנו לעבור לעיר אחרת ואף הכפילו את שכרו, אך הרב החליט שהוא בכל אופן מקבל על עצמו את התפקיד וכדי להפיג את חששם של אנשי העיר המליץ על חתנו, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהיה ידוע כמתמיד ושקדן עצום. כאשר ראה האדר"ת, שהציבור חושש שלא יהיה מי שימשיך את שיטת רבנותו היורדת אל העם ודואגת אף לצדדים החומריים, סיפר להם, שהרב קוק אמנם 'ראשו בשמים', אולם הוא עם 'שני רגליים על הקרקע' והוא עתיד לעמוד לרשותם ולשמוע ולהקשיב למצוקותיהם. הרב האדר"ת הבין, שהציבור מחפש רב שיהיה מחובר לאנשים ולא די בתלמיד-חכם וצדיק, אלא אישיות שתנהיג את חייהם גם ברוחניות וגם בגשמיות.

חששות הציבור טרם מינוי רב או מנהיג ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בהחלפת מנהיגות, שיש כאן גם ממד של שינוי וצורך להתרגל לדמות חדשה, תמיד גרמה לרתיעה וחשש אמיתי אצל האנשים בכל תקופה ובכל תפקיד.

לכן, אין זה פלא כאשר משה רבנו פונה לקב"ה שיעזור לו לבצע את החלפת המנהיגות, כך שהמעבר לא יהיה טראומתי לעם ולכן גם מציע דגם של מנהיג –  "וַיְדַבּר מֹשֶׁה אֶל־יְקֹוָק לֵאמֹֽר:"יִפְקֹד יְקוָק אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל־בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָֽה אֲשֶׁר־יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְקֹוָק כַּצֹּאן אשֶׁר אֵין־לָהֶם רֹעֶֽה".

במאמרנו זה, נדלה מתוך הכתובים את המאפיינים הנדרשים למנהיג ונפתחם כיד ה' הטובה עלינו.

ראשית יש לציין, שעצם הרצון של משה למצוא מנהיג ראוי וטוב לעם, הינו דבר שיש לעלות על נס, כי אחרי שקיבל את ההודעה על מותו הצפוי והקרוב, היה יכול משה לומר לעצמו ולקב"ה "אני סיימתי את תפקידי ועכשיו לא עלי מלאכת חיפוש מחליפי". משה לא נוהג כך ואכן המדרש ב'ספרי' מעלה את צדקותו של משה – "להודיע שבחן של צדיקים, שכשהם נפטרים מן העולם מניחים צורך עצמן ועוסקין בצורך ציבור".

אם נשים לב, הרי משה מציג את התנאי הראשון בחשיבותו לאופן התנהלותו של המנהיג "שיצא לפניהם ואשר יבא לפניהם". מה הייתה כוונתו בזה? – אומר לנו רש"י בשם חז"ל:

"לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה…וכן בדוד הוא אומר, כי הוא יוצא ובא לפניהם, יוצא בראש ונכנס בראש".

ערך זה של המנהיג, ההולך בראש המחנה וקורא "אחריי" נקבע בצה"ל ככלל בשנות החמישים, כפי שציין זאת ד"ר אריה גילאי במאמר שפרסם"מורשת הקרב שהנחילו צנחני העשור הראשון לצה"ל" וכך כתב:

"ביום ה-28 בפברואר 1955 , בקרב עזה, פיקד סרן סעדיה אלקיים ז"ל. הוא פרץ בראש חייליו,כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב הייתה נמרצת. סרן סעדיה אלקיים ז"ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב, עד נפילתו. התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה". על מעשהו זה הוענק לו 'עיטור העוז'.ואכן מעשה גבורתו היה הבסיס לקריאה"אחריי" בצנחנים וממנה לכל צה"ל.

כמובן, שבקשתו של משה והנהגתו שלו ושל יהושע ודוד וכן ברק בן אבינועם, מלמדים שדרך זו היא מאבני היסוד של המנהיגות בישראל מאז ועד היום ובבסיסה היא  דוגמא אישית של המנהיג, בצבא ובכל תחום הנהגה אחר.

תשובתו של הקב"ה לבקשתו של משה ברורה וחדה –  

"וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל־מֹשֶׁה קַח־לְךָ אֶת־יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן אִישׁ אֲשֶׁר־רוּחַ בּוֹ וְסָמַכתָּ אֶת־יָדְךָ עָלָֽיו"

נשים לב, שכיום ברוב המדינות הדמוקרטיות וברוב המקומות בהם נבחרים אנשים, המועמדים מציגים את עצמם ומסבירים מדוע הם ראויים לתפקיד וכל מועמד משבח את עצמו ומצהיר על כוונותיו וסגולותיו. אולם, חז"ל שמים לב, שהקב"ה אומר למשה 'קח את יהושע'. ולכאורה, מהי משמעות הציווי 'לקחת אותו'? האם הכוונה לסחוב אותו בידיים? אלא אומר רש"י  – "קחנו בדברים 'אשריך שזכית להנהיג בניו של מקום' ". מנהיג בעם ישראל אינו קופץ ומציג את עצמו ואת כישרונותיו, לא רץ לתפקיד ולא רואה בזה הגשמה של שאיפות אישיות, אלא שליחות, כפי שהקב"ה היה צריך לשכנע את משה לצאת למצרים ולגאול את עם ישראל וכן כאן יהושע היה צריך לשכנע אותו ליטול את התפקיד.

