פרשת עקב – לא על הלחם לבדו יחיה האדם

פתגם יפני עתיק אומר "אם יש לך שני יינים [המטבע היפני] – ביין אחד תקנה לחם כדי שתוכל לחיות וביין השני תקנה פרח כדי שיהיה לך בשביל מה לחיות". חכמינו כבר לימדונו "חכמה בגוים תאמין" [מדרש איכה] ואכן, פתגם זה יש בו הרבה מן החוכמה. פתגם עתיק זה מלמדנו, שהלחם הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לקיום המטרה השנייה, הפרח, שהיא העיקר.

ברם, עם כל הכבוד ליפנים, הרי מצינו במקורותינו רעיון זה והוא נמצא בפרשתנו- ".. כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם (פרק ח' פסוק ג'). על פניו, פשוטו של מקרא אומר, שאדם לא חי רק בשביל הלחם, אלא העיקר הוא הדבר הרוחני – לשמוע ולעשות את דבר ה'. אולם, אם העיקר הוא דבר ה', אזי בשביל מה צריך את הלחם? אלא בעומק הדברים הרי ברור, שהאדם איננו מלאך וגם איננו בהמה. האדם עשוי גם מגוף וגם מנפש, על כן לחם וגשמיות לבד לא תספק את נשמתו וירגיש רע ומר, ומאידך, אדם שכל כולו רוחני, בלא צד גשמי, הוא בעצם לא אדם אלא מלאך וזה לא טבעי. לכן, התורה אומרת 'לא על הלחם לבדו יחיה האדם'. התורה אינה אומרת ש'לא צריך את הלחם', אלא זה לבד אינו מספיק וצריך גם את מוצא פי ה' שזה החלק הרוחני הנשמתי של האדם. כמובן, שהחלק הנפשי-רוחני יכול להתמלא על ידי פרח, מוזיקה, חסד וכמובן חיבור לשורשים של עם-ישראל בלימוד תורה ובתפילה. ברור לכולם, שהאדם לא יכול לחיות כבהמה רק על לחם.

כשנתבונן בפסוק השלם נראה, שמה שהתורה כתבה והפך לפתגם שגור על לשונם של רבים 'לא על הלחם לבד יחיה האדם' הוא המשך לתחילת הפסוק -"וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ". בפשט הכתובים, התורה מדברת על כך, שהקב"ה האכיל מן את עם-ישראל במדבר, במטרה אחת לחנך את האדם, שהכל משמים, וגם כשיגיע לארץ-ישראל ויחרוש ויזרע וישקה ויקצור, אזי עדיין כל חייו של האדם וכל מה שיש לו הוא מה', גם אם נראה לו שזה בא מכוחו ומהשקעתו. וכיצד האדם יגיע לתובנה כזו, שגם מה שמשקיע תלוי בידי שמים? – במדבר אכלו ארבעים שנה לחם אבירים מהשמיים, כדי להטמיע בתוכנו שבסופו של דבר הקב"ה זן ומפרנס את העולם וזהו שנאמר בתחילת הפסוק "וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ". ומהי המטרה שהקב"ה האכיל אותך את המן?התשובה בהמשך הפסוק "לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם".

את ההסבר הזה לפסוק מלמדנו הרש"ר הירש, שלמרות שהלחם הוא תוצר השכל האנושי, מעשה ידי אדם לכאורה, האדם צריך להבין שהכל הוא מה' יתברך  ומפני חשיבות העניין הבאנו את דבריו כמעט במלואם למרות אריכותם עם השינויים המתבקשים:

"למען הודיעך וגו', כדי שתלמד מנסיון של ארבעים שנה, כי לא על – הלחם וגו'. "לחם" הוא המזון שאדם "נלחם" עליו עם הטבע ועם תחרות הבריות ,הלחם הוא התוצר של הטבע ושל השכל האנושי השולט בעולם. נמצא שהלחם מייצג את השכל האנושי השולט בטבע ופועל בחברה עם גורמים אחרים, וכך יוצר האדם את האמצעים לקיומו. והנה יכולה המחשבה לעלות על דעתנו שכח יצירתו של האדם הוא התנאי היחיד לקיומו הארצי, וכך עלולים אנחנו לשכוח את הנהגת ה' שהיא הגורם הראשון של מזונו של אדם; זאת, אף על פי שכל פרוסת לחם המפרנסת אותנו מעידה על השגחת ה' ועל ידו המלאה והרחבה."

