מי האיש החפץ חיים יקדש את ה' ולא יחלל - לפרשת אמור ה'תשפ"ו

הרב משה-צבי וקסלר

צמד המילים "חילול-השם" היווה מאז ומעולם תמרור אדום בוהק ואזהרה מאוד חמורה - לא להיכשל בחילול ה'. גדולי ישראל במשך כל הדורות היו זהירים בענין זה באופן קיצוני, שחס וחלילה לא יתפרשו מעשיהם ואמירותיהם כחילול ה'.

מסופר על רבי ישראל-מאיר מראדין, הידוע בכינויו על שם ספרו ה'חפץ חיים' זצ"ל, שהוזמן לאירוע רב-משתתפים בעיר וילנה מתוקף מעמדו החשוב בעולם-היהודי והסכים להשתתף עקב הנושא החשוב שעמדו לדון שם.

רבי ישראל-מאיר מיהר לתחנת הרכבת להספיק להגיע בזמן לכנס החשוב הזה, אך באחד הרחובות בדרכו לתחנת הרכבת עצר אותו יהודי וביקש ממנו להשלים  מנין לתפילת מנחה בבית אבלים. ה'חפץ-חיים' אמנם התפלל כבר תפילת מנחה  ומאוד מיהר כדי לא לאחר את הרכבת, אך נכנס לבית האבלים כדי  להשלים מנין, ואכן עיכוב זה גרם לו לאחר ולנסוע ברכבת הבאה. ה'חפץ-חיים' הסביר למקורביו, שרצה להימנע מחילול ה', שלא יאמרו שלא אכפת לו מצרכיהם של אחרים.

רגישותו של ה'חפץ-חיים' הייתה מעל ומעבר בנושא זה של חילול ה' למרות,  שאנו משוכנעים שוודאי אף-אחד לא היה חושד בו, שלא אכפת לו מאחרים שמחפשים עשירי למניין. ולכן זה לא פלא, שלעת זקנותו שמעו אותו רבים שאומר לעצמו כמעט כל יום "תימסר נפשי על קידוש ה', יתקדש שמך על ידי, קח נפשי  על קידוש ה'".

בפרשתנו אנו מוצאים ציווי ואיסור מפורש שלא לחלל את שם ה'. את המשמעות של חילול זה כבר כתבנו במאמרנו "קידוש ה' פרטי ולאומי", אך הפעם אנו רוצים להוסיף קומה בנושא כה חשוב זה.

על חומרת איסור חילול ה', שהוא חמור יותר מעבודה זרה, כותב רבינו בחיי (פרק כ"ב פסוק ל"ב) –

"חילול ה' הוא עוון חמור ביותר, ומצינו שוויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה ולא ויתר על חלול ה', והוא שאמר הנביא: (יחזקאל כ, לט) "ואתם בית ישראל איש את גלוליו לכו עבדו ואת שם קדשי לא תחללו עוד", ואמרו רז"ל (יומא פו א) על עוון זה שאין כוח ביום הכפורים לכפר ולא בתשובה לתלות ולא בייסוריו למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת".

נשים לב, שאיסור חילול ה' נמצא לאחר פסוק שלכאורה לא ברור הקשר ביניהם, אלא אם כן הוא נחשב כהקדמה לאיסור החמור של חילול ה', בו התורה מצווה על האדם לשמור ולעשות את מצוות ה' ואי עשייתן תיחשב כחילול ה' ועל ידי עשייתן נחשב האדם כמקדש ה' –

"וּשְׁמַרְתֶּם֙ מִצְוֹתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָֽק: (לב) וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י וְנִ֨קְדַּשְׁתִּ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲנִ֥י יְקֹוָ֖ק מְקַדִּשְׁכֶֽם".

על הפסוק המקדים לאיסור הנזכר לעיל כותב ושואל רש"י - מה הכוונה "ושמרתם...ועשיתם"?

ותשובתו, שמדובר בשני דברים נפרדים:

"'ושמרתם' - זו המשנה [עצם הלימוד] ; 'ועשיתם' - זה המעשה".

ומרחיב את הדברים ה'שפתי חכמים', שהשלב המוקדם לעשיית המצוות הוא הפנמתן בלב ולאחר מכן מגיע שלב העשייה. על זה נאמר בדרך צחות 'סוף מעשה  במחשבה תחילה'. ונראה את לשונו –

"...רוצה לומר ששונה ושומר כל המצוות בלב, ואחר כך ועשיתם מה ששמור בלב, כי לעולם הפעולה אחר המחשבה דהיינו השמירה בלב".

המחשבה והקיום של המצווה מתוך הכרה והבנה, הם הערובה שלא תיווצר  חלילה מציאות של אי שמירתם, שאז זה חילול ה'.

הרב ברוך הלוי אפשטיין בעל ה'תורה תמימה'  וספרים נוספים היה בנו של בעל 'ערוך השולחן', שימש גם בנקאי במקצועו וידע לשלב לימוד תורה עם פרנסה הגונה. כותב בעל ה'תורה תמימה' על פי חז"ל, שבלי לימוד תורה אין מעשה של המצוות וכך מגיעים לקידוש ה', וזה לשונו –

"ושמרתם ועשיתם - ושמרתם זו משנה, ועשיתם זו המעשה, מלמד שכל שאינו במשנה אינו במעשה" .

