פרשת חוקת תשפ"ד

דעת קהל מול נחישותו של המנהיג –לפרשת חוקת

מאת הרב משה צבי וקסלר

דעת קהל מול נחישותו של המנהיג – לפרשת חוקת.pdf

הורידו את PDF • 183KB

שלמה המלך החכם מכל אדם כתב בספרו קהלת (א', ט') –

"מַה־שֶּֽׁהָיָה֙ ה֣וּא שֶׁיִּהְיֶ֔ה וּמַה־שֶּׁנַּֽעֲשָׂ֔ה ה֖וּא שֶׁיֵּעָשֶׂ֑ה וְאֵ֥ין כָּל־חָדָ֖שׁ תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ".

פסוק זה הפך למשפט מפורסם ומצוטט בתחומים רבים, משום שיש בו אמת חזקה.

לגבי מה הדברים אמורים?

אנו נמצאים תשעה חודשים לאחר חג 'שמחת תורה' העצוב ביותר, בתקופה שיש בה גם מתחים ביטחוניים, גם מתחים כלכליים וכן מאבקים חברתיים לא פשוטים.

אני אבקש להתייחס לזווית המבט מצדם של המנהיגים, כיצד אירועים אלו עוברים עליהם ובפרט על ראש הממשלה בנימין נתניהו. בשעה ששורות אלו נכתבות, הכריזו אותם ארגונים על שיבוש חיינו ועל הפגנות אלימות ומסיתות, כאשר רק לפני עשרה חודשים – טרם האסון של שמחת תורה - הפגינו נגד הממשלה על נושאים אחרים (רפורמה משפטית, דת ומדינה, רק לא ביבי ועוד...) ודאגו לשבש את חייהם של רוב תושבי מדינת ישראל שהביעו את דעתם באופן דמוקרטי בקלפי בעד הממשלה הנוכחית. עיקר ההפגנות הם נגד ראש הממשלה באופן אישי והיו אף שהרחיקו לכת ואיימו על חייו, כגון אותה אישה שאמרה מחוץ לביתו בקיסריה, שהיא מחכה לו עם חבל תליה אם לא יעשה כפי שהיא חושבת (!) ועוד איומים ושיבוש חייו וחיי משפחתו.

ואני עושה קל-וחומר פשוט  - אם כשעם ישראל חוו קשיים לא פשוטים גם מרד חברתי של קורח ועדתו, גם טענות לגבי המזון שלא היה מספיק להם ולא ערב לטעמם - "כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל" - ויצאו נגד משה רבנו, האיש שדיבר פנים עם פנים עם הקב"ה ונבחר לשרת בקודש ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו ולא בקלפי, ולמרות זאת המורדים לא 'ספרו' אותו, אז ודאי שכיום אותם 'משבשי החיים' לא 'סופרים' את מי שחושב אחרת מהם. הוא שפתחנו בכך, ש"אין חדש תחת השמש".

כשאנו סוקרים את כל השנים, שבהם משה נאלץ להתמודד עם התנגדויות ועם הכפשות אישיות, הדברים ממש לא נתפסים. לפי תיאורי חז"ל, חשדו בו ב'אשת איש', בגניבה ובדברים נוספים, שקשה להאמין עד איזה שפל הגיעו מתנגדי משה, וקורח היה עוד בין 'העדינים' שבהם...

משה נאלץ להתמודד עם הקיטורים האישיים והכלליים, מדי פעם נאלץ לדבר בחומרה ולפעמים ניסה ללמד עליהם זכות, ברם הפעם בפרשתנו אנו מוצאים תגובה מאוד קשה של משה ואהרון, שלכאורה משדרת שהשניים נשברים מול עוצמת ההפגנות נגדם, וזה לשון הכתוב –

"וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְקֹוָ֖ק אֲלֵיהֶֽם".

עד כמה היו ההפגנות וההסתה נגד משה מסוכנות פיזית?

מעבר לניסיון לגמד את מעמדם של משה ואהרון, המדרש על פסוקנו טוען שזה שמשה ואהרון באו אל פתח אוהל מועד - או יותר מדויק לומר - שממש ברחו לשם, היה זה כדי להגן על עצמם פיזית - עד כדי כך!! וזה לשון המדרש –

"ויבא משה ואהרן מפני הקהל. שביקשו לסקלן באבנים, אילולי שנגלית שכינה, שנאמר וירא כבוד ה' אליהם".

נשים לב, שהפעם זה לא היה אדם בודד, כמו קורח או קבוצת אנשים ממורמרים, אלא הקהל בעצמו, כפי שכותב התרגום יונתן המובא ב'כתר יונתן' –

"ויבא משה ואהרן מִן לפני תרעומות הקהל לפתח אהל מועד וירכינו על פניהם והִתגלה כבוד השכינה של ה' להם".

הרש"ר הירש טוען, ש'הבריחה' שלהם היתה למעשה דרך הפעולה של משה ואהרון במצבים מעין אלו, וזה לשונו –

"הם לא ענו דבר, אלא נסו אל פתח אהל מועד; וכן היו עושים תמיד, כל אימת שהוטל ספק במקור האלוהי של שליחותם".

תחושת הנבגדות וכפיות הטובה, בזה שטענו שהלחם קלוקל וטענות נוספות, על אף שידעו שמה שקיבלו במדבר היה נס עצום, גרם למשה ואהרון להרכין את פניהם בתחושה קשה, כאומרים – 'אין לנו מה לומר'!

ה'אבן עזרא' מפרש בצורה ברורה, שאכן משה ואהרון נמלטו מחשש לחייהם. וקשה לנו להבין - משה ואהרון, דמויות ההוד של העולם כולו, נדרשים למלט עצמם מזעם ההמון - מזעזע! וזה לשונו –

"ויבא משה ואהרן מפני הקהל - כדמות בורחים".

נשים לב, שלדעת ה'אבן עזרא' תגובת משה ש'נפל על פניו' לא הייתה סתם הרכנת הראש מבושה ומאכזבה, אלא אדרבה, משה התגלה כמלמד זכות על עם-ישראל ולדעת ה'אבן עזרא' נפילת האפיים הייתה כדי להתפלל עליהם.

וכן כתב בספר 'בכור שור' והוסיף ביאור נוסף שנפל על פניו כדי לדרוש את ה' בנבואה לדעת מה לעשות, וזה לשונו –

"ויפלו על פניהם - להתפלל. וי"א, לדרוש את השם בנבואה".

ראוי לשים לב לדברי רבי משה אלשיך, שטוען שלכאורה אחרי כזאת התנהגות של עם-ישראל כלפי מנהיגיו, שהם אנשי אלוקים, היה ראוי שהקב"ה יפגע בם מיידית, אך מה שהציל אותם היו שני דברים.

האחד, שמשה ואהרון הבליגו ולא נכנסו אתם לדין ודברים, שהיה רק מחריף את העניין, אלא נכנסו להתפלל. נראה בלשונו –

"הנה על דברם סרה היו ראויים לשלוט בם יד ה'. אך עמדה להם כי ויבא משה ואהרן, עד נעלמו מפני הקהל אל פתח כו'. ולא נמשכו אחריהם בצעקת תלונתם, שנראה כמתרפים מתלונתם. על כן ויפלו על פניהם לבקש רחמים...".

העניין השני לסיבה שהקב"ה לא פגע בהם, כי הם היו מאוחדים וכשעם-ישראל מאוחד - הגם שמאוחדים בצורה שלילית, הם צריכים תיקון אבל לא פגיעה בהם. וזה לשונו בהמשך לסיבה השנייה –

"וגם היותם באחדות כאומרו הקהל. ונתרצה הקדוש ברוך הוא, כי וירא כו' וידבר כו'...".

כמה אפשר ללמוד מכאן על החשיבות שהקב"ה נותן כאשר עם-ישראל מאוחד.

ה'כלי יקר' מרחיב את ענין האחדות של המתלוננים ומסביר, שמשה ואהרון הבינו את הכח של עם-ישראל כשהם מאוחדים ולכן נמלטו לפתח אוהל מועד –

"ויבוא משה ואהרן אל פתח אוהל מועד מפני הקהל. היינו מפני שנקהלו ועמדו על נפשם, ברחו מפניהם אל פתח אוהל מועד".

החת"ם סופר, רבי משה סופר-שרייבר מפרשבורג, שחי לפני כמאתיים שנה, לחם קשות ובהצלחה בתנועת הרפורמים, ועודד את הישוב בארץ ישראל. בספרו 'תורת משה' מבקש מאתנו שנשים לב, שבספר שמות (פרק י"ז) כתוב, שהעם רב עם משה ולא עם אהרון, כפי שהמדרש מציין –

"מפני שהיה חביב מאד בעיניהם, על שהיה אוהב ורודף שלום".