אולם רעיון התעתועים, שמזונו של אדם תלוי רק בכח יצירתו, הוא אבן נגף מסוכנת לנאמנותנו לחובתנו. "הדאגה לפרנסת האשה והילדים" היא מניע מוצדק לפעילותנו והיא עלולה להעלים מעינינו כל התחשבות אחרת; וסכנה זו קרובה אם נהיה סבורים שרק אנחנו לבדנו יוצרים את אמצעי הקיום שלנו ושל ביתנו, שכל רכוש שנלחמנו עליו עם הטבע ועם החברה יבטיח את הקיום שלנו ושל ביתנו, ואחת היא לנו היאך זכינו ברכוש זה: אם רכשנו "לחם" תוך כדי שמירת מצוות ה' ורק במסגרת המסלולים שהותוו לנו בידי ה', או טרפנו את לחם חוקנו בתחבולה פקחית וזריזה בלי לזכור את הצורך בהסכמת ה'. סכנה נשקפת לנו מן "הדאגה ללחם" – אפילו אין היא מפתה אותנו לחרוג ממסלול הצדק והחובה, שכן אם נשליך את יהבנו רק על כוחנו ועוצם ידינו, לא נוכל לדאוג רק לצורכי השעה, אלא יהיה עלינו לתת את דעתנו לעתיד רחוק יותר ויותר ולעולם נהיה סבורים שעדיין לא יצאנו ידי חובתנו, שהרי עדיין מוטל עלינו לספק את אמצעי הקיום לימים הבאים עלינו ועל בנינו ועל בני בנינו. וכך "הדאגה ללחם" תהפוך לרדיפת ממון שאין לה קץ ותכלית ושוב לא יהיה לבנו פנוי להגות בשום עניין שיש לו משמעות רוחנית ומוסרית גרידא."

הרש"ר הירש מסביר לנו, מעבר לידיעת האמת, שהקב"ה הוא מנהיג את העולם ואנו רק מוציאים מן הכח אל הפועל את הכוחות שקיימים במציאות, הרי יש סכנה שאם האדם יחשוב שהכל תלוי בו, הדבר עלול לסחוף אותו לדאגות ולמחשבות ויהיה כולו שקוע בעולם המעשה ועל כן באה התורה ומפנה את תשומת לבנו להתבונן במה שעבר עמנו עד עכשיו, כפי שכותב בהמשך:

"…משום כך הוליך אותנו ה' ארבעים שנה במדבר; שם היינו זנוחים מכל הגורמים המספקים לאדם את לחמו מן הטבע ועל ידי כח האדם, ושם נתגלה לנו רק הגורם האחד המשתכח בנקל בתנאים רגילים. שהרי בעינינו ראינו שם את השגחת ה' הזן ומפרנס את ברואיו, כי לא אכלנו שם את ה"לחם", החתום "בחותמת המאבק האנושי", אלא אכלנו את ה"מן" שה' מינה לנו. מזון זה, שה' נתן לנו ל"מנה", הגיע לכל נפש באהלינו דבר יום ביומו, ואופן נתינתו היה כך שנתגלתה בו בבירור ההשגחה הפרטית על כל נפש אדם מגדול ועד קטן. וכך היה לנו המדבר לאולפן [לבית ספר] שהכין אותנו למהלך חיינו שלעתיד, וזו הייתה האמת היסודית שלמדנו שם: אין קיומו של אדם תלוי רק בסעד הטבע והאדם המיוצג על ידי ה"לחם", אלא כל פקודה של ה' יש בה כדי להחיות את נפשו של אדם, וגם הלחם שאדם מוצא בדרך מלאכותית איננו אלא פקודה של ה'. אדם איננו אבוד אם הוא נאלץ לוותר למען נאמנותו לה' על כל הניתן לו מידי הטבע והאדם, וכאשר כח הטבע והאדם משפיע עליו שפע כל טוב, הוא ניזון רק בהשגחתו הפרטית של ה' (רש"ר הירש עקב ח',  ג').

הרמח"ל בהקדמה לספרו של רבי חיים ויטאל 'עץ חיים' מדייק בפסוק במילים "…כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם", לומר לנו שגם הלחם עצמו הוא מוצא פי ה' ובעצם כל העולם כולו נברא בדיבור של ה' – "ויאמר אלוקים יהי אור… ויאמר אלוקים וכו' ", וכל מה שנמצא בעולם הוא בגלל ההבל האלוקי כביכול שיוצא מפי ה', שבא לידי ביטוי בדברים גשמיים, ואף הלחם הוא התוצאה של פי ה' (נמצא בסוף מסילת ישרים 'דרך עץ חיים' עי"ש בדבריו החשובים).