ומוסיף ה'תורה תמימה' בהערותיו –

"הוא על דרך מה שכתב באבות פ"ה לא עם הארץ חסיד. והטעם פשוט, שמפני חסרון ידיעתו אינו יודע במה להיזהר ואיך להתנהג ע"פ דרכי התורה".

ה'חת"ם סופר' בספרו על החומש 'תורת משה' מעלה שלב נוסף במשמעותה של 'השמירה' הכתובה בפסוק, המשמש כהקדמה לאיסור חילול ה'. לדעתו המילה 'שמירה' היא 'ציפייה', כפי שכתוב אצל יעקב 'ואביו שמר את הדבר' ומפרשים חז"ל, שמצפה לראות מתי יתגשמו חלומותיו של יוסף. לדעתו, התורה מסמנת את היעד הגבוה ביותר שהוא - להיות מוכן עד כדי למסור את הנפש, שזה הדבר היקר ביותר של האדם - וזה כשצריך לא רק לאי-חילול ה', אלא כהמשך הפסוק 'ונקדשתי' - הזכות והאידאל לקידוש ה'. וזה לשונו –

"ושמרתם מצוותיי ועשיתם אותם. פי' שתהיו שומרים הזמן (כמו ואביו שמר את הדבר) מתי תבוא המצווה לידי לקיימה, כמאמר ר"ע (ברכות ס"א ע"ב) כל ימי הייתי מצטער על זה מתי תבוא מצוה זו של קידוש השם לידי ואקיימה".

יש דבר מאוד מיוחד שנלמד מהאיסור שלא לחלל את ה', שנוגע לכל המצוות שבתורה, שנאמר בפסוק מיד לאחר-מכן 'ונקדשתי' והוא נדרש גם ב'ירושלמי' וגם  ב'בבלי', שהחיבור שעושה התורה בפסוקנו "ולא 'תחללו'" עם המילה 'ונקדשתי', אומר שמספיק שרק לא תחללו את ה' וזה כבר ייחשב כאילו קידשתם אותו, ש'כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושי מצוה' (ירושלמי קידושין פ"א ה"ט, בבלי דף ל"ט:). ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה!

מסבירה הגמרא, שמדובר במקרה שבא דבר עבירה לידו ונמנע ממנה ביודעין ובאיפוק לא לחלל את שם ה', למרות שהייתה באפשרותו לעשות כן.

ומה קורה אם אדם נכשל לא עלינו וגרם לחילול ה' בפרהסיה - האם לאדם כזה יש תקנה?

כותב רבנו בחיי, שגם לאדם כזה יש תיקון ומציע דרכים לכך וזה לשונו –

"ואמנם מצינו תקנה לעון חלול השם כשיקדש את השם כנגד מה שחלל, ולכך סמך לו: "ונקדשתי", וכן אמר הכתוב: (משלי טז, ו) "בחסד ואמת יכופר עוון", כלומר עוון הרשע והשקר שהם הפך חסד ואמת, כעניין החולי שאינו מתרפא אלא בהפכו, ומפורש אמרו רז"ל: חטא אדם בלשון הרע יעסוק בתורה, חטא אדם בעיניו יזילם דמעות, וכן אמר דוד: (תהלים קיט, קלו) "פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך", לא שמרתי לא נאמר אלא "לא שמרו". ועוד אמרו רז"ל: (ויק"ר כא, ד) אם עשית חבילות של עברות עשה כנגדן חבילות של מצוות. רגליים ממהרות לרוץ לרע, יהיו רצין לדבר מצוה, ידיים שופכות דם נקי, יקשור תפילין על ידו וייתן צדקה לעניים".

יש לשים לב, שהפסוק עצמו מצד אחד מדבר על איסור חילול ה' ומיד כותב 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', זאת אומרת: הכתוב עצמו לא מסתפק במה אסור ועל השלילה בחילול ה', אלא למרות שכפי שכתבנו לעיל יש הטוענים שזה לבד שאדם לא מחלל את ה' נחשב כמקדש ה', בכל אופן אנו רואים שהכתוב מצווה  על 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', כלומר: התורה מצווה על קידוש ה'!

חז"ל אף למדו, שמצוות קידוש ה' היא ברבים וזה לשון הספרא –

"ונקדשתי בתוך בני ישראל, מסור עצמך לקדש את שמי, יכול ביחיד, ת"ל "ונקדשתי בתוך בני ישראל". וכשהוא מוסר את עצמו ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס אין עושין לו נס שכן מצינו בחנניה מישאל ועזריה שלא מסרו עצמן על מנת הנס"(ספרא ט, ד)".

במשך כל הדורות היה מקובל וידוע, שאפילו ילדים קטנים מצווים על קידוש ה' וראיתי בספרו של הרב יעקב קמינצקי 'אמת ליעקב' בפרשתנו, שאכן הדברים מקובעים בהלכה ולמד זאת מלשונו של הרמב"ם (הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה א') –

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי...".