הקב"ה מסכים לבקשתו של משה, שהמנהיג צריך להיות עם תכונות של הכלת זרמים שונים, דעות שונות ואופי שונה, כפי שרש"י מסביר את כוונת המילים 'איש אשר רוח בו' – "כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" וכפי שחז"ל מדגישים זאת – "…שיהא הולך עם הקפדנים כפי דעתן ועם המתונים כפי דעתן" (ספרי זוטא פרק כ"ז פסוק י"ח).

ואמנם, זו נראית משימה כמעט בלתי אפשרית לרצות את כולם ולהישאר עם אישיותך וכפי שאכן מפרש הנצי"ב מוולז'ין את כוונת 'איש אשר רוח בו' – "רוחו היינו דעתו – עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים" – או בלשוננו – הוא אינו מחפש רייטינג אלא מביע את דעתו ועם כל זה יכול בזכות מידת האמת שבו ואולי גם הענווה שבו ללכת כנגד רוחו של כל אחד.

משה רבנו נדרש להעניק לו מרוחו ומסמכותו עוד בחייו לפני כל ישראל, כדי שיראו את העברת הסמכויות המעשיות והרוחניות ועל ידי כך לפזר את החששות של העם ועל כן מצווה את משה – "וְנָתַתָּה מֵהֽוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל־עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵֽל וַיִּסְמֹךְ אֶת־יָדָיו עָלָיו" וכפי שמפרש הספורנו – "תן לו איזה שררה בחייך שיתחילו לנהוג בו כבוד".

כמובן, שכל התהליך חייב להיות מלווה בסייעתא דשמיא, כדברי הנצי"ב שמפרש את הציווי "וסמכת את ידך עליו" – "שתהא לו סייעתא דשמיא לכוון האמת ודעת ישרה", וזאת כדברי ר' יוסף בכור שור על ידי "רוח דעת גבורה ויראת שמים".

ועדיין לא דנו בשאלה, מה המיוחד שהיה ביהושע יותר מבניו של משה? שהרי לאחר שראה משה, שבנות צלפחד יורשות את אביהם, אומרים חז"ל שגם משה רצה שבניו ימשיכו את דרכו, אולם הקב"ה השיב לו, שליהושע היה משהו מיוחד שלא היה לאחרים וזה כדברי המדרש בבמדבר רבה:

"יהושע … היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל".

יהושע בצדקותו ראה את חשיבות הכשרת המקום ללימוד תורה ולא זלזל בחשיבות הפרטים הטכניים בלי לפגוע בזה שהיה כולו שקוע בתורה, כדברי הגמרא במסכת תמורה (ט"ז א'):

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן־נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹֽהֶל". נמצאנו למדים, שיכולת ההתמדה שלו בלימוד התורה היתה להפליא ועוד אומרים לנו חז"ל  על הפסוק "ומשרתו יהושע בן נון" – "גדולה שימושה יותר מלימודה". דברים חשובים כותב לנו כאן הנצי"ב בספרו:

"הודיע הכתוב, דיהושע, אף על גב שכבר היה גדול בשנים לערך חמשים שנה, וגם גדול בתורה ובחכמה, ולא רצה להפנות משקידת לימודו לשום דבר. ובא זה הסיפור לדורות ללמד …שהתלמיד הבא לקבל תורה מאותו גדול הדור אין לו להפנות לשום דבר במצווה שאפשר על ידי אחרים,  ובירושלמי חגיגה פ"א נכתב  "דרבי  אבהו שלח בנו לטברי' ללמוד והיה עוסק בגמ"ח [כנראה חסד של אמת עם המתים]ושלח ליה האם אין קברים בקסרין שלחתיך לטברי'? (העמק דבר, שמות ל"ג, י"א). כושר ההתמדה של יהושע, הוא אשר מזכה אותו להיות הממשיך של משה רבנו.

את תגובת הציבור למינוי של יהושע התורה אינה מספרת לנו. הבעיה היא עם אותו הדור של משה שהכיר את המנהיג הקודם והתרגל אליו והנה חז"ל מספרים לנו במסכת בבא בתרא (ע"ה א') על תגובתם הקשה של זקני הדור – "זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה". ומסביר הרשב"ם במקום, שלמרות שמעמדו המשפטי והמעשי של יהושע היה כשל משה, היחס אליו לא היה שווה. וזה לשונו – "אוי לה לאותה בושה – שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה ולא יכול להגיע לכבודו".

שואל ה'תורת חיים' לכאורה מה הפלא בתגובתם של זקני הדור? הרי באמת יש שוני אמיתי בין משה לבין יהושע? וזה לשונו על הגמרא שם:

"קצת תימא, וכי בזו בלבד היה משה גדול מיהושע? והלא כמה מעלות טובות היו לו למשה שלא היו ביהושע, שנאמר 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים' – ולא אמרו עליהן 'אוי לאותה בושה'??".