ר' יוסף בכור שור, מבעלי התוספות ותלמידו המובהק של ר"ת, הדגיש שלמעשה כל סיפור המן במדבר וההרעבה היה לחשל את יוצאי מצרים לסבול עינויים ותוכחות, כמין טירונות של סיירות, כי בלי זה אין אדם ראוי לקבל את התורה וכדי שאדם לא ישים את מבטחו בלחם אלא על הקב"ה. וזה לשונו: 

" 'וירעיבך'…כי אין אדם ראוי לכל התורה והמצוות, אלא א"כ יכול לסבול עינויים ותוכחות, להעמיד עצמו [להתרחק] מן המאכל ומן המשתה, ולהרעיב את עצמו, ולכך ניסה אתכם בכל – זה במדבר. וגם האכילך את המן אשר [לא ידעת] ולא ידעון אבותיך…למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם: ולא תשים ביטחונך על הלחם ולא על מזונות כי על כל מוצא פי ה' כלומר: על מצותיו וחוקיו שיצאו מפיו יחיה האדם ובהם תשים ביטחונך ורוב עסקיך, כי הם יתנו לך חיים בעולם – הזה ולעולם הבא. ולכך לא תלך אחר חמדת – הלב לחמוד כסף וזהב באיסור, מוטב לך למנוע עצמך ממנו, לשמור המצות, כי ה"עינוי" מביאך לאחרית טוב, כמו שהראה לך הקדוש ברוך הוא במדבר, ש"עינך והרעיבך" ולבסוף נתן לך אחרית – טוב שהביאך אל ארץ טובה...".

נראה לעניות דעתי, שיש כוונה נוספת בפסוק מיוחד זה. ניתן להפריד את שני חלקיו, החלק הראשון מקרין לחלק השני. החלק הראשון מדבר על מציאות של השגחה מיוחדת שהייתה במדבר, בה עם-ישראל קיבל את הלחם מן השמים ואת הבשר גם הוא מהשמיים ובאר מרים ליוותה אותם כל הזמן, ככתוב "וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ". אם זה היה המצב האידיאלי בו האדם צריך לחיות, אז למה המן פסק כשנכנסו לארץ? מדוע צריך לטרוח קשה לחרוש לזרוע לנטוע לקצור וכו'? אלא סימן שלחיות על ניסים זה לא המצב האידיאלי ומאידך גיסא כשיכנסו לארץ ויעבדו את אדמתה, הסכנה שיהיו מחוברים רק לגשמיות, רק לעבודת האדמה וזו קיצוניות הפוכה. על כן בא הכתוב לומר לנו – "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" – הדבר הנכון הוא השילוב הראוי בין הלחם, שהוא עבודה ותוצר אנושי, לבין החלק הרוחני שזה מוצא פי דבר ה'. קיצוניות רק לצד הרוחני וקיצוניות רק לצד הגשמי אינה דרכה של תורה. רק שילוב בין העשייה הגשמית ועבודת ה' הרוחנית היא המטרה בכניסה לארץ.

הנציב מוולוז'ין, בספרו 'העמק דבר', מעניק לנו מבט נוסף על הפסוק המיוחד בפרשתנו. על הפסוק בספר במדבר (כ"ח, ב') "צַ֚ו אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם אֶת־קָרְבָּנִ֨י לַחְמִ֜י לְאִשַּׁ֗י רֵ֚יחַ נִֽיחֹחִ֔י תִּשְׁמְר֕וּ לְהַקְרִ֥יב לִ֖י בְּמוֹעֲדֽוֹ" מפרש הנצי"ב, ש'לחם' הוא ביטוי לקרבנות, כביכול לחמו של הקב"ה. ומדוע הם נקראים 'לחם'? מפרש הנצי"ב, שלחם הוא מלשון הלחמה, כפי שמלחימים שני חלקים ומחברים, זה תפקידם של הקרבנות הנקראים 'לחם' ומחברים בין הקב"ה לבין ישראל, וכך כותב:  

"שם לחם משמעו פעולת החיבור בהתקשרות אמיץ ומדובק, כלשון מדרש [ויקרא רבה פ"ג על הפסוק וישוב אל ה' וירחמהו], כאדם שהוא מלחים שני נסרים ומדביקן…אז אי אפשר להפרידם זה מזה בשום אופן, וזה החיבור נקרא מלחים, ומזה הפעולה בא שם לחם, שמחבר הגוף עם הנפש באופן חזק. והנה קרא הקדוש ברוך הוא קרבנות בכלל לחמי, שהוא מחבר כביכול את הקדוש ברוך הוא לישראל, וכן נקרא התלמוד לחמי כדאיתא בחגיגה דף י"ד 'לכו לחמו בלחמי' זה תלמוד, ואין לך מחבר ומקרב את ישראל לאביהם שבשמים כמו תלמוד וקרבנות… ".