וכותב הרב קמינצקי, שניסוח הרמב"ם "כל בית ישראל" מכליל אפילו קטנים, ככתוב (תהלים קט"ו) "יברך את בית ישראל...הקטנים עם הגדולים..." וזה לשונו –

"...והטעם נראה לי, מדלא כתוב "תקדישו את שמי", דאז י"ל דלא דיבר הכתוב [אלא] עם המקדשים, אבל מכיון דכתיב ונקדשתי, שהקב"ה כביכול הוא הנפעל, א"כ גם ע"י הקטנים אפשר שיעשה הענין הזה...ונראה שעל זה סמכו אבותינו בימי הבינים שמסרו נפשם ונפשות בני ביתם על קידוש השם ובלבד שלא להמיר את הדת, דלכאורה בשלמא על נפשותם הרי נצטוו ליהרג ולא לעבור, אבל על הקטנים - שאינם מחוייבים במצוות - מי התיר להם".

נסיים בדברי הרמב"ם (שם, הלכה י"א), שדבריו מבוססים על הגמרא ביומא והנקודה החשובה בדבריו היא, שחילול ה' תלוי מי עושה זאת, כי אם הוא אדם  חשוב ומפורסם, הרי חילול ה' שלו יותר חמור ואפילו על דברים שאינם עברות ממש שאנשים מרננים אחריו וזה לשונו –

"...ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר.. או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין, וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם,[=שלא יראה מוזר ותמהוני] עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו הרי זה קידש את השם ועליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'."

התחלנו בסיפור על ה'חפץ-חיים' ולכן נסיים במקבץ סיפורים עליו, בהם מודגשת הזהירות שנקט בעניין קידוש ה' וחילול ה'. 

מספרים תלמידיו, שהוא היה חוזר הרבה על דברי ה'יראים' שהביא בספרו 'חפץ חיים', שכתב על עוון חילול ה' –

"ועון זה נוקב ויורד עד התהום, ועל זה ידוו כל הדוויים, כי חילול ה' ישנו בכמה דברים ואין להם שיעור, שאפילו מקל במצווה אחת ומקל בכבוד ה' נקרא מחלל השם". וכשהיה חוזר על זה היה בוכה ועיניו זולגות דמעות כמים.

מסופר, שבסוף ימיו סמוך להסתלקותו נחלש גופו ונחלשו חושיו מלעיין בספרים, ואף על פי כן אמר לאנשי ביתו שיניחו ספר לפניו, ובדרך כל זה היה חומש; ואם כי קשה היה לו לעיין, אמנם כדי שלא יתחלל ה' כאשר אדם ייכנס וימצא אותו יושב בטל הניח כל הזמן ספר פתוח לפניו.

כמו כן מסופר, כי בצעירותו פקדו עליו הרופאים להפסיק מלימודיו במשך שנה שלמה. הוא קיים את מצוות הרופאים במלואה משום "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", אך חשש מפני חילול ה' שמא ייכנס אדם לביתו ויראה אותו יושב בטל ונמצא שם שמים מתחלל על-ידו, והלך לשאול את ר' ישראל מסלנט אם מותר לו להחזיק לפניו ספר פתוח למראית עין שיחשבו שהוא עוסק בלימוד כדי למנוע חילול ה'.

פעם אחת איחר ה'חפץ חיים' לבוא לבית הכנסת בשחרית. לאחר סיום התפילה עלה על הבימה והכריז, שסיבת איחורו היא לא משום שנרדם אלא מפני שהיה שקוע באיזו סוגיה תלמודית חמורה, ולאישור הדברים הרצה לפני הקהל את חידושי התורה שהצליח לחדש באותה שעה.

עוד מסופר, כי פעם אחת לאחר שסיים תפילתו בישיבה סר לבית מדרש סמוך ומצא שם במקרה אחד מבחורי הישיבה. הלך ה'חפץ חיים' לאותו בחור ואמר לו: "דע לך, שכבר התפללתי ונכנסתי לכאן רק לעיין באיזה ספר" – הוא חשש שמא יחשוב התלמיד שאיחר לתפילה ויהיה בזה חילול ה', ולכך גדול וזקן הדור כופף ראשו לבחור רך בימים ואמר לו את הדברים הנ"ל.

בספר 'ביד הלשון' מסופר, שכאשר הגיע ה'חפץ חיים' לגיל שבעים שנה אמר, שעד עתה היה שרוי בפחד שמא לא יגיע לגיל שבעים ויהיה בכך חילול ה', שהרי מבואר בכתוב "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים" ששמירת הלשון מאריכה ימים ואם לא יגיע לגיל שבעים יהיה בכך חילול ה', שיאמרו הבריות שלמרות מה שפעל בעניין שמירת הלשון לא זכה לאריכות ימים. והוסיף, שאמנם אין עכשיו חילול ה' אבל עדיין אין קידוש ה'; ואכן בהגיעו לגיל תשעים שנה אמר, כי כעת יש קידוש ה' ועשה על כך סעודת מצווה.

שנזכה בע"ה כולנו לקדש שם שמים במעשי ידינו!

שבת שלום ומבורכת לכל עם-ישראל!