עונה ה'תורת חיים' תשובה מקורית, שהיכולת של משה להנהיג ציבור כל כך מגוון ושונה בדעותיו ובהנהגתו, היה מכוח קרני ההוד שהיו על משה, שמקורם כתרי ההוד שנקשרו לעם ישראל במעמד הר סיני ואת זה נדרש משה להעביר ליהושע, וז"ל:

"וי"ל, דקרני הוד של משה ויהושע עיקר גדול היה להנהיג בהן את ישראל, שעל ידי קרני ההוד יכולין לסבול כל אחד ואחד מישראל לפי דעתו לפי שקרני הוד של משה משל ישראל היו מאותן כתרי הוד שנתקשרו להן לישראל בסיני כשהקדימו נעשה לנשמע".

אחרי חטא העגל נטלו אותם ששים ריבוא כתרים והועברו למשה רבנו  "כשנטלן משה קרן עור פניו וכיון דמשה נטל מכל אחד מישראל כתרי הוד שלו שהוא אור בהיר אור השכל וזיו דעתו לכך הייתה יכולת בידו לסבול כל אחד מישראל ולכוין את דעתו לפי שנשמתו ואור פניו היתה כלולה מכל ישראל ע"י זיו הוד שלהן ולהכי שקול היה משה ככל ישראל".

מסיים ה'תורת חיים', לכן מובן מדוע הזקנים אמרו את מה שאמרו – "… לא זכה יהושע לקבל כל הוד הכתרים שהיו להן לישראל מהר סיני, אלא חלק מהם. נמצא, שלא הייתה היכולת בידו כל כך לכוון דעתו של כל אחד ואחד מישראל כמשה רבו ולא היה ראוי להנהיג את ישראל כמשה רבו, לכך אמרו עליו אוי לה לאותה בושה וכלימה".

ב'תורה-תמימה' מוסבר, מדוע אמרו הזקנים אוי לאותה בושה – משום שהם הרגישו שהם גם יכלו להתעלות על עצמם ויכלו להתמיד בתורה כיהושע וחבל שהם לא התאמצו כיהושע ולכן הם לא חשבו שלא מגיע ליהושע את תפקיד המנהיג, אלא הם הפנו אצבע מאשימה לעצמם.

לסיום, נביא את שמסופר על הסופר שמחה רז, שכתב מספר ספרים על דמותו של רבי אריה לוין זצ"ל, רבם של אסירי המחתרת. כשהיה בביקור בארצות הברית אצל הרבי מלובביץ זצ"ל, הרבי התעניין מאוד על אישיותו של רבי אריה לוין וביקש מאורחו שיספר לו מספר ספורים שמדגישים את המיוחדות שברבי אריה. שמחה רז הפליג וספר במשך מספר שעות על רבי אריה לוין והרבי לא הניח לו וכל פעם ביקש ממנו סיפור נוסף. בין שלל הסיפורים, שמחה רז סיפר לו, שרבי אריה לוין היה נוהג לארח בביתו את כל המסכנים ומרי הנפש והללו היו באים לשפוך את מר לבם לפניו. אחד מהאנשים האלו היה שמש בית הכנסת שבו התפלל רבי אריה והלה קבל לפניו על רוע גורלו שכל חייו הוא עסוק בלנקות את בית הכנסת, לסדר את הספסלים ולהחזיר את הסידורים למקום. רבי אריה שמע את דבריו ואמר לו: 'אתה יודע איזה איש חשוב אתה!!' ענה לו השמש: 'אני חשוב?? אני שמש עלוב, שכל מה שאני עושה אף אחד לא מוכן לעשות…". אמר לו רבי אריה: 'אספר לך מה אמרו הזקנים בדורו של משה, כאשר מינו את יהושע. חז"ל מספרים, שהם אמרו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה" ונשאלת השאלה, מדוע הזקנים שבדור דיברו כך על יהושע ואם כן מדוע חז"ל צריכים להביא לנו דברי עלבון על יהושע?! אלא, הזקנים אמרו "אוי לאותה בושה", שאנחנו התבישנו לסדר את הספסלים ואת בית המדרש ולכן לא זכינו במה שזכה יהושע שלא התבייש במה שעשה, כי מנהיג צריך לעסוק גם בזוטות גם בדברים פשוטים. הרבי מלובביץ התפעל מהסברו של רבי אריה לוין את דברי חז"ל והיכולת שלו לתת לכל אדם את ערך עצמו.

אין ספק, שהתורה רצתה ללמדנו את תכונותיו של המנהיג האידאלי ומתחדדת ההערכה, שמנהיג אינו רק מנהיג אנשים בתחומים רבים, אלא בראש ובראשונה כל אחד מאתנו נדרש להנהיג את עצמו.

יהי רצון שנצליח להנהיג את עצמנו ואח"כ נזכה גם להשפיע על אחרים לטוב.

שבת שלום לכל בית הישיבה