הנצי"ב בפרשתנו ממשיך בדרכו ומפרש ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם", שלא על הקרבנות בלבד יחיה האדם, כפי שאמרנו שה'לחם' הוא ביטוי לקרבנות  שבזכותם יש את הלחם, אולם בגלות או בחורבן שאין קרבנות, האדם מקבל את לחמו בצורה אחרת "כי על כל מוצא פי ה'…". וזאת למד עם-ישראל במדבר, שיש לקב"ה אמצעים אחרים לתת להם לחם והמסר הוא, שגם בארץ ישראל, אם ייפסקו הקרבנות, הלחם הוא על פי ה' וזה המסר שרצה משה להעביר לעם ישראל לפני היכנסם לארץ ישראל.

ונביא חלק מדבריו בפרשתנו: 

"לפי הפשט, תועלת ידיעה זו שתהיה [שיהיו] כמה עתים[זמנים] שלא תהיה שום תקוה להשיג לחם, וא"כ יאבדו כל תקוה לחיות על הארץ, על כן הקדים הקדוש ברוך הוא ליתן כוח ועוצמה להתפרנס מכל מוצא דבר ה'…אמנם עוד נכלל בזה עוד כוונה, דקרבנות נקראו לחם כדכתיב את קרבני לחמי לאשי, ונתבאר במקומו שהודיע הקדוש ברוך הוא למשה דמוצא פרנסת ישראל בארץ ישראל בא ע"י זכות קרבנות שהוא עבודה המשביע לחם …ובזה ידעו ישראל כי לא על הקרבנות לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו'. …גם נכלל במוצא פי ה' תפלה, ..דמשה רבינו ראה בהמ"ק חרב וקרבנות בטלים עמד והתקין ג' תפלות" (רצוי לעיין בכל דבריו פרק ח' פסוק ג').

למדנו מדברי הנצי"ב, שהלחם 'מלחים' בין הגוף והנפש, אם כן ניתן לפרש כוונה נוספת בדברי משה, שהחיבור לקב"ה במדבר היה דרך 'לחם מן השמים' וזו דרגה נמוכה יותר מאשר אדם המתחבר לבורא עולם בלחם שהוא כביכול משקיע בו ועובד בו ואעפ"כ יודע שהכל מבורא עולם. החבור לקב"ה הוא עמוק יותר עם אדם העובד אדמתו ויודע שהכל הוא מוצא פי ה' והמן במדבר היה אמצעי להבנה זו.

לסיום מצאתי סיפור יפה שחסידי חב"ד נוהגים לספר ומשלים את הפתגם היפני שפתחנו בו את מאמרנו.

מסופר על אסיר פוליטי בתקופה הקומונסטית בברית המועצות לשעבר ששהה שנים רבות  במחנה עבודה בסיביר, מחנה שעובדיו היו כולם  עובדי  כפייה . עבודתו הייתה לסובב גלגל כבד שהיה  מחובר לקיר שבתאו . במשך עשרות השנים עבד האסיר הנ"ל  באותה עבודת פרך 12 שעות ביממה. הוא עבד במרץ רב  כי היה בטוח  שהגלגל מחובר כנראה לטחנת קמח בצד השני של הקיר; הוא דמיין לעצמו שהוא טוחן קמח שאותו אוספים בשקים ומובילים למאפיה ושם אופים ככרות לחם למכביר .בעיני רוחו הוא ראה את שקי החיטה הטחונה שאלפי בני אדם נהנים מהם  לאחר שאפו מהם את לחמם . כשהגיע מועד השחרור לאחר עשרות השנים , הוא ביקש לראות את המכונה שמעבר לקיר שקלטה את הקמח שטחן  ואת המאפיה שבה אפו את הלחמים , אך להפתעתו הרבה לא היו שם  לא שקים ולא קמח, שום כלום !! . גם שם מעבר לקיר היה אסיר עם גלגל דומה  שעשה בדיוק כמוהו וגם הוא היה בטוח שבצד השני אוספים את הקמח לשקים, מה שקרה אחרי שגילה את התרמית, היה שבר כללי כאב ואכזבה נוראיים, לא האמין שכל כך הרבה שנים עבד בשביל כלום ….

שנזכה בע"ה לראות נחת רוח בעמלנו ולזכור תמיד שסייעתא דשמיא היא המפתח להצלחתנו ולהשגת שאיפותינו.

שבת שלום ומבורך!