פרשת מסעי – גבולות החנופה והיחס לרשעים

אחד המשלים המפורסמים של ממשיל המשלים היווני איזופוס, שחי לפני כ-2600 שנה, הוא משל 'העורב והשועל'. המשל מספר על עורב, שמצא פרוסת גבינה והתמקם עם שללו באושר על ענף עץ גבוה. על הקרקע הריח את הגבינה השועל וכדרכו תכנן כיצד יצליח להוציא את פרוסת הגבינה ממקורו של העורב. התיישב השועל מתחת לעץ, שעל צמרתו ישב לו העורב שבפיו פרוסת הגבינה, והתחיל מהלל ומשבח את העורב "מה נאה אתה ומה יפות נוצותיך! מתאים לך להיות מלך העופות, חבל רק שקולך אינו נעים". העורב התנפח מרוב גאווה ורצה להראות לשועל שגם קולו ערב, פתח את מקורו וצרח וכך כמובן נפלה הגבינה מפיו. חטף השועל את הגבינה, אכלה ואמר לעורב: "בשביל להיות מלך העופות, לא די להיות יפה, אלא צריך להיות גם חכם".

משל זה השתמשו בו רבים, כדי להזהיר את הבריות מפני מספקי המחמאות, שכל כוונתם היא להחניף לאדם וליצור אצלו אשליה בדבר שאין בו, ואולי להרוויח מכך משהו לתועלת עצמו.

בסוף פרשת מסעי, המסיימת את סיפור מסע בני-ישראל במדבר, מופיעה אזהרה שלא להחניף את הארץ וזה לשון הכתוב: "וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן וְלֹא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְקֹוָ֔ק שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".

מפסוקים אלו למדו חז"ל, שחל איסור להחניף למי שלא מגיע לו – הרשעים והרוצחים – ובכלל למי שאנו רוצים להשיג ממנו משהו באמצעות התחנפות והשמעת מחמאות. וזה לשון מדרש ההלכה – "ולא תחניפו את הארץ, הרי זו אזהרה לחניפים" (ספרי פיסקא קסא).

לכאורה, מנין לחז"ל לדרוש את הפסוק לעניין חנפנות לרשעים? הרי הפסוק מדבר על האיסור להחניף את הארץ? ומהי בכלל הכוונה 'להחניף את הארץ'!?

מבאר ה'חזקוני', רבי חזקיה בן מנוח, שחי בצרפת לפני כ-730 שנה, שפירוש הפסוק הוא, שלא להחניף לשופכי הדמים שוכני הארץ, שדרכם להחניף כדי שיחניפו להם. וזה לשונו: "…'ולא תחניפו את הארץ' – כמשמעו לשון חנופה, לא תחניפו את הרוצחים יושבי הארץ לפטרם מן הדין הראוי להם…כך אני מזהירכם על כך, שהרי הרוצחים שהם אנשי דמים מנהגם להחניף את יושבי הארץ כדי שיחניפו עליהם. ולארץ לא יכפר וליושבי הארץ לא יכופר" (ל"ה, ל"ג].

לדעת הרמב"ן, הקשר לארץ היא התוצאה הקשה של ההתחנפות לרוצחים -מידה כנגד מידה – שהעונש הוא שהארץ גם היא מתחנפת אלינו, עושה עצמה כמי שמוציאה פירות ולמעשה מוציאה אך מעט – "…וענין החנופה הוא הנאמר בקללות 'זרע רב תוציא השדה ומעט תאסוף, כרמים תיטע ועבדת ויין לא תשתה, זיתים יהיו לך ושמן לא תסוך, כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל'(דברים כ"ח לח – מ)… כי כל חנופה עשות היפך הנראה והנדמה לעיניים". מקורו של הרמב"ן הוא בספרי "לא תחניפו את הארץ – אל תגרמו לארץ שתהא מחנפת לכם" (מסעי קסא).

הרש"ר הירש סבור, שהתורה מדברת על תהליך חנפנות, שמתחיל ברוצחים ועובר למקרים אחרים:

"משמעות "חָנֵף" היא ברורה…מי שפיו ולבו אינם שווים; כלפי חוץ הוא מציג הופעה אחרת – טובה יותר – שאיננה מתאימה למהותו הפנימית. מי שהופך אדם לחנף, נוטל ממנו את גרעינו הפנימי בעוד הופעתו החיצונית לא נשתנתה".

