פרשת מטות-מסעי - דברי מוסר ותוכחה בדורנו

מקום מרכזי בפרשתנו מוקדש לדין ודברים, שהיה בין משה לבין בני גד ובני ראובן לגבי רצונם להתנחל בעבר הירדן המזרחי. בני גד ובני ראובן, לאחר הקדמה קצרה, ביקשו ממשה רבנו דבר לא שגרתי ולא צפוי במשפט אחד –

"וַיֹּאמְרוּ אִם־מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת־הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל־תַּעֲבִרֵנוּ אֶת־הַיַּרְדֵּֽן" .

משה רבנו הוכיח אותם קשות על כך בנאום ארוך של מוסר וביקורת –

"…וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי־גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַֽחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹֽה וְלָמָּה תנואון תְנִיאוּן אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵֽעֲבֹר אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יְקֹוָֽק: כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת־הָאָֽרֶץ:(ט) וַֽיַּעֲלוּ עַד־נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת־הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת־לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי־בֹא אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַן לָהֶם יְקֹוָֽק…".

ולאחר השוואתם במילים קשות למרגלים והסכנה שהם יובילו את העם לא להילחם על הארץ, סיים משה בחריפות וסיכם את בקשתם במילים –

"וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף־יְקֹוָק אֶל־יִשְׂרָאֵֽל, כִּי תְשׁוּבֻן מֵֽאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִֽׁחַתֶּם לְכָל־הָעָם הַזֶּֽה".

מול האשמות כל כך קשות מצד משה, בני גד ובני ראובן הקשיבו לכל הנאום המוסרי עד סופו, למרות שהיה נגדם ורק לאחר שסיים את דברו הסבירו שהם יצאו חלוצים וכו' ואז נחה דעתו של משה.

ונשאלת השאלה, מדוע לא הגיבו מיד אחרי המשפט הראשון של דברי התוכחה הקשים? מדוע היו צריכים לספוג מנה כל כך קשה של חוסר אמון ולהפוך אותם לאויבי העם והם בחרו שלא להפסיק את דבריו באמצע ולהבהיר לו שהם מתכוננים להילחם כתף מול כתף עם שאר השבטים?

כדי לענות על שאלה קשה זו, נספר על אירוע שהתרחש בעיירה גורה-קלוואריה, מקום מושבם של אדמו"רי גור לפני למעלה ממאה וחמישים שנה.

מסופר על האדמו"ר מגור, רבי יהודה-אריה לייב אלתר בעל ה'שפת אמת' [1847-1905], בהיותו נער צעיר היה בעל כושר התמדה עצום בתורה. פעם ישב כל הלילה ולמד תורה יחד עם חברו עד אור הבוקר ורק עם שחר הלך לישון מעט. הסבא שלו, רבי יצחק-מאיר אלתר [1799-1866] בעל "חידושי הרי"ם" ומייסד שושלת גור, אשר גידל את נכדו יהודה-אריה על ברכיו עקב פטירת אביו, לקח את זה קשה מאוד שהנכד ישן בשעה כזו של הבוקר. העיר את נכדו הצעיר והוכיח אותו על כך שהוא ישן בשעות הבוקר במקום ללמוד תורה. הקשיב הנכד בקשב רב לדברי המוסר של סבו הגדול ורק לאחר שסיים את דבריו הסביר לו, שישב ולמד כל הלילה עד אור הבוקר. הסבא נבהל על כך שהוכיח את נכדו על לא עוול בכפו ואדרבה הנכד ישב ולמד כל הלילה, אבל לאחר שהתאושש קצת שאל את נכדו: "יהודה אריה, מדוע לא הפסקת אותי מיידית ונתת  לי להמשיך להוכיח אותך?". הנכד הצעיר השיב לו: "סבא, זו השאלה שגם אפשר לשאול על בני גד ובני ראובן, אלא התשובה היא, שכשם שהם רצו לשמוע את דברי המוסר של משה רבנו והבינו שדברי מוסר והתעוררות הם כלי מצוין גם לאדם שהוא זך ונקי וזו למעשה זכות גדולה לקבל דברי מוסר ממשה רבנו – כך רציתי מאוד גם אני לשמוע את דברי המוסר שלך וזו זכות גדולה עבורי ולכן לא רציתי להפסיקם אלא אדרבה רציתי שתמשיך…".

אך מה לעשות – אנו נמצאים בדור שלא אוהב כל כך לשמוע דברי מוסר ותוכחה ויש אפילו המכנים את דברי המוסר כהטפה. אנו נמצאים בתקופה ובדור של אהבה, דור של "אהבה מגולה ותוכחה מוסתרת", הפוך ממה ששלמה המלך ממליץ לעשות בספר משלי "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵֽאַהֲבָה מְסֻתָּֽרֶת" (פרק כ"ז).

אני זוכר עת הייתי תלמיד בישיבת בני-עקיבא "נתיב מאיר", כל שבת אחרי הצהרים ציפינו לשיחתו של ראש הישיבה, הרב אריה בינה זצ"ל. מדוע? הסיבה הפשוטה היא, שבכל שיחה כזו שילב הרב בינה דברי מוסר והעביר ביקורת על דברים שליליים שנעשו במשך השבוע, תוך שהוא מטבל את דבריו בפסוקים ובספורים על בעלי המוסר. שיחות אלו היו נקראות בפינו "שפכטל"…

אך אין ספק, שכדי להוכיח את הזולת, צריך קודם כל לאהוב אותו, כדברי שלמה המלך לגבי תוכחתו של הקב"ה:

"מוּסַר יְקֹוָק בְּנִי אַל־תִּמְאָס וְאַל־תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּֽוֹ: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְקֹוָק יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת־בֵּן יִרְצֶֽה" (משלי ג').

כשהמוכיח מתכוון לטובתו של המוכח ומתוך אהבתו אליו, הרי גם אם עושה זאת בפרהסיא ועל ידי כך עלול להכלימו, בכל אופן הדבר נחשב לטובתו, כפי שכותב בעל ה'מצודת דוד':

"תוכחת מגולה – אף המוכיח בפרסום ומכלים למוכח מכל מקום טובה היא אם באה מאהבה מסותרת בלב המוכיח וכוונתו ליישר דרכי המוכח ולא לקנתר" (שם).

בדרך כלל לאדם שאכפת מהזולת, כמו אב ואם לבנם, יוכיחו אותו על דברים שלדעתם אינם ראויים, ואילו החבר של בנם לא יאמר מילה ואז הבן עלול לחשוב בטעות שהחבר אוהבו יותר מאשר הוריו חלילה.

כשהתוכחה נובעת מאהבה גדולה ורצון לראות את האחר במצב טוב, היא גם נעשית בצורה אוהבת ולא פוגענית, שהרי האדם רוצה בטובת חברו ודווקא אדם השומר דברים בבטן ולא אומר לשני את מה שכואב לו ומפריע לו, הרי בסופו של דבר הוא פוגע בו, שהרי חברו איננו יודע במה הוא צריך להשתפר.

רבנו בחיי (פרשת נצבים) ניסח זאת בצורה ברורה באומרו:

"טוב מי שמוכיח לחברו ומדבר אתו קשות ומודיעו האמת בפניו…יותר ממי שיש לו אהבה מסותרת שאוהב חברו בחדרי ליבו ואינו מוכיחו על מה שרואה בו".

צריך אומץ לב ואמונה גדולה, שניתן לתקן על ידי זה ש'שמים את הדברים על השולחן' ולא מסתירים את מה שיש לומר, גם במחיר של אי-נעימות ראשונית וכמובן שכל המטרה היא להיטיב עם הזולת ולא להראות לו את חסרונותיו.

הדברים צריכים רגישות יתר, כשאנו באים להוכיח בן-משפחה, כי ככל שהקרבה גדולה יותר, הרגישות גדולה יותר. קל וחומר כשמדובר בחמות לכלתה או חותן לחתנו, שיש לומר את הדברים באמת מתוך לב אוהב וחיבוק גדול, כי כשמדובר במשפחה לפעמים עדיף להימנע מלהעיר ולקבל את השני כמו שהוא. אם אין ברירה, יש לדעת כיצד להעיר, בדרך כלל בדרך של 'סימני שאלה' ולא ב'סימני קריאה', כלומר:  לשאול 'מה דעתך?', 'האם אפשר לעשות זאת בדרך אחרת?' ולא לומר 'היית צריך לעשות כך!' וכדו'. כל הערה וניסיון לתקון עדיפה בדרך של שאלה להתייעצות ובהקשבה כנה.

חז"ל עסקו כבר בזמנם ביכולת ובחובה להוכיח את הזולת ואחרי שהגמרא מביאה את המצווה של "הוכח תוכיח את עמיתך", מביאה הסתייגות והגבלות, שלא בכל מחיר מותר להוכיח. למשל, אם פניו של המוכח משתנות, כשנפגע מדברי התוכחה. נלמד את הסוגייא בגמרא (ערכין ט"ז:):

"מנין לרואה בחבירו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר: 'הוכח תוכיח', הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר: 'תוכיח', מכל מקום; יכול אפי' משתנים פניו? ת"ל: 'לא תשא עליו חטא'…".

המטרה של התוכחה לתקן, אבל אם המחיר שהזולת מתבייש ונעלב עד כדי כך שפניו משתנים, הרי המטרה איננה מקדשת את כל האמצעים. והנה ממשיכה הגמרא ומביאה את דברי רבי טרפון ורבי אלעזר בן עזריה, מגדולי התנאים שקמו לעם ישראל, מתוך הברייתא שמלמדת אותנו שכבר בימיהם לא נטו לאפשר לאחד להוכיח את השני:

"תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח".

רבי טרפון התנגד, משום שכדי להוכיח אתה צריך להיות זך ונקי, עלול להיות שהאדם שמוכיחים אותו  יטיח במוכיח – 'אתה יותר גרוע ממני'. ואילו רבי אלעזר בן עזריה טוען, שלהוכיח את הזולת זו אמנות ולא כל אחד יודע זאת ועלול להיגרם נזק כבד ושנאה גדולה, ולכן אם אתה לא ממש מקצועי עדיף שתמנע מלהוכיח. הגמרא שם מביאה בהמשך סיפור מדהים על רבי יוחנן בן נורי, דור שלישי לתנאים וחברו הקרוב של רבי עקיבא ובר פלוגתא שלו והוא מספר שהוכיח את רבי עקיבא  לפני רבן גמליאל כשהיו להם לא מעט מחלוקות בענייני הלכה וזה רק גרם לאהבה יתרה ביניהם:

"ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ, שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך".

יש לנו ללמוד מגדולי האומה כיצד הם נהגו בנושא התוכחה. והנה, יעקב אבינו לפני מותו אומר להם מה יקרה איתם באחרית הימים ובדבריו לא עושה הנחות לאף אחד, למרות שעברו מהאירועים הרבה זמן. יעקב מוכיח את ראובן, שמעון ולוי במילים קשות.

וכן יוסף, כשהאחים נגלים אליו, אומר להם ללא כחל וללא שרק, שלמרות שכוונתם הייתה רעה אבל הקב"ה סיבב שיצאה מזה הצלה לעם ישראל –

"וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹות עַם־רָֽב" (בראשית נ', כ').

ואומר על זה המדרש (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב, פרשת ויחי):

"ואתם חשבתם עלי רעה. מיכן שהתוכחה נאה, שמתוך התוכחה באה האהבה…".

לא תמיד דברי המוסר צריכים להיות בצורה ברורה וישירה. לפעמים אפשר להסתפק ברמז, כך שמקבל המוסר והתוכחה יבין ויפנים וזה אפשר ללמוד ממשה רבנו, שפעמים הוא הוכיח מפורשות, כמו בנאומו לפני הכניסה לארץ –  

"זְכֹר אַל־תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר־הִקְצַפְתָּ אֶת־יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן־הַיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָאתָ׀ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד־בֹּֽאֲכֶם עַד־הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם־יְקֹוָֽק…וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם אֶת־יְקֹוָק וַיִּתְאַנַּף יְקֹוָק בָּכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶֽם…וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֵלַי קוּם רֵד מַהֵר מִזֶּה כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרָיִם סָרוּ מַהֵר מִן־ הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָֽה…וּבְתַבְעֵרָה וּבְמַסָּה וּבְקִבְרֹת הַֽתַּאֲוָה מַקְצִפִים הֱיִיתֶם אֶת־יְקֹוָֽק…".

ולעתים, כפי שנקרא בשבת הבאה בפרשת דברים, הוכיח משה רבנו רק ברמז, כפי שכתב רש"י בתחילת הפרשה:

" אלה הדברים – לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל".

לסיכום, 'מקצוע התוכחה' הינו מורכב ומסובך. ישנה תועלת רבה באמירת דברי מוסר ותוכחה, אולם יש להיזהר שהדבר ייעשה מתוך אהבה גדולה ורצון אמיתי לתקן, בלי חלילה לפגוע כי הוא זה במוכח. לפעמים, יש להשתמש רק ברמזים ולפעמים אפשר ומותר בכלל להתעלם.

מאידך, יש 'לחשב מסלול מחדש' בפרט בדורנו שהוא דור שאינו סובל דברי מוסר ותוכחה ויש לחשוב טוב מה האופן שהדברים ייאמרו ויישמעו נכון. יתכן שבדורנו יש להימנע כמה שיותר מדברי תוכחה ולהגיע לשורה התחתונה בדברי אהבה. יש לומר, שהדרך הטובה ביותר לתת מוסר ולקבל מוסר היא בדוגמא האישית. אב האומר לבנו "שב ותלמד" אך הוא עצמו קורא עיתונים ולא קובע עתים לתורה, הרי שום דברי מוסר לא ישפיעו. אב שמעיר לבנו בתפילה, אבל הוא עצמו חלילה מדבר או קורא עלונים וכו', הרי שום דבר לא יצא מהערות של האב לבנו וכן בכל תחום ותחום.

מסופר בספר "התורה המשמחת" (עמ' 96) על הרב שלמה-זלמן אוירבך, שרצה ללמוד מוסרו והלך להתבונן בדרכו של הרב קוק וכך מספר בנו של ר' אריה לוין, הרב יעקב חיים לוין ז"ל, החברותא של ר' שלמה זלמן אוירבך:

"כשלמדנו יחדיו – לא היה לנו זמן לשום דבר בעולם, רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? הרי לעתים יש לאדם התרופפות כלשהי לבסוף, מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו: פעם בשבועיים-שלושה היינו סוגרים את הגמרות, ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו, היה מביט ברב במשך דקה אחת – ומיד היינו חוזרים בריצה אל הגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה היה מפרנס אותנו למשך השבועיים-שלושה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר"!

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!