וגם כאן אומר החת"ם סופר, שלמעשה עם-ישראל היו בעימות עם משה ולא עם אהרון ובכל אופן משה צירף אותו אליו, כדי שעם-ישראל יחשבו שאהרון כועס עליהם וזה ישפיע עליהם משום שאהבו את אהרון מאוד –

"...שיראו ישראל כאילו גם אהרן כועס עליהם ויתנו אל לבם יותר, כי חששו על אהרן יותר מעל משה".

על כך שילם אהרון את המחיר, למרות שהוא עצמו לא כעס אליהם, כפי שממשיך ומבאר החת"ם סופר –

"...ומפני זה נראה דנענש גם אהרן בחטא הזה, כמו שכתב הרמב"ם (בפ"ד משמונה פרקים) החטא הי' על שכעס עליהם, וחשבו הם שגם הקדוש ברוך הוא בכעס והוא לא כעס עליהם, ולפי הנ"ל הי' אהרן הגורם לזה, כי לכעסו של משה לא היו חוששים כ"כ כי הי' קצת מדרכו כמו שכ' שם הרמב"ם".

ואכן, משה רבנו טען לפני הקב"ה שאהרון לא חטא, וזה לשונו –

"וזהו כוונת הילקוט פ' השבוע שטען משה לפני הקדוש ברוך הוא מה חטא אהרן, משל למלוה שנכנס לגבות מגורנו [=מתבואת הגורן] של לווה וטורף גורנו של שכנו עמו, ומסיים שם אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה...לפי האומדנא לא הי' אהרן ראוי לכעוס על ישראל, ומי מסה יוכיחו, רק שמשה לקחו עמו להשען עליו, ע"כ נענש עמו, וזהו אשר נסיתו במסה לכן תריבהו על מי מריבה, הואיל שנמצא שלם במסה ולא כעס כנ"ל א"כ תריבהו על מי מריבה".

מעניין לראות את גישתו הייחודית של החת"ם סופר בחיבור תכונותיו של אהרון שלא כעס והיה אהוב על כולם ואוהב את כולם – בסיפור מרגש על החת"ם סופר עצמו ועל הנהגתו מול תלמידיו.

לישיבתו של החת"ם סופר הגיע ללמוד תלמיד אחד ששמו יצחק-אהרון לנדסברג. תלמיד זה היה מחוסר אמצעים ולכן הוא הציע לבחורים כי מוכן הוא לכתוב את כל חידושיו של החת"ם סופר מלה במלה ואפילו לתאר את כל תנועה ותנועה שלו ובתמורה הם הבטיחו לשלם לו על כך. ואז החליט, שבשיעורו הבא של החת"ם סופר, כשיחזור על החומר הנלמד בעבר, יישב הוא מתחת השלחן של החת"ם סופר ויגיד ויעשה בדיוק אותן תנועות של הרב בשיעורו.

כשהתחיל השיעור המדובר, התיישב אותו בחור מתחת שולחנו של החת"ם סופר, וכשהתחיל את שיעורו, גם הבחור התחיל לחקותו ובדיוק מפליא ממש כפי שהרב עשה בשיעור. החת"ס חש באווירה הקלילה ובמבטי השחוק שהיו על פני הבחורים והוא תבע מאחד התלמידים לספר לו מה זה ועל מה זה? התלמיד נאלץ לספר לו על ההסכם שהיה עם אותו תלמיד צעיר, שנמצא מתחת לשולחנו של הרב, לכתוב את שיעוריו ולמוסרם בפני התלמידים בדיוק באותו אופן שהרב מוסרם.

והנה התרחש דבר נורא…החת"ס הגיב בהקפדה, סגר את הגמרא ועזב את הישיבה. למחרת היום ציווה החת"ס למסור לכל הבחורים שעליהם להתייצב לשיעור ללא יוצא מן הכלל איש בל יעדר ומי שלא יבוא לא יורשה להיות בישיבה, והודיע החת"ם סופר, שגם יצחק-אהרן אותו נער צעיר חייב להשתתף ואם יסרב יש להביאו אף נגד רצונו. לא היתה איפא ברירה ליצחק-אהרן וגם הוא בא כשכל גופו רועד כעלה נידף ונפשו כמעט פורחת ממנו, רוחו הייתה כה שבורה ורצוצה ממה שאירע בשיעור אתמול שלא היה יכול לבוא ברגליו והבחורים נאלצו להעמיסו על כתפיהם ולהביאו לישיבה, הוא ידע שכלתה אליו הרעה והיה בטוח שהרבי יגער בו קשות ויסלקו מהישיבה בבושת פנים.

כולם התיישבו במקומותיהם באימה ויראה והמתינו לבואו של החת"ס. הרב נכנס לחדר השיעורים, התיישב במקומו כשעיני כולם מושפלות, ואז פתח החת"ם סופר ואמר: "בניי היקרים! אתמול בעת השיעור לא התנהגתי כשורה! במקום לשבח את הבחור יצחק-אהרן על מידת חביבותו לחידושי התורה של רבו ולחביבות שלו בכלל ועל כישרונותיו הנעלים וזיכרונו הנפלא, נכשלתי בעוון של 'המלבין פני חבירו ברבים'!" וכאן, פרץ מרן החת"ס בבכי מר שזעזע את כל הנוכחים…רגעים ארוכים חלפו…ובכיו של החת"ם סופר נשמע בחלל הישיבה, בחוזרו על כך ש'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא', ואז הכריז לפני כולם: "אינני רואה עצמי ראוי להמשיך ללמד כאן, אבל ברצוני לפייסו, על כן הנני מבקש מכם חנוני בני חנוני, אנכי מבקש מהקב"ה שימחל לי. וכן ממך יצחק-אהרן, מבקש אני ממך מחילה, אנא בני מחל לי!" - וחזר ושאל: "האם הינך מוחל?".

כמובן שהתלמיד ההמום מחל לרבו ורק כאשר היה ברור לחת"ס כי אין לו שום קפידא עליו, חידש את שיעורו בישיבה. לימים, אותו תלמיד גדל ונודע כגאון רבי ישראל-יצחק אהרן לנדסברג, אב"ד גרויסווארדיין.

כל זה עשה ראש הישיבה מגדולי הדור וממנהיגי היהדות כולה בפני כל תלמידי הישיבה שמנו אז שלש מאות ותשעים בחורים!! כמה מוסר השכל למדים אנו ממעשה נורא זה בזהירות יתירה בכבוד הזולת ועל בקשת מחילה והתרצות כלפי מי שפגענו בו.

הנצי"ב מוואלז'ין בספרו 'העמק דבר' על פרשתנו עונה על שאלה שרבים שואלים - כיצד הם באו לאוהל מועד, והרי הם היו אוננים על פטירת אחותם מרים?

יש המסבירים, שמשה ואהרון לא נכנסו פנימה ולכן כתוב "אל פתח", אך הנצי"ב עונה תשובה אחרת וטוען, שזה ממש כמו פיקוח נפש, וזה לשונו –

"מפני הקהל. הוא מיותר, ובא ללמד שלא היו ראויים אז לבוא לפתח אהל מועד, שהרי היו אוננים על מרים באותו יום מר, אבל מפני הקהל הצועקים מים, לא היה מקום להסתר מהם כי אם לפתח אהל מועד".

כפי שפתחנו, המחלוקות והטרוניות כנגד המנהיגים אינם דבר חדש בעמנו ואנו נחשפים בפרשתנו למחלוקת קיצונית של עם, שרק רגע קודם לכן נגאל ע"י המנהיגים הללו וכבר עומדים מולם ומתנגדים נחרצות למנהיגותם. לצערנו, התופעה הזו חוזרת על עצמה, אך בימינו אין לנו אוהל-מועד ואין לנו מנהיגים המתקשרים עם הקב"ה באספקלריא מאירה או שאינה מאירה...ובכל זאת, 'דינא דמלכותא דינא' ועלינו להבין שעם שאינו מקבל את מנהיגיו ובוודאי כאשר נבחרו ע"י רוב העם, גורם ל"איש את רעהו חיים בלעו" חלילה.

נתפלל, שתשוב הבינה והשכל הישר לעמנו ונזכה שהקב"ה ישלח אורו ואמיתו לראשיה, שריה ויועציה של מדינת-ישראל האהובה שלנו, ויתקנם בעצה טובה ובהנהגה נכונה על אף ההתנגדויות ורעשי הרקע.

שבת שלום ובשורות טובות!