ממשיך הרש"ר הירש ומבאר מדוע מתייחסים לחנפנים בהקשר לארץ ומפאת חשיבות הדברים נביא את דבריו במלואם כתשובה לקושי בפסוק בקשר שהתורה יוצרת בין חנופה לבין הארץ:

"והנה נאמר כאן: ולא – תחניפו את – הארץ; אם תסבלו רצח במזיד והריגה בשוגג, הרי אתם "מחניפים" את הארץ, שהרי זו הארץ אשר אתם בה (לא רק "אשר אתם ישבים בה" – כעין האמור בפסוק ל"ד); כל הווייתכם הארצית מושרשת בה, והיא רואה בכם, באדם, את המובחר שבמוצריה. ואם תסבלו בה רצח והריגה, תהפכו אותה ל"חנפה". הארץ תאכזב את הציפיות שהייתם רשאים לתלות בה; היא תעצור את הברכה שהיתה ראויה לצאת ממנה…בדם אדם חי הנושא את הנפש, מתמזג הארצי עם האלוקי ושמים וארץ נשקו. חברת אדם, שדם בניה איננו קדוש לה' ואיננה דורשת דם אדם שנשפך – חברה זו מפירה את התנאי שהוא היסוד למתנת הארץ; היא מאכזבת את הציפיות שהארץ תולה בה כאשר היא נותנת לה את כוחה; היא נעשית "חנפה" כלפי ארצה וחוזרת והופכת את הארץ ל"חנפה" כלפיה:

 "חנופה" זו תעבור מן הארץ רק אם חברת האדם תדרוש את הדם שנשפך; עליה לייצג את האדם שנקפד פתיל חייו והרוצח ישלם על הרצח בחייו, שהרי בעצם הרצח כבר קיפח את זכותו לחיות. …המשך חייו של רוצח במזיד הוא ניאוץ למעלתו היתירה של האדם והוא מפר את החוזה שקיומו הוא תנאי לירושת ארץ, שהרי תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם האדם כאשר מסר לו את תבל ארצו, ותנאי התנה עם ישראל כאשר הנחיל אותם את ארץ אחוזתם. כאשר הרשה ה' לנח ולבניו להציג את רגלם על הארץ, מסר להם את הארץ מחדש והשליט אותם על עולם הצומח והחי. באותה שעה הכריז: "ואך את – דמכם לנפשתיכם אדרש וגו' שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את – האדם" (בראשית ט ה – ו וראה פי' שם). וכך הורה בהכרזה זו: מעלה יתירה נודעת לאדם שנברא בצלם אלקים וההכרה במעלה זו היא התנאי היסודי למתנת הארץ ולשלטון האדם בעולם. וכאשר מסר ה' לישראל את הארץ למען יתברכו ויתפתחו בה ויקיימו בה את תורתו, הוא חזר והכריז: "ולארץ לא – יכפר לדם אשר שפך – בה כי – אם בדם שפכו". בהכרזה זו הוא חידש את היסוד של מעלת האדם ותלה בו את ירושת הארץ וברכתה".

נושא החנופה לאדם רשע הוא נושא מורכב. ברור, שבשעה שיש סכנה או פיקוח-נפש, מותר להחניף לרשע, כפי שאומרים בעלי-התוספות (מסכת סוטה דף מ"א:) "יש לפרש, [שאסור להחניף] שלא במקום סכנה, אבל במקום סכנה מותר".

האיסור להחניף לאנשים רעים ורשעים נובע מכך, שהתורה רוצה לחנך את  האדם לא להסכים עם מציאות של עיוות מוסרי או עם אורח-חיים של רשע ואכזריות, עוול ופגיעה בחלשים, כאשר כל חנופה היא בעצם עידוד וכוח לאותם פושעים וחוטאים. מכאן גם באה מצוות התוכחה של "הוכח תוכיח את עמיתך" ואם אי אפשר להוכיח, כמו בימינו שמצות התוכחה היא כמעט בלתי אפשרית, הרי התורה מבקשת ודורשת מאתנו לפחות לא ליצור רושם שאנו מסכימים ומעודדים דרכים נלוזות.

אחד האירועים המפורסמים בנושא זה היה אצל יעקב-אבינו, ששלח שליחים לעשיו אחיו, השפיל עצמו לפניו וקרא לפניו 'עבדך' שמונה פעמים. ונשאלת השאלה, האם לא נלמד מכך שיש מקום לכבד ולהחניף לרשעים?

אכן ידוע מה שחז"ל נחלקו בעניין זה, האם הנהגתו של יעקב מול עשיו אחיו היא מודל לכל אדם להתייחס כך לרשעים.

במדרש-רבה אף טענו, שרבי עורך המשנה אכן למד מיעקב שכך יש להתייחס לרשעים. וזה לשון המדרש (בראשית-רבה וילנא פרשה ע"ה):

"רבינו אמר לרבי אפס [מזכירו האישי]: 'כתוב חד אגרא [אגרת] מן שמי [ממני] למרן מלכא אנטונינוס'. קם וכתב מן יהודה נשיאה [כתב מיהודה הנשיא למלך אנטונינוס] למרן מלכא אנטונינוס. נסבה וקרייה וקרעיה [רבי קרע את האגרת]. אמר ליה: 'כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס'. אמר ליה [רבי אפס לרבי]: 'רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך?'. אמר ליה: 'מה אנא טב מן סבי? [האם אני יותר טוב מסבי?] לא כך אמר 'כה אמר עבדך יעקב'…".

ומאידך גיסא, מביא שם המדרש את דעת רב הונא – "מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו" (משלי כ"ו, כ"ז). אמר לו הקב"ה: 'לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב?' וכן מביא המדרש את דברי רבי יהודה בן סימון: "כמעיין נרפש וכמקור מושחת, כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע". אמר לו הקב"ה: לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו: כה אמר עבדך יעקב"  (שם).

ברור, שליעקב אבינו היה את ההיתר של פיקוח-נפש אותו הבאנו בדעת תוס' ואף על פי כן נענש יעקב על כך שהגזים בכבודו ובכך שקרא לו שמונה פעמים 'אדוני' ולעצמו 'עבדך', כדברי המדרש (שם) – "אתה השפלת עצמך וקראת לעשו 'אדוני' שמונה פעמים, חייך אני מעמיד מבניו שמונה מלכים קודם לבניך". (ועיין בהרחבת העניין בספרה של נחמה ליבוביץ פרשת וישלח)

חכמינו אף דאגו ליידע אותנו מה הנזקים שחנפנים מביאים לעולם:

"אמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה – מביא חרון-אף לעולם, שנא': 'וחנפי לב ישימו אף' ולא עוד, אלא שאין תפלתו נשמעת, שנאמר: 'לא ישועו כי אסרם'…" (סוטה מ"א: ). רבי אלעזר לא הסתפק באמירה, שהחנפן מביא נזקים לעולם ולעצמו, אלא אף לדורות הבאים שעתידים להיוולד "ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו חנופה – אפילו עוברין שבמעי אמן מקללין אותו" [שם] ולא נחה דעתם של חז"ל, שאף אם יעלה בדעת מישהו שהחנפנות כן משתלמת בעולם הזה, יידע שרע ומר יהיה לאחר שיסיים את חייו בעולם הזה "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, וכת חניפים, וכת שקרים, וכת מספרי לשון הרע…כת חניפים, דכתיב: 'כי לא לפניו חנף יבא'…" (שם).

כשאנו באים לדבר לימינו, עד כמה מותר לכבד עוברי עבירה ואנשים רשעים, צריך לעיין קודם כל בדבר, האם כל עוברי העבירה בימינו מוגדרים כרשעים שאסור להחניף להם ובוודאי לא לכבדם. ברור למעלה מכל ספק, שגם בימינו אין להלל ולשבח מעשי עבירה פרטיים או ציבוריים ובוודאי אין היתר להכיל את העבירה עצמה בכל נושא ובכל ענין, אולם לבייש או לפגוע באדם העובר עבירה, להשפילו או ללעוג עליו, גם אם נראים הדברים שעובר את העבירה במזיד ומודע למעשיו, הרי ידועים דברי ה'חזון-אי"ש' בהלכות שחיטה, שבימינו יש לקרב את עוברי העבירה בעבותות של אהבה וכל השפלתם וכל פגיעה בכבודם אינה מביא תועלת אלא נזק וזה לשונו:

"אז [=בעבר הרחוק] ביעור הרשעים היה גידרו של עולם, שהכול ידעו כי הדחת הדור מביא פורעניות לעולם ומביא דבר וחרב לעולם ובזמן ההעלם שנכרתה האמונה מדלת העם…וכיון שכל עצמו לתקן, עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת".

אפשר וצריך כמובן להביע את דעת התורה בכל נושא ולהסביר מדוע המעשה הפסול נחשב לעבירה וכו', אבל כבר לימדה אותנו ברוריה אשת רבי מאיר, שאנו מתפללים "ייתמו חטאים מן הארץ" ולא מתפללים על החוטאים, ובפרט בימינו שלדעת חלק מהפוסקים נחשבים עוברי עבירה כתינוקות שנשבו [עיין מאמרנו בנושא בפרשת שלח תשע"ד 'היחס למי שאינו מקיים תורה ומצוות'], הרי יש להיזהר בכבוד כל אדם ועל אחת כמה וכמה לא לביישו וללעוג לו או לכנותו בכינויי גנאי.

פרשת מסעי, המסיימת את ספר במדבר, נקראת תמיד בימי בין המיצרים ורבים הם הפרשנים שניסו למצוא קשר בין הפרשה לבין התקופה ורובם הסבירו שהפרשה עוסקת בנושא הכניסה לארץ ישראל ואכן בשלשת השבועות של 'בין המצרים' אנו מבכים את חורבן הבית וחורבנה של מלכות ישראל וגלות ישראל.

ונראה לנו טעם נוסף בהתאם למה שכתבנו לעיל, שהתורה מדגישה מצד אחד את איסור החנופה לרשעים ומאידך דורשת מאתנו "ואהבת לרעך כמוך". וכיצד מתיישבים הדברים? אלא בדור של 'אתחלתא דגאולה', כשהבילבול גדול, צריך להיזהר לא להיגרר לשנאה של אף יהודי, ככתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך",  אלא להבין את התקופה ואת הדור וללמד זכות על כל אחד ולקרב כל יהודי גם הרחוק ביותר ועל ידי אהבת חינם נגאל.

שבת שלום לכל בית הישיבה ונתפלל שבע"ה הקב"ה יהפוך לנו ימים אלה לששון ולשמחה